לֶני


מלאת מאה שנה להולדתו של לנארד ברנסטיין ,מגדולי המלחינים של דורנו.

מאות אלפים אנשים שעמדו לאורך רחובות מנהאטן ,רבבות  שצפו מן החלונות ואלפי פועלי בנין ממרום הפיגומים- הריעו וצעקו "באי באי לֶני " –  כאשר עבר  ארונו של לנארד ברנסטיין, המלחין שהביא לעולם את "סיפור הפרברים", של עירם – ניו יורק. ברנסטיין הלך לעולמו בסוף אוגוסט 1990 .חמישה ימים לאחר שעמד על דוכן פסטיבאל המוסיקה בטאנגלווד אשר במדינת מֶסֶטשוּסֶטס וניצח, בין היתר, על הסימפוניה השביעית של בטהובן שהמלחין הגדול ראה בה אחת היצירות הנשגבות שהוא חיבר.

 

ברנסטיין נולד בשנת 1918 ולציון מאה שנה להולדתו נערכים ברחבי העולם אלפי אירועים, לרבות בישראל.כחובב מוסיקה ,לנארד ברנסטיין היה והווה אחד המלחינים האהובים עלי. במקרה, בשל התפקיד העיתונאי שמלאתי , ברשות השידור, בארץ ובשליחות לאמריקה, התוודעתי אליו. ראיתי בו לא רק מלחין ענק בן זמננו אלא גם בן אדם במלוא מובן המילה- חם, רגיש, אמפתי לבני אדם, יהודי גאה וידיד גדול של מדינת ישראל.

ברנסטיין היה קודם כל מנצח גדול  שבמשך מחצית המאה היה אחראי לביצועים מעולים של היידן ומאהלר, ברטוק וסטרווינסקי. הוא היה יוצר מדהים. הוא יצר את "סיפור הפרברים", הלחין יצירות לבלט, לאופרה ולסרטים. הוא כתב יצירות לתזמורות, להרכבים של כלי נגינה, למקהלות, לזמרים. הוא היה נגן פסנתר מוכשר. הוא היה חלוץ בשידורי מוזיקה בטלוויזיה. הוא היה מרצה באוניברסיטת הרווארד, כותב ופעיל זכויות אדם. הוא היה בעל, אב, מאהב. הוא היה יפה תואר. הוא הופיע למטרות צדקה והיה ,כאמור ידיד גדול של ישראל.

אגדת ברנסטיין תחילתה  ב-14 בנובמבר 1943. המלחין בן ה-25 חזר ממסיבה לאחר הצגת הבכורה של "אני שונא מוזיקה" – מחרוזת שירים פרי עטו – ושכב לישון. צלצול הטלפון העיר אותו. המנצח הדגול ברונו וולטר חלה וברנסטיין, שהיה מזה חודשיים עוזרו בפילהרמונית של ניו-יורק, התבקש להחליף אותו בשעות אחר-הצהריים בקונצרט מיצירות שומן, וואגנר ושטראוס שהועבר בשידור חי ברדיו. לא היה זמן לחזרות. ברנסטיין לבש את החליפה הטובה היחידה שלו ויצא ל"קרנגי הול". אמריקה חיפשה אז דמות מוזיקלית שתוכל להכניס אנרגיה תוצרת בית לקלאסיקה האירופית, וכעת מצאה אותה- כותב השבועון  הבריטי והבינלאומי-"אקונומיסט".. 

"ברנסטיין אהב את כל סוגי המוזיקה. בתו ג'יימי זוכרת כיצד נהנתה להקשיב עימו ל"חיפושיות": הוא היה משוגע עליהן ואמר "למדתי על מוזיקה מהקשבה לחיפושיות יותר מאשר בכל דרך אחרת". המוזיקה שלו עצמו, בין אם נועדה לברודווי ובין אם נועדה לאולמות הקונצרטים, הייתה מחשמלת ופרצה דרכים שלא היו נסללות בלעדיו. הוא היה חלוץ גם בכך שבניגוד לקלסיקונים גדולים אחרים, ברנסטיין לא נותר במגדל השן אלא התחבר למציאות של  פעולות צדקה וזכויות האדם שלו שהם הקדיש חלק נכבד מזמנו. "כל חייו הוא האמין שעל-ידי יצירת יופי והפצתן לכמה שיותר בני אדם, אמנים יכולים לשנות את המאזן לטובת השלום והאחווה", אומרת ג'יימי.שמצוטטת ב- "אקונומיסט". לאחר רצח קנדי הוא הכריז: "תשובתנו לאלימות היא ליצור יותר מוזיקה, יותר יפה, יותר מושקעת". אחרי נפילת חומת ברלין הוא ניצח בברלין על הסימפוניה התשיעית של בטהובן, תוך החלפת המילה "שמחה" ב"חרות". היצירה הסימפונית "קנדיד" הייתה התרסה נגד המקרתיזם בארה"ב.

דעותיו הפוליטיות משכו את תשומת לב הבולשת הפדרלית, ה- אפ בי איי, אשר ראשה אדגאר ג'יי הובר נודע ברדיפת כול מי שהייתה לו זיקה כלשהי לגופים בינלאומיים ליברליים, כולל אנשי ממשל. הובר גם נודע כמי שבאופן אובססיבי אוסף חומרים אישיים מביכים נגד אנשי ממסד בכול הרשויות, ובעיקר פרטים אישיים אינטימיים אשר שימשו אותו כאמצעי סחטני .מבחינה  זאת ברנסטיין היה על הכוונת בהיותו הומוסקסואל, בעצם בי -סקסואלי, שהיה לו מאהב גם בישראל. בהקשר זה -אחת מאותן תופעות מוזרות בהיסטוריה,היה  הגילוי  שהובר עצמו היה הומו.

 אשר לברנסטיין  הוא היה  נתון במאבק מתמיד בין היותו הומוסקסואל לבין רצונו להיות איש משפחה, בעל ואב אוהב. רעייתו פליצ'יה ידעה על נטיותיו וכתבה לו ב-1951 שהיא מקבלת אותו כמות שהוא; הם נותרו נשואים בקשרי אהבה  עד מותה כמה שנים לפניו .

ברנסטיין סרב להיות סָפָר.

"אם היית גברת אפנתית במסצ'וסטס של שנות ה-20 במאה הקודמת, היה רק מקום אחד בו יכולת לקבל סלסול תמידי לשיער: במספרה של שמואל ברנשטיין, אשר ציפה מבנו לואיס להמשיך בדרכו. אבל ללואיס  היו שאיפות אחרות-כותב ה- "אקונומיסט". ברנסטיין נולד בלורנס שבמסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו שבאוקראינה. סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו העדיפו לקרוא לו לנארד ושמו שונה רשמית ללנארד . בהיותו בן עשר הוא מצא את עצמו נמשך בחבלי קסם לפסנתר של דודתו קלרה. כשהיה בן שש-עשרה- נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שאליו לקח אותו אביו, שבתה את לבו של ברנסטיין בקסמה, והוא החל ללמוד נגינה על פסנתר בגיל צעיר. כילד למד בבתי הספר גאריסון וביית הספר הלטיני של בוסטון. אביו השתלטן התנגד לבחירתו של בנו במוזיקה כעיסוק לחיים וחדל לממן את שיעוריו. למרות זאת החל ברנסטיין ללמד ילדים בשכונה תמורת דולר לשיעור וכן לנגן בסופי שבוע בחתונות תמורת "שני דולר ואצבעות שותתות דם"   כפי שהגדיר זאת אחד העיתונים. לאחר סיום לימודיו בבית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנסטיין את לימודיו באוניברסיטת האררווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר כך המשיך במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס המשיך גם בלימודי פסנתר.

המנצח הגדול.

 ברנסטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך וניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם. ב- 1947 הוא ניצח בתל אביב, בפעם הראשונה, על התזמורת הפילהרמונית הישראלית עוד בתקופת המנדט הבריטי ובכך החל את הקשר האמיץ  עם ישראל. באחת הזדמנויות, הוא אמר לי פעם, בניו יורק, כי הוא מתרגש תמיד לקראת בואו לישראל- שהוא רואה בה ביתו השני. הוא הוסיף בחיוך ממזרי never a dull moment there – אף פעם לא משמעם אצלכם. בשנת  1948 במהלך מלחמת העצמאות ברנסטטין הגיע לארץ וניצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני חיילים בקונצרט פתוח שנערך בעיר העתיקה של באר שבע.

bernstein with israeli philharmonic before soldiers in ber sheva 1948israel philharminc 80 ann photo haaretz.jpg

מימין ברנסטיין במהלך מלחמת העצמאות בפני חיילים בבאר שבע.(צילום וויקיפדיה) משמאל ברנסטיין עם הפילהרמונית הישראלית במלאת 80 לייסודה.(צילום "הארץ")

ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו  "קדיש",  עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש" הוא חיבר את היצירה "חליל" (1981), שנכתבה לזכרו של ידין טננבוים, נגן חליל צעיר ומבטיח בתזמורת שנהרג בסיני במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19 בלבד.אשר ליצירה "קדיש"-  ב- 22 בנובמבר  1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, "קדיש" שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים,הוקדש "לזכרו  של ג'ון פיצג'רלד קנדי".

ב-1958 התמנה ברנסטיין למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה שבה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60 נעשה ברנשטיין לדמות ידועה היטב בארה"ב הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תכנית הטלוויזיה הפופולארית "קונצרטים לצעירים" שבה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. בחג המולד25 בדצמבר 1989,  ניצח ברנסטיין על  הסימפוניה התשיעית של בטהובן כחלק מהחגיגות לרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה לפי ההערכה 100 מיליון איש.

ברנסטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס שבצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה,כאמור, בין השאר את הסימפוניה השביעית של בטהובן.הוא היה בן 72 במותו.

newyorktimes

לנארד ברנסטיין קבור בבית העלמין "גרינווד" שבברוקלין, ניו יורק-אחד מבתי העלמין הידועים והמפוארים בארה"ב אשר הוכרז כ"אתר לאומי".

לסיום אחד הקטעים היפים מ"סיפור הפרברים"- America

 

 

 

 

.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צבי גיל  ביום 24/08/2018 בשעה 12:44 pm

    מאמר ממצה שמקדיש היום העיתון new york times לציון 100 שנה להולדתו של לנארד ברנסטיין
    Brash, Confident and Democratic: How Bernstein Symbolized America
    Five writers on what made the protean Bernstein, born 100 years ago, one of the most indelible figures in the history of the arts.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: