השלום לא זקוק לרצח.


אין  דוגמה ותזכורת לשסע בָעָם  בולטים יותר מאשר  העצרת לציון רצח יצחק רבין שנערכה בכיכר רבין על ידי תנועת "דרכֵּנו" במוצאי שבת האחרון. זאת תנועה ששמה לה למטרה לשקף את המשותף בעם. גם התהליך המקדים של זהות הדוברים מעל לבמה,  בהוצאת מנהיגת מר"צ ואחר כך בהכללתה, והוויכוח הפוליטי שהתלווה  לקראת עצרת זאת ,כבר ניבו שמה שקרה היה בלתי נמנע. זאת הייתה עצרת שסימלה יותר מכול ש"אין עם אחד אלא שני מחנות" כהגדרתה של רוית הכט ברשימה ב"הארץ".( 4.11.2018). בעצם אילו הכניסו י' קטנה- ביידיש איין פינטעלע ייד- בשם- "דרכינו", זה היה מדויק יותר. לכל מחנה דרך שלו.

מלכתחילה , רצח רבין, היה אירוע דו משמעי. ראשית לכל, רצח ראש ממשלה ,נגיד על ידי פסיכופת, סוציופת, מכול סיבה, הזויה ככול שתהיה, והיו דברים מעולם, הוא אירוע  ואבל לאומי. לפעמים, כמו ברצח קנדי הוא היה אירוע בינלאומי. לגבי המניעים של רצח זה, עד היום הזה, מכול החקירות הרבות נעשו,  מניעיו של לי הארווי אוסוולד, רוצחו של קנדי, נעו בין מופרעות נפשית לבין אובססיה לרצוח . זאת כשמאחוריו של הרוצח מטען כבד של פשעים, אלימות, דחפים וטנא גדוש של פעולות  מה שאנו קוראים " לא נורמטיביות". הוא תכנן לרצוח את הגנרל אדווין ווקר, שהיה אנטי קומוניסטי ,וכשל. מאידך כול בקשותיו לקבל אזרחות סובייטית או קוּבָּנית עלו בתוהו. רוצה לומר כי לא מניע אידיאולוגי גרם לרצח הנשיא קנדי. מאידך, רצח יצחק רבין על ידי צעיר נורמטיבי, משכיל, שפוי, היה רצח אידיאולוגי.

 

 

 

 

 

עצרת זיכרון ליצחק רבין ב- 20125

מכאן שכבר במלאת שנה  לרצח  היה מקום לאירוע ממלכתי לציון רצח ראש ממשלה במדינה יהודית ובחברה דמוקרטית. הזירה לאירועים אלה- הם הכנסת, הממשלה או עצרת ממלכתית.

אשר למניע, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כאן מדובר על רוצח בעל אידיאולוגיה דתית- לאומנית וזה אירוע חברתי מפלגתי, לא רק של המפלגה שבראשה עמד יצחק רבין – מפלגת העבודה, אלא של כול התנועות הליברליות דמוקרטיות שבמרכז ההוויה שלהם עומד האדם- לא הדת ולא הלאום. ולא היה בכך משום תהייה על שנערכים שני סוגי עצרות, ולא היו מתעוררות בעיות כפי שהתעוררו, כאשר כול אחד מנסה לנכס לעצמו את יצחק רבין במותו. רבין לא היה הקרבן הראשון במדינת ישראל ממניעים פוליטיים. קדם לכך הירצחו של  אמיל גרינצוייג אשר בעשרה בפברואר 1983 השתתף בהפגנת  "שלום עכשיו" שנערכה בדרישה למלא את מסקנות וועדת כהן. וועדה זאת  חקרה את טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במהלך מלחמת לבנון הראשונה. המסקנות היו קשות לגבי שר הביטחון אריאל שרון וגם כלפי ראש הממשלה מנחם בגין, אף שהאחרון הופתע וזועזע מן הטבח. מן הרגע שבו התחילה העצרת ליד בניין ראש הממשלה  בירושלים,היו הפרעות מצד פעילי ימין. יונה אברושמי, תושב ירושלים הטיל רימון רסס לתוך קהל המפגינים ואמיל גרינצוייג נהרג במקום ונפצעו תשעה אנשים ביניהם אברהם בורג  ויובל שטייניץ. תנועת ,"שלום עכשיו" מקיימת מדי פעם עצרת זיכרון לזכרו של אמיל גרינצוייג, ולא המדינה.

היבט זה היה משותף ליצחק רבין ולאמיל גרינצוייג. שניהם נרצחו מטעמים פוליטיים, ולשניהם קדמו מסעי הסתה מצד הימין הלאומני. לכן , כאמור,מלכתחילה,  עצרות האבל הממלכתיות והפוליטיות היו זיווג מוזר בלשון המעטה. איך אפשר להזכיר את רצח רבין בלי מערכת ההסתה שקדמה לו. אי אפשר וגם אסור. וזאת משום שזה הלקח הראשון שמחייב שדברים אלה לא  יחזרו על עצמם. ואני חוזר ואומר זאת לגבי אירוע הרבה יותר קולוסאלי עוצמתי – כמו השואה. השואה הייתה ואנו יודעים מי תכנן וביצע אותה, אבל החשיבות הלאומית והבינלאומית היא בלקחים. אבל הא-ראייה, במדינת ישראל דהעידנא מערכת הסתה ברשתות ומחוצה להן היא בממדי מגיפה. משמע שהלקח לא נלמד ולכן יש לא רק טעם אלא כורח להזכיר מה קדם לרצח

בשורה רעה ובשורה טובה.

ויש עוד לקחים מאותה עצרת של "דרכנו" לזכרו של רבין. אם המארגנים ציפו שיהיו צעקות ביניים,ויש להניח שאכן הם ציפו לכך, כמו שכול בר דעת ציפה בעצרת טעונה כזאת, היו צריכים לעשות הכול שביכולתם כדי למנוע את הצעקות, באמצעים שונים כולל להזהיר ראשי קבוצות הפרעה פוטנציאליות, כדי למנוע את ההפרעות לדברי השר צחי הנגבי. או להודיע מראש שלא להפריע כי בכך פוגעים ברוח העצרת. לדעתי אלה היו מעשים  לא רק בלתי אחראיים אלא גם אוויליים. הנגבי ספד לראש הממשלה בנאום מכובד,ואמר עוד כמה דברים שאפשר להסכים להם או לא, אבל לבטח לא להפריע להם. אך זה היה לא רק מחדל לעצמו מצד המארגנים אלא פתח לתגובות שנושאות במחוזותינו- הסתה. הראשונה כמצופה באה מצד שר חינוכנו,נפתלי בנט, אשר לא יחמיץ הזדמנות כזאת כדי להשמיע דברי שסע ורעות רוח. ואז ברוח פואטית כמו בשיר  של המשורר האנגלי פֶּרסי ביש שֶלי- " If Winter comes, can Spring be far behind? אם החורף כאן,האם האביב הוא רחוק?- ביבי לא יכול היה שלא לפגר וזיכה אותנו במנה שלו על הסמולנים.

אולם הלקח הגדול ביותר בהקשר הזה הוא שאחדות היא ערך שבא מלמטה. בוודאי שניתן לטפח אותה כפי שניתן לערער אותה. המונח "צו פיוס", על משקל "צו גיוס", הוא דבר והיפוכו. מי שלא נענה לצו גיוס נעצר ואף נשפט אבל "צו פיוס". אין ציפור כזאת. הפיוס חייב לבוא מלמטה ולא בצוו, אף שזאת ססמה יפה. והבשורה הטובה היא שאנו ראינו את ניצניה של תופעת אינטרסים משותפת ברמה אישית וקהילתית לפני הבחירות המוניציפליות ובעיקר אחריהן . הן היו תגובה טבעית לריכוזיות הקיצונית של הממסד,לכפיה, להתערבות בוטה בעניינים מקומיים . זאת בהעדר דמוקרטיה פעילה כשנבחרי הכנסת הם נבחרי מפלגות ולא נבחרי ציבור כמו באנגליה או בארה"ב. בפוסטים על הבחירות בתל אביב, ציינתי את העובדה כי אצלנו הבחירות לשלטון המקומי יש להם חשיבות בכך שהנבחרים לרבות ראש העיר הם בחירת ישירות של הציבור כלפי המועמד . תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות וחלקם של הנשים שזכו למעמד של ראשי ערים או מועצות מקומיות- מלמד שמשהו מתחיל לזוז למטה. הוא עדיין קטן בהשוואה למסה של המפלגות הפוליטיות, אבל הוא משמעותי. הפיוס וההבנה מגיעים מן האג'נדה שמשותפת לתושבים. וראינו זאת לא רק  על רקע חברתי, כלכלי אלא גם בשיתוף בין דתיים וחילוניים, או אפילו בין חרדים לחילוניים. וזאת בשורה מאוד  משמחת.

ומן הבית אל השכנים.

ואם "צו פיוס" לא חל על הישראלים ,בינם לבין עצמם ,בוודאי שהוא לא חל ביחסים  בינינו לבין השכנים שלנו, גם מדינות ערב וגם הפלשתינים. סוגיית הסכם החכירה של שני שטחים ירדניים שנחכרו לישראל בהסכם השלום לפני 25  שנה,הביאה  גם את הציבור הירדני וגם את הפרלמנט למסע התלהמות נגד ישראל. גם בשיא היחסים בינינו לבין הממלכה ההאשמית אלא היו יחסים בין הממשלות. ירדן תלויה בישראל בכמה וכמה תחומים והראשונה שבהם הוא ביטחונה. אלא שהציבור הירדני, ובראש וראשונה הפלשתיני שבו, היה שמח לנתק את החסים עם ישראל. זה אמור ואולי במידה קצת פחותה ביחסים עם מצרים. בתקופה קצרה בימי הנשיא סאדאת ,עושה השלום עם ישראל ,האווירה הכללית הייתה חמה. בתקופת הנשיא מוברק, היחסים בין הממסדים היו תקינים כשהממשל המצרי עינו נתונה כול הזמן על הברומטר, לבל יתחממו יותר מדי. בראש המתנגדים לישראל היו האליטות, לרבות הספרותית, התקשורתית וגופים אחרים. נגיב מחפוז, הסופר המצרי חתן פרס נובל לספרות נמנה עם מספר מועט של אינטלקטואלים בהתבטאויות פרו ישראליות. המחזאי העיתונאי והסופר עלי סאלם, שאף ביקר בישראל, הורחק מאגודת העיתונאים של מצרים והיו התנכלויות לחייו.

היחסים בין הממשלות הם ערך מדיני ואסטרטגי חשוב, אבל אלה יחסים קרים שנובעים מאינטרסים עכשוויים. העמים לא שותפים להם. הרוחות החמות שמנשבות מערב הסעודית וממדינות המפרץ כלפינו, הן חשובות מאוד, אבל לא מגיעות אל העמים. והמעניין הוא שיש רק דרך אחת לשינוי והיא- גם בקהיר, גם ברמת עמון, וגם בריאד, עוברת דרך רמאללה הקטנה. הבעיה שקושרת את כול עמי ערב, שהם מסוכסכים בינם לבין עצמם, היא הבעיה הפלשתינית. אם היא תיפתר גם עמי ערב יתקרבו אלינו. השלום האמתי יבוא מלמטה. לכן הבנה ושלום, גם בקרבינו וגם בינינו לבין שכנינו הערבים,חייב להיות שורשי. אלא שכאן הבסיס תלוי דווקא  בהנהגה, אף שבקטעים מסוימים ישנם  יחסים טובים בין ישראלים לבין פלשתינים בתחומים שונים, לרוב במקומות עבודה. בנסיבות הקיימות השאיפה הצנועה חייבת להיות הדרך אל השלום, וזאת לרוב דרך ארוכה, אבל מתמשכת. אינני חושב שבמציאות, הן ההנהגה הישראלית והן ההנהגה הפלשתינית העכשוויות בשלות  לחוזה שלום. הדרך זרועה מוקשים, מטעני צד ומהמורות אחרות. אבל אפשר לשאוף ליצירת אווירה של שלום.

במקרה של הפלשתינים הציווי "לא תעשה" מצד שישראל,גדול מזה של "עשה". כול שעל ישראל לעשות זה לא לעשות דברים שיש בהם כדי לפגוע בהסדר עתידי. גם ראש הממשלה,ביבי נתניהו, יודע זאת בכול הקשור בעזה. הוא לא "נכנס", בה  כפי שהיה רוצה שר הביטחון. לשבחו ייאמר כי חרף המצב בעוטף עזה וההפגנות למען  פעולה חזקה נגד החמאס, נתניהו נהג כמו מנהיג אשר יודע מה טוב לעם ולמדינה. ואין שום פסול בכך אם בסיכומו של דבר זה יהיה גם לטובתו. אבל לגבי הסוגיה הפלשתינית, כאשר ישראל הרשמית אומרת שהיא מוכנה לנהל משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, היא לא באה בידיים נקיות. תנאי מוקדם ,אינהרנטי, לניהול משא ומתן כֵּן, הוא תמיד לא לקבוע עובדות בשטח כמו לא להגדיל את ההתנחלויות , לא לבנות בשטחים שמאוכלסים בפלשתינים, למעט הגושים שלגביהם קיים קונצנזוס. זה בעצם כול מה שהפלשתינים דורשים בשלב הראשון. לדעתי אם האופוזיציה חפצה חיים – היא חייבת לאמץ גישה זאת."ההליכה לשלום" בצעדים מדודים, אבל כאלה שלא רק הציבור הישראלי יעכל אלא גם הציבור הערבי. זאת תהיה הבשורה והחזון שלא תקום מדינה דו לאומית אשר ברבות השנים תיהפך למדינה ערבית.

אנו כבר נכנסים לשנה של מערכת הבחירות והמכנה המשותף של רוב הישראלים היא מדינה יהודית. זאת צריכה להיות המטרה וזאת חייבת להיות הססמה. בדיוק כמו לפני יותר מ-70 שנה לקראת הקמת המדינה. ססמת ההפגנות הייתה :"עליה חופשית, מדינה יהודית". את העליה החופשית השגנו אבל מתברר שמדינה יהודית לאורך שנים טרם הבטחנו. בינתיים כול שוחרי השלום, אם הם באמת מוכנים לעשות מאמץ בלתי פוסק כדי להעביר את המסר, שלא יסתמכו על עילה כזאת או אחרת. ההפגנות הגדולות של צדק חברתי, היו על צדק חברתי. המסע למען השלום, שהוא  מכיל בין היתר צדק חברתי, והוא המסע האולטימטיבי של כול עם ,חייב להיות נקי מכול אמצעי אחר לרבות רצח ראש ממשלה שרצה שלום. השלום הוא לא תרופה מרה שזקוקה לעטיפה מתוקה. שלא יסתתרו מאחורי נושאים שלגביהם יש כאילו מכנה משותף רחב. נראה את כול הפעילים מביאים רבבות לכיכר רבין אך ורק למען שלום בינינו וגם עם שכינינו. אם המסר יהיה בנוי נכון ואם יישאו דברים אנשים בעלי השראה בעצרות אלה , זה יהיה סימן כי השאיפה לשלום באה מלמטה. אפשר ואז נראה על אדן חלוננו את היונה עם עלה זית בפיה..

 

 

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: