אודים אחרונים


ביום א' הקרוב, ה- 27 בינואר הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ומכיוון שהוא חל על העולם כולו הוא חל גם על ישראל, אף שלנו יש יום זיכרון משלנו. וכשם שהזיכרון העולמי מחייב, גם הלאומי מחייב, לא פחות, ואפילו יותר. הרי לנו זה קרה. בעצם, מבחינתי הדגל השחור של השואה, במשמעותו האוניברסלית, מצוי בחצי התורן במשך כול ימות השנה.

שכן כשם שהשואה לא קרתה כמו איזה מפץ והתהליך שלה עצמו נמשך חמש שנים, אבל הרקע לו נמשך אלפי שנים, ככה הלקחים מחייבים אותנו לראות את האור האדום מולנו- תמיד . זה לא אומר שכול ימות השנה עלינו לעסוק בשואה. זה אומר שכול ימות השנה עלינו להיות "בני אנוש" humane  .בייחוד בימים אלה כאשר לא רק יחידים אלא מדינות מנסות לשנות את ההיסטוריה בכול הקשור לשואה. לכן חובה כפולה ומכופלת עלינו שרידי השרידים היא להפנות תשומת הלב שאנו שחווינו את זוועותיה נתריע על כך כול עוד הרוח באפינו. כי אנחנו העדים האחרונים.

המונח "ניצולי השואה" ,שרווח בשיח הציבורי ובדיווחים ,אינו מבדיל בין הניצולים לבין השרידים. בכך אין כול כוונה לערער על המונח,שכן הוא נכון. אבל יש תת חלוקה. ואגב ,אלה ששרדו ועודם בחיים, ומדובר בקבוצה קטנה שצעיריה בתום השואה  היו בני 15-16 – הם כיום בגבול ה-90 . צעירים מאלה הושמדו על ידי הנאצים. ומי ששרדו, כמוני, לא שרדו בשל שרירי גופם אלא בשל תעצומות הנפש. ואכן, אנו הָמָאסֵף. אביא דוגמה מתוך תמונה .בסתיו 1946 במלאת שנה לבואנו לארץ, לבית הספר החקלאי על שם מוסנזון במגדיאל, כיום חלק מהוד בשרון, קבוצת "אודים" שבאה במסגרת עליית הנוער ,העלתה מחזה. שמו "ממרחקים לחוף מבטחים" שבוּיָים על ידי חברנו מוׂניֶיק ינובר, לימים שחקן "הבימה" . מתוך שמונת "המלחים" שעל הסירה, שרד נושא הדגל- אנוכי. גם שאר החברים שמשתתפים במחזה ולא  נראים כאן, הלכו לעולמם.udim boat

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2017, בישראל חיים כ–200 אלף ניצולי שואה, שהיו חשופים למשטר הנאצי בשנים 1939–1945. זה בערך המספר אשר מוזכר לעתים קרובות בתקשורת. אלא שעל פי אותם נתונים של הלמ"ס, כ–60 אלף חיו בתקופת השואה  במחנות השמדה, מחנות ריכוז, גטאות, מקומות מסתור ומחנות עבודה. כיום בראשית 2019  אני משער שנותרו רק 50,000  אולי פחות, וזאת בשל הגיל הגבוה.

עם זאת  בכול קטגוריה שהיא, לרבות הצאצאים  של   ניצולי השואה ושרידיה שהם חלק נכבד מכלל הציבור הישראלי וסביבם החברה בארץ , הרי  בכול הנוגע ללקחים,אלה הם נחלת כול העם היהודי באשר הוא. שכן במשך אלפיים שנות גלות העם היהודי היה למרמס בקרב העמים. ולכן כאשר מדובר בזיכרון הבינלאומי אנו מתייחסים לכול ילודי אנוש ביקום הזה."אתם רואים את הדגל השחור שמצוי בחצי התורן- ראו הוזהרתם".

לא מה יהיה, אלא מי נהיה.

ב-9 בינואר התקיים ב"יד ושם"  הכנס התקופתי  של המועצה הציבורית של המוסד. פתח את המפגש יו"ר המועצה הציבורית של "יד ושם" הרב ישראל מאיר לאו. הרב  לאו, כפי שידוע, היה הרב הראשי לישראל ורבה של תל אביב. הוא אחד הילדים המעטים ששרדו את השואה. כשפרצה המלחמה הוא היה בן שנתיים, וכשהגיע לארץ הוא היה בן שמונה. הוא אדם מרתק ובעל קסם אישי . לא זו בלבד שהוא "בור סוד" בעל זיכרון פנומנלי, מעין "גוגל", מהלך, הוא גם מיישם נפלא את הידע שלו. בנאומים שהוא נושא הוא דובר רהוט, אבל תוך כדי המעמד הפורמלי הוא יכול להפוך, כמו שחקן טוב, לאיש שיחה  עם כול אחד מן המתכנסים ,תוך שפׂה ושָם  הוא משבץ איזו אבן חן והומור. אבל אני לא מביא את דבריו כשם שאני לא מביא את דברי יו"ר הנהלת יד ושם אבנר שלו, או סגן יו"ר המועצה ד"ר יצחק(טולקה) ארד, בעבר יו"ר המועצה.

אני כן רואה לנכון להביא משפט אחד שלדידי הוא ,"קונסטיטוציוני".לאחר שהרב לאו התייחס בקצרה לזיכרון השואה כגורם מדרבן ללקחים הוא הוסיף: " השאלה היא לא מָה יהיה, אלא מי נהיֶה". מאין אמירה שסופה הוא-ואידך זיל וגמור. משמע-האם נהיה רק בני אדם או שנהיה בני אנוש. הרי הגרמנים לא היו, לא חיות ולא מפלצות אלא  בני אדם, אלא שהם איבדו כול צלם אנוש humanity  באנגלית,  menschlichkeit בגרמנית ,וההיסטוריה הוכיחה כי כשם שיש הטוב האולטימטיבי- ככה קיים גם הרוע המוחלט ,והכול בידי אדם ולא בידי שמיים.

אילו למדנו זאת בצמוד למסכת של חורבן הבית, אפשר מאוד ובט' באב אנשים היו הולכים פחות אל הים ולומדים את המסר שהוא הרקע לחורבן. הקנאות  והשנאה הכינו את המדורה, הרומאים הציתו אותה. אם זה יקרה למדינת ישראל, זה עלול להיות החורבן האחרון,לא של  העם אלא של המדינה היהודית .ואין בכלל הכוונה לתרחיש האפוקליפטי  הצבאי של אלוף(מיל) יצחק בריק בדו"ח המבקר על צה"ל. בריק לא עוסק בפן החשוב ביותר- הפן  הפנימי של החברה הישראלית. הוא קריטי יותר מאשר כול  איום חיצוני שעליו מתריע אלוף בריק. ומי שאומר לכם זאת הוא לא  נביא ולא בן נביא .אומר זאת אדם שגדל כילד וכנער צעיר -שם, בפולין, שרדפה יהודים , והיום ממשלתה מנסה לשכתב את ההיסטוריה בכול הנוגע בשואה ,בא לארץ ולחם עם אחרים -בני הארץ , תושביה הוותיקים וניצולי השואה -על הקמת המדינה , ומאז מלווה אותה וגאה בשגשוגה במהלך 70 שנה. בתשעים שנים אלה- ההיסטוריה:  של הגולה, של השואה, של המדינה בדרך, והמדינה -מלווה אותי. לכן ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה- המסר הוא קצר מאוד ,לעולם ולנו. חשבו:"מי נהיֶה".

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רומי  ביום 26/01/2019 בשעה 10:37 pm

    אבא יקר שלי, אני מקווה שנהיה עם של "בני אנוש" ולא רק "בני אדם". יש רבים וטובים שכאלה בקרב עמנו, הלוואי והם יגברו על כל מי שלא… הלוואי ונהיה באמת ל"עם נבחר" לא בגלל אמונתו אלא בגלל משנתו וניישם את משפט חז"ל: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"…

  • ענבל  ביום 28/01/2019 בשעה 6:38 pm

    נכון מאוד!
    מסר שאתה מנסה להעביר כבר המון שנים, והלוואי שייקלט וישמע אצל מקבלי ההחלטות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: