הכדור-סל של התקשורת.


גם אם מערכת עיתון  אינה משבצת נושא במדורי דעות ותגובות -זה לא אומר שהוא לא חשוב.

 בפוסטים שהקדשתי לתקשורת בימינו ציינתי בין היתר את הרשתות המקוונות אשר תפסו את מקומם של התקשורת הקלסית, זאת הכתובה, הרדיופונית והחזותית. היא באמת תקשורת המונית בכול פרמטר. אחת הסיבות של הצלחת רשתות כמו "פייסבוק" "טוויטר" ושכמותם, היא שבניגוד לענפי התקשורת הקלסית, כול מסר של הפרט מוצא ביטוי. וזה חשוב, בייחוד בימינו כאשר הרובוטיקה תופסת את מקומו של האדם ותשומת הלב לדעות של אנשים ולבעיותיהם היא בגובה פני ים המלח. כל פרט מבקש תשומת לב למה שהוא אומר, חושב, מאמין בו, או מתנגד לו. בכך אני לא מבקש לומר כי הרשתות האלה לא מנוצלות לרע, בהבלי פה ולעתים אפילו בצורה פושעת כפי שהתוודענו במקרה של "פייסבוק". אבל ישנם גם הדים חיוביים ואלה של אנשים שמבקשים להביע דעה בעולם ההמוני של ימינו. זאת בניגוד לתקשורת האלקטרונית- רדיו וטלוויזיה-  שבה יש מעט מאוד מקום לתגובות או למשובים, בעיקר מסיבות טכניות וכלכליות. אפילו בעיתונות הכתובה, הטור "מכתבים למערכת" צר מלהכיל את כול התגובות ודעות של הקוראים. עורך ,או עורכת, המדור צריכים להחליט אלה תגובות משבצים במדור ואלה יפלו. זה תפקידו של העורך. השיקולים הם שונים ולעתים הם משתקללים במשך כמה ימים, לאמור איזון בפריסה, ולעתים השיקול  הוא  עיתוי הנושא, לאמור העדפה באותו יום, או שהוא מוצה .לעתים הסגנון לא ראוי, ולעתים, ומכיוון שמדובר בבני אדם , יש בהחלטת העורך גם משרירות הלב.

אני לא מרבה לכתוב מכתבים למערכת עיתון "הארץ" שאני המנוי שלו ואם אני עושה זאת, הסיבה היא החשיבות שבה אני רואה את ההפצה של המסר, שהוא גדול לעין ערוך מאשר ה"זרקור" שלי. היו מקרים שמכתב שלי התפרסם, והיו מקרים שהוא לא התפרסם, במשך השנים. אבל מעולם לא העברתי לבלוג שלי, לא מכתב שהתפרסם  ולא הלנתי על כך אם הוא  לא התפרסם. גם הפעם אני לא בא בטענות. זאת זכותו של העורך. באותה מידה זאת זכותי לפרסם את הדברים בבלוג שלי, שאיש לא עומד מאחוריו זולתי.

 שרידי השואה הקימו עשרות קיבוצים אחרי 1950

 הסדרה הטלוויזיונית "סאלח פה זה ארץ ישראל"- זכתה להרבה תגובות, מהן חיוביות מאוד ומהן של ביקורת, עניינית או  מן ההיבט ההיסטורי. התייחסתי בשעתו בבלוג שלי בהשמצה נגד לובה אליאב. הפעם  התייחסתי, במכתבי למערכת עיתון "הארץ"  להיבט ההיסטורי  בהקשר של תרומת הניצולים לתנועה  ההתיישבותית,הקיבוצית אחרי שנת 1950 ,לאחר מאמר ביקורתי ב"הארץ" נגד הסדרה. התגובה הקצרה שלי לא פורסמה. אבל העובדה שהיא לא פורסמה, אינה אומרת, שהיא לא חשובה. לפחות לדעתי היא חשובה, הן לעצמה והן לעובדה שעד עצם היום הזה, לא נכתב הסיפור במלואו של העשייה האדירה של ניצולי השואה בהקמת המדינה ובשגשוגה. לי זה עניין אישי ולא פחות מזה  עניין ציבורי . לאחר שהמכתב לא התפרסם כתבתי מכתב לעורך אם מותר לי לדעת את הסיבה לאי פרסום, לאמור, למצער, ליידע אותי  לאיזה "סל" (שבו משליכים מכתבים) זה שייך. ואגב ב- 26.9.  התפרסם מכתב שכותרתו "היינו לבנים ושחורים".  ואתמול פורסם מכתב שכותרתו " ההורים שלי" אשר מתייחס למכתב "היינו לבנים ושחורים" ,לאמור לשרשרת התגובות לסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" .

לא קבלתי מענה. וזה המכתב שכתבתי ב- 25.9  והוא לא פורסם..

במאמר("הארץ" 23.9.2018) שכותרתו "אין שבט לבן כשם שאין שבט שחור" מתייחס מחברו, עודד ליפשיץ, בין היתר  לטענתו של דורון גלעזר, מיוצרי הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" ,כי לאחר 1950 כמעט ולא הוקמו קיבוצים. לטענה זאת אין בסיס במציאות ההיסטורית, ללא כול קשר לסוגיות שהתעוררו בעקבות הקרנת הסדרה. ב- 2010 לקראת יום השואה יצא לאור ספרם של ד"ר שלמה ברגיל וד"ר עדה שיין, ששמו "וישבתם בטח" שראה אור בהוצאת יד ושם במסגרת המיזם "תרומת הניצולים למדינת ישראל",מיזם שהקימה קבוצת שרידים,  ועוסק בקליטת ניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות, ונכתב על ידי חבר קיבוץ רמות מנשה, ד"ר שלמה ברגיל, וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב על ידי חברת מושב נאות הכיכר, ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך ניסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם. גם בתוכן הספר וגם בראיונות שהעניק ד"ר שלמה בר גיל בעקבות הוצאת הספר הוא אמר שהמחקר שלו מצביע על כך כי "למעשה, ניצולי השואה הצילו את התנועה הקיבוצית!".

 ד"ר ברגיל  ,שאינו כבר אתנו ,הביא נתונים אשר לפיהם בשנת 1944 היו בתנועה הקיבוצית- 28,000 חברים במאה ועשרים קיבוצים. בסוף 1948  היו 45,000 חברים במאה עשרים ותשעה קיבוצים. ואילו בסוף 1953 כבר נספרו יותר משבעים ושלשה אלף חברים ב 227 נקודות יישוב .וזאת חרף העזיבות של ילידי הקיבוצים. מכאן הוא קובע בין היתר בריאיון שהוא העניק בשעתו ,בין היתר, לראול טייטלבאום ולי, מיוזמי "פרויקט תרומת ניצולי השואה" ,לביטאון של מרכז הארגונים של ניצולי השואה- "מזכר".כתב העת הזה  מפרסם את הנתונים  בגיליון 57 שמוקדש לנושא – והם שכול הגידול הדמוגרפי בתנועה הקיבוצית הושג הודות לשרידי השואה. הניצולים הקימו 60 יישובים חקלאיים, קיבוצים, קבוצות ומושבים. מכאן שאם כבר עוסקים בעובדות בעקבות שידור הסדרה "סאלח פה זה ארץ ישראל" ראוי להעמיד על דיוקו גם היבט זה.

עד כאן המכתב. ה"זרקור"  מטיל רק אלומות אור קטנות לנתונים שמובאים בספרם של שלמה ברגיל ועדה שטיין שזכה בשעתו לתהודה מסוימת ומוגבלת, אלא שגם הוא כמו היבטים אחרים, לא נכללו במסכת גדולה אחד. מסכת התקומה. בתור שכזאת, כמקשה אחת,עדיין לא נלמדת בבתי הספר, שלא לדבר בקרב הציבור הרחב. כפי שפעם ציינתי ,לנושא השואה יש הרבה אבות, שעל חלקם הייתי מוותר, והתקומה היא יתומה והומלֶסית. עיתון "הארץ" לא מתיימר לחנך, אך הוא מתיימר, ובצדק,ליידע .

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • 'Dahlia Virtzberg-Rofe  ביום 11/10/2018 בשעה 5:07 pm

    צבי יקירי, כמוני כמוך. אבל השתכללתי. שולחת במייל למאות אנשים באמצעות תוכנה חינמית mailchimp
    אני שמחה לשמש בית לאנשי השדה שבו אני עוסקת. לאחרונה היה מאמר מעצבן בארץ. התגובות לא פורסמו משיקולים כאלה ואחרים אבל הכל התפרסם אצלי. 6 מכתבים של 6 אנשים שונים בלקט אחד. הרבה יותר מעניין מהמאמר המקורי שאליו הגיבו… 😊
    קרה גם שדברים שפרסמתי חזרו בדלת האחורית בעיתונות מודפסת. לא מה שכתבתי. אבל למשל פרשייה בת 60 שנה שלפתע קמה לתחייה בעקבות אזכור אצלי… רק חבל לי מאוד שאין לי תעודת עיתונאי ושאיש אינו משלם לי שכר עבודה. קשה לי לעבוד בהתנדבות מלאה ולהוציא את המעט מאוד שיש לי כהוצאות מכיסי הפרטי על פעילות ציבורית. כולם מסרבים לממן ארגון רדיקלי. גם חוסמים דרכי באקדמיה למרות רקורד של מצוינות.
    😡

  • צבי גיל  ביום 11/10/2018 בשעה 7:33 pm

    דליה יקרה. כמוני כמוך, אנו בדעה שהמילה הכתובה עדיין חיה ,יוצרת, ואם צריך גם בועטת.

  • צבי גיל  ביום 11/10/2018 בשעה 8:41 pm

    לאה פילצר
    הנושא חשוב מאוד. כמה חבל שנדחק היום לקרן זווית וגם משם הוא לפעמים נעלם. נושא השואה מעיק על הדור הצעיר. מעדיף לא להיחשף אליו ולא להתייחס אליו. לא רק באי שיבוץ מכתבים למערכת . גם באמנות. בציוריי שהעליתי בנושא, נתקלתי כבר בתגובה: "למה צריך להביא ציורים שעושים רע על הנשמה?!"

  • צבי גיל  ביום 11/10/2018 בשעה 9:37 pm

    יואל שר הגיב על הפוסט ואישר את פרסומו כאן.
    למה אתה מצפה מעיתון שבעיצומם של קרבות "צוק איתן" נכתב בו כי טייסי חיל האוויר הם רוצחים? בהתכתבות ענפה שניהל איתי מו"ל "הארץ",עמוס שוקן, ביוזמתו , הוא סרב להסתייג מדבריו של גדעון לוי.

    לגופו של הנושא, אני יכול להעיד שמספר חברי תנועות הנער שהתגייסו לנח"ל בשנים 1950-54 והקימו קיבוצים או הצטרפו לקיבוצים קיימים בתום שרותם הצבאי לא עלה על 1000 בשנה. לזאת יש להוסיף כי בעוד עולים חדשים מצפון אפריקה ויתר ארצות ערב הוו את רוב מקימי המושבים בשנים אלה, הצטרפותם לתנועה הקיבוצית הייתה במשורה .שרידי השואה הם אלה שהפיחו חיים בתנועה הקיבוצית.

  • אלינור פוגל  ביום 14/10/2018 בשעה 6:35 pm

    יפה מאוד, חשוב לתת "קונטרה" לדברים שנכתבים מעת לעט על מנת לדייק בעובדות לעומת תפיסות ודעות, אשר עלולות להחליף את האמיתות ולהפוך להיות הזיכרון הקולקטיבי שלנו ובכך לשנות או לעצב את התרבות, הידע והגישה בדברים רבים. אין ספק שהגיוון של תקשורת ההמונים מצד אחד יוצר אוקיינוס של דעות שקל לטבוע בו, ובכל זאת שווה להביע דעה גם אם תיבלע לזרם שירחיק או זרם שיצוף אל פני המים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: