מכתב מכרמל


הזליגה האטית והמתמדת של צעירים משכילים מן הארץ היא איום אסטרטגי.

בסקירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 , שהיא האחרונה בכול הנוגע להגירה של ישראלים לחו"ל, הנתונים הם : בין השנים 1948 עם קום המדינה לבין 2014  הגרו מישראל יותר מ- 712 אלף ישראל, לא כולל ילדים. ההערכה בקרב מומחים לענייני חברה ודמוגרפיה היא שמאז קום המדינה מספר הישראלים שנמצאים בחו"ל הוא כפול  . נתון מעניין במיוחד הוא שרוב היוצאים הם משפחות צעירות. נתון נוסף הוא שמאז ההגירה של הישראלים, קרי לאחר קום המדינה, באחרונה יוצאים יותר וחוזרים פחות והנתון לגבי 2015 הוא שלילי ועומד על  שמונת אלפים ומאתיים. עם זאת  אוכלוסיית ישראל בשנת 2017 גדלה ב- 1.1%    כתוצאה מילודה ועשרים ושלושה אלף עולים. שני גורמים אחרונים הם חשובים בכול הקשור לתשקיף אתנוגרפי. רוב הלידות הם בקרב החרדים וערביי ישראל והעלייה ברובה היא ממזרח אירופה. שני גורמים אלה הולכים ומשתנים ,גם בקטגוריה הראשונה וגם בשנייה. ירידה בילודה ובעלייה. היא תתאזן במקצת כתוצאה מתוחלת החיים אך הוא נסיבתי ולא סטטי ועלול להשתנות, מה גם שהקשישים הם לא כוח יצרני.

נתונים סטטיסטיים, מהימנים ככול שיהיו ,לא מראים ולא מלמדים על מציאות דמוגרפית אבולוציונית. פה ושם מתפרסמת ידיעה נקודתית, על זליגה של צעירים במקצועות מסוימים כמו רפואה או בתחום אחר. ואגב ישנו תחום שבו התנודות הן מתמידות,וכגודל הפוטנציאל שלהם גודל הסכנה של איבוד כוח אדם מוכשר. מדובר בתחום  ההייטק תחום שבו עיקר הפריצה הכלכלית.  זה תחום מאוד נייד, זמנית, ותוך אפשרות מתמדת להגירה. מומחה בתעשייה, לדוגמה, יתקשה יותר להשיג עבודה בחו"ל מאשר מומחה בהייטק.

הם שם.

מדי פעם בפעם אני תוהה בשיחה עם ילדיי ונכדי לגבי מישהו או מישהי שהכרתי ומשום מה אני לא שומע עליהם. מסתבר שאחת היא עורכת דין בבוסטון, אחת היא כלכלנית בטורונטו, אחת היא מעצבת בלונדון ואחד הוא מעצב תעשייתי בניו יורק. האלמנט ה"מֶריטוקרארי" meritocracy -יכולת ופוטנציאל של התקדמות, ועולם פתוח, מהווה לאלה נתיב בינלאומי עביר. רבים מן הישראלים מן הדור הצעיר משתמשים בו. אחת מאלה היא  כרמל דווידוביץ'.את כרמל הכרתי לפני כמה שנים, לאחר שירותה בצה"ל  ולימודיה האקדמיים .

צעירה דעתנית, בעלת תושייה, נחושה ויצירתית, רהוטת ביטוי, קצינה בצה"ל, דיילת באל -על  ובעלת השכלה אקדמית. והיא יפה. כל התכונות למשיכת תשומת לב. מדי פעם הזדמן לי לפגוש אותה. היא נעלמה לי. היא והחבר  שלה, תומר, נמצאים בניו זילאנד. נחזור בקצרה לביוגרפיה שלה.

איתן דווידוביץ, יליד רמת החיל וחבר קיבוץ אלרום בצפון רמת הגולן , במהלך סיור בעולם, הגיע ליבשת אוקיאניה, ובשנת 1975  בביקור באי טסמניה שבאוסטרליה הוא פגש את אנה, ילידת  ניו זילאנד. המפגש היה בחווה במהלך קטיף תפוחים. לאחר תקופה של עבודות מזדמנות וטיול באוסטרליה הם טסו לניו זילנד לתקופה קצרה להכיר את המשפחה של אנה. איתן חזר לקיבוץ אלרום  ולאחר תקופה ממושכת של התכתבויות ועבודה קשה כדי לחסוך כסף להביא את אנה, היא הגיעה  לארץ לתקופה של שנה להיות בקיבוץ יחד עם איתן. לאחר שנה בארץ הם החליטו לעבור לניו זילאנד ולנסות לחיות שם. המעבר לניו זילאנד עשה להם טוב כלכלית והם הביאו לעולם, ברצף די צפוף ,ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת- כרמל. הדואליות הזאת של שייכות שאותה הזכרתי פעלה הפעם בכוון ישראל. השגשוג הכלכלי לא סיפק את איתן הישראלי, ובשנת 1989 המשפחה על ארבעת ילדיה, כולם פחות מחמש שנים, עלו לארץ.

אנה אומנם ביקרה בישראל אך הפעם המטלה של ארבעה  ילדים קטנים והחום והלחות בשפלת החוף,כמו גם  השוני בשעון בין ניו זילאנד וישראל, כמחצית יממה – הכבידו עליה. הם מצאו דירה בהוד השרון. כעבור שנה המשפחה עברה לבית שכור בגבעת עדה היכן שאחיו של איתן  חי עם משפחתו. גבעת עדה הפכה לבית למשך שנים רבות. כדי להעניק לילדים חינוך טוב וחרף מעמסה כלכלית לא מבוטלת, הם נשלחו לתיכון פרטי בשם  'מבואות עירון'  שמצוי בקיבוץ "עין שמר" בשנת 2000 נסעה  המשפחה כולה לבקר את משפחתה של אנה, שאותה לא הכירו, בניו זילאנד. אבל זה לא היה ביקור קצר .הוא נמשך  כ 9 חודשים . זמן מספיק כדי להכיר לא רק את משפחתה של אנא אלא גם את הארץ על נופיה הירוקים והכחולים והשקט והיופי האינסופי שבהם משופעת ארץ זאת . הילדים חשו בבית . ככלות הכול  שם נולדו.

אלא שגם ישראל היא מכוׂרה ואליה חזרו,ולאחר התיכון כול ארבעת בני הדור הצעיר התגייסו לצה"ל . כרמל עשתה  שנת שירות בניו יורק בקרב תנועות נוער יהודיות ועם  שובה התגייסה. אחיה הגדול והיא הגיעו לדרגת קצונה, שניים האחרים שרתו ביחידות נבחרות. בדרך כלל השחרור מצה"ל הוא שלב קריטי מאוד לכול צעיר, בייחוד לצעיר ישראלי. זאת בין אם הוא יוצא לאחר השחרור להתפרק כ"טראקר" או בצורה אחרת. בשובו מחכה לו המציאות. וזאת הכתה באח האמצעי של כרמל, אסף .הוא לא הצליח להתמודד עם הביורוקרטיה ועם הדרך שבה טיפלו בו, והחליט לנסות מקום אחר- אוסטרליה. קרובה לניו זילאנד רק בכמה אלפי קילומטרים.

אוסטרליה היא מדינת יבשת שיש בה פוטנציאל אדיר למיזמים, לרעיונות וחופש בשטח הענקי. יש בה ערי מטרופולין תוססות  ויש בה חופי ים ללא סוף וגם שטחי ערבה ומדבר אדירים. ישראלי, למעט עניין המרחק מן הארץ, ללא ספק ימצא במדינה הזאת משהו לרוחו. צעירים ישראליים נמשכים לאוסטרליה. ואם מדובר בישראלי יליד ארץ "שכנה" כמו ניו- זילאנד, מן הסתם יש כאן עוד גורם מושך .ואכן האח האמצעי לאחר מאבק כלכלי ואילוצי הביורוקרטיה הישראלית מצא,כאמור, בשנת 2012 את דרכו לאוסטרליה. כעבור כשנתיים  גם שני אחיו,אורי ואליאב החליטו מסיבות שונות לעבור לזמן לא מוגדר לניו זילאנד שבה נולדו. אסף הצטרף אליהם. הם מצליחים בעיסוקיהם.

כרמל.

בשנת 2016  כרמל  והחָבר שלה, תומר ,נסעו לניו זילנד יחד עם הוריה של כרמל ואליהם  הצטרף האחר האמצעי שבא מאוסטרליה. מפגש משפחתי מרגש במכורה הניו זילאנדית.

carmel and tomer nz

בתמונה: כרמל ואחיה ,אורי באחת הפינות של אוקלאנד- ניו זילאנד.

מתי נולד הרעיון לעבור לקצה העולם.

"כשחזרנו לארץ התחיל להתהוות בראשנו, של תומר ושלי , רעיון ההגירה. הסיבה העיקרית הייתה השינוי והאתגר של התחלה חדשה בארץ מעניינת. לכך הצטרפו הקושי הכלכלי של זוגות צעירים, הבירוקרטיה הנוקשה והלא הגיונית בכל גוף שהוא והצפיפות, לא רק הפיזית אלא גם הנפשית . בדצמבר 2016 עברנו לעיר אוקלנד בניו זילנד."

ספרי לי ככול  שניתן את המציאות  שמצאתם שם, ואנו מדברים  על שנה וחצי.

הגעגוע גדול מאוד במיוחד למשפחה, לחברים ולאוכל בישראלי שאין שני לו. אך לומר את האמת, הרבה יותר קל בניו זילנד מהמון בחינות. מרוויחים בהתאם ליוקר המחייה, יש יותר מקום- גם פיזית אך בעיקר במרחב הנפשי והמודעתי, פחות דאגות, יותר זמן פנוי לפיתוח תחביבים ובילויים ושקט אמיתי.

ומה השפעת הגנאולוגיה?

באמת  שלא קל להיות "מורכבת" מאמא ניו זילנדית ואבא ישראלי  תמיד יש תחושה של חוסר שייכות מבחינה זאת זה לא ממש משנה אם אני בישראל או בניו זילנד. כנראה שככה הרבה אנשים מרגישים כשהם חצי חצי. אתה לא 100% של כלום, אבל זה גם מה שהופך את הכול למעניין יותר.

ומה אתם עושים לקיום- את ותומר.

תומר עובד כמדריך במכינה לצבא הניו זילנדי . העבודה היא עם נוער מרקע סוציו אקונומי לא קל, מרביתם במקור מאיי הפסיפיק.אני עובדת כטכנאית של ציוד כיבוי אש- בודקת מטפים וצינורות כיבוי. זאת לא עבודה מעניינת במיוחד אך הערך המוסף שלה הוא שאני לומדת להכיר את העיר על כל פינותיה, פוגשת אנשים מעניינים ומגלה מקומות יפים. המעלה הכי טובה של העבודה היא שיש לי זמן לפתח את העסק שלי. אני התחלתי לאפות פיתות תימניות ולמכור אותן מלאות בכל טוב ב"מרקטים" המקומיים. נראה לאן החיים יוליכו אותי.

וממרחק המקום והיותך בוגרת במדעי המדינה,ממשל וסוציולוגיה- איך את רואה את ישראל.

האווירה הפוליטית והחברתית בארץ  מדכאה אותי ,אך באותה נשימה אני מכורה אליה. מבחינה חברתית – מאוד, מאוד צפוף בארץ , גם פיזית. הזכרתי גם את הלחץ הנפשי. מלחיץ. בכל מקום שתלך יש המון אנשים ,אבל זה המון עם תרבות צעקנית, נדחפת , המון של "מגיע לנו הכול" גם אם זה על חשבון האחר. הדבר המצחיק/עצוב הוא שכאשר ישנה איזושהי טרגדיה או אווירת מלחמה אנחנו הופכים מלוכדים מאוד. אני חושבת שזו תכונה מאפיינת במובהק של התרבות שלנו. אם הכול כשורה ואין 'אקשן' אף אחד לא מעניין אותנו, אבל אם יש איזשהו 'אויב משותף' אנחנו הופכים ליחידה מובחרת שכולם בה שווים. בכל תרבות חברתית יש פלוסים ומינוסים והאמת היא שהבחירה לעבור לכאן לא נבעה רק מהאלמנט החברתי. יש ימים שאני מאוד מתגעגעת וישנם ימים שאני שמחה שאינני צריכה עוד 'לחדד את המרפקים' על בסיס יום יומי

ויש איזה אלמנט פוליטי, מלבד חברתי- רוחני, כפי שאת מתארת.

במובן הרחב ובתפיסה שלי את האלמנטים שמרכיבים את הפוליטיקה וספיחייה, הגעתי למצב שפשוט לא האמנתי יותר לאף אחד. אני יודעת שיש אנשים שיגידו לי ' נו אז אם כולם יעזבו את הארץ איך הדברים ישתפרו?! אולי את היית צריכה לקחת חלק ולהשפיע!' אז זה בדיוק מה שעשיתי בצבא נהייתי קצינה כי האמנתי שצריך לעשות שינוי.

army2

כרמל כקצינה באימונים.

אני אגלה לך צבי שגם אחרי 3.5 שנים בצבא וגם אחרי 8 שנים של מילואים, הצבא לא השתנה בגלל שהייתי קצינה.הוא חלק מהעם לטוב ולרע.  התרבות הפוליטית בארץ מכוערת, אני בטוחה שראית איך ח"כים מתבטאים, מתנהגים בבהמיות, אין תרבות דיבור, כולם צועקים ואף אחד לא מקשיב. זה מרתיע, מקומם- אם אלה הנבחרים שלנו. בנסיבות כאלה אני לא  רוצה שהנציגים שאני בחרתי ייצגו אותי באופן הזה. ואז אולי תגיד לי לבחור אחרת, אבל התחושה היא שבאמת אין במי לבחור , זה מצער  אותי אבל אני כבר לא מאמינה לאף אחד יותר.

וזהו.

לא בדיוק. אשקר לעצמי אם אומר שזה  רק  הפן הפוליטי שאחראי ישירות ,על נדידתי והזכרתי גם את ההיבט החברתי. אני חושבת שזה מכלול של דברים- אך העיקר בהם הוא הצורך לחופש -לחפש ולבחור בעבורי מה נעים לי .איך אפשר לבחור כשלא מנסים חלופות? עם זאת שלא לטעות.  הארץ היקרה שלי אהובה עלי מאוד אך היא אינה צריכה להיות ברירת המחדל שלי רק משום שאותה אני מכירה ורק בה גרתי- אז היא בטח הכי טובה בעבורי. עם זאת  יש לי את הזכות לבחור לעצמי ואני כרגע מנסה אופציה אחרת כדי שאוכל לעשות בחירה מושכלת. בסך הכול אנו לומדים לקבל את הפרופורציות שמעבר מסוג זה מביא עימו. מצד אחד טוב להיות  רחוקים ממה שקורה .אבל, ויש אבל. געגועים גדולים מאוד למשפחה ולחברים הרבים שהשארנו מאחור. למען האמת הם כה חזקים שבספטמבר הקרוב נגיע לבקר. ההורים שלי נשארו בארץ יש להם עסק של ספא בקיסריה אותו הם מנהלים מעל 20 שנה הם חיים בגבעת עדה."

לא שחור ולא לבן- אפור, כצבע של ביצה.

הבאתי, באופן מלא, ותוך שמירת השפה והסגנון של כרמל- בעריכת החומר. מדובר בצעירה שאני יכול לומר עליה שנמנית עם ה crème de la crème של הארץ שלנו. היא לא קופצנית. אין כאן דחף פתאומי שהשתלט עליה והיא  מצאה מקום נוח לברוח. היא לא טורקת דלתות, היא לא מסתירה מאוויים של היותה בת עם שתי מכורות- זאת שבה נולדה והיא רחוקה ויפה ושקטה, וזאת שבה גדלה מאז ילדותה ובה חוותה את רוב החוויות לטוב ולרע. היא לא מתרברבת באיזו תחום אליטיסטי שאליו הגיעה בניו זילאנד. היא מועסקת בעבודה פשוטה ומנסה מיזם עצמאי. היא רואה את עצמה כמי שיכולה לחיות כאן ושם. במשך רוב חייה היא חייתה כאן בארץ אבל היו לה כמיהות נסתרות וגלויות לאותה מכורה רחוקה שהיא נולדה ובה גם ינקה לא רק את חלב אימה, אלא את תרבות החיים בגיל הרגיש מאוד. היא רואה את המציאות שם וכאן בעיניים פקוחות. והיא לא ברחה. מי ששבה לביקור לא בורחת וזה לא רק הורים. זה גם חברים וגם הארץ.

את החשיבות הרחבה בדבריה של כרמל, אני רואה, ושכזאת פניתי אליה, בכך שהיא מהווה מראה נאמנה איך אנו נראים לא מול הראי שלנו. הבן אדם, והישראלי הוא בן אדם, הוא יצור חברתי. כיום האדם הוא במידה רבה, הודות להתפתחות התקשורתית, גם יצור אוניברסלי. כרמל שלא רואה אותנו כזרה , עשתה את מיטב שנותיה בארץ ולכן היא מראה נאמנה בכול הקשור לדימוי שלנו. והוא לא יפה, בכלל לא. זה פן אחד. ויש היבט נוסף לא פחות חשוב. זאת זליגה אטית מאוד, מתמשכת, לא צועקת בכותרות, כי היא  כמו מים שקטים  שדולפים מן האקוויפר האנושי שלנו.

בעולם של ימינו והתקשורת המפותחת שהיא כאילו חלופה לקשר הפיזי, הניידות הופכת קלה מאוד בעיקר של אנשים בעלי יכולות ופוטנציאל.  בשלב הראשון הם כאן, בשלב השני- הם שם, ובשלב האחרון כשהם מביאים ילדים- הם שם, ושם הם נשארים. הבאתי בתחילת  הפוסט נתונים על ההגירה הגדולה של ישראלים לחו"ל. בסקר שהתפרסם לא מכבר בעיתון הארץ,צוין בין השאר כי הישראלים שמהגרים  מכאן- וכיום הם לא "נפולת של נמושות", כהגדרת יצחק רבין, וגם לא יורדים, מעדיפים להקים קהילה ישראלית מאשר להתערות בקהילות מקומיות. משום כך יש להניח שהדור שנולד שם יראה עצמו כישראלי ובמקרים רבים אף ידבר עברית. אבל הדור אחריו יהיה דור מתבולל, ומפוזר. חברת לימודים של בתי הבכורה שהגרה בשעתה לארה"ב, נכדיה כבר לא בארה"ב. הם התפזרו. הישראליות מהם והלאה והקהילה היהודית המקומית זרה להם.

הלקח הוא כי מעבר ל "חוק השבות" שהוא חוק צודק מאין כמוהו ומאפשר ליהודים במצוקה לבוא לארץ- אנו חייבים להיות ארץ נחשקת. לא רק לתיירות שבה נעשים אי אלה מאמצים, אלא ליהודים ולישראלים, שגם בעניין זה עושים מאמצים -שליליים. שיבואו לכאן  לא כדי להיקבר בארץ הקודש, או בשל רדיפות אנטישמיות וגזעניות. שיבוא משום שזאת  ארץ יפהפייה, מפותחת ומתקדמת – והיא כזאת. שיבואו מכיוון שזה מקום  שבו הפרט מרגיש חופשי לגמרי, במסגרת החובות והזכויות  שחברה דמוקרטית מקנה- שהוא אינו כזה. סגידה לעצים ואבנים היא לא לב קיומנו. האדם, כבודו,זכויותיו והתרומה לחברה- הם אבני יסוד של חברה בריאה. שזאת תהיה  ארץ שבה לא יכפו עלינו אורחות חיים שזרות לנו או שאנו לא רוצים בהם.  ארץ שתהיה קשובה לפרט, בהיותו מרכז ההוויה האנושית, ארץ שתבטיח לצעירים את עתידם ואת יכולתם ליצור. כזאת  שכרמל רוצה, כזאת שמאות אלפים ,שעדיין כאן, רוצים. לצערי, החברה הישראלית וההנהגה שלה, בעיקר זאת השולטת, אינה מרחיקה לראות את האופק הרחב. כול הראייה היא במסגרת אופקים צרים מאוד. שכן לא יבוא שינוי דרמטי- גם אם אבו מאזן בצד  קטעי הקוראן יכריז השכם והערב שהוא מכיר במדינה יהודית. איזו מדינה יהודית זאת תהיה. ספק אם  זאת תוכר על ידי היהדות הנאורה בעולם כיהודית. אך היא גם לא תהיה מדינת כול אזרחיה אם היא לא תהיה דמוקרטית . מדינה כזאת היא לא נחשקת. המאזן החיובי ילך ויישחק ובעתות משבר -הדליפה עלולה להפוך למפל ולמפולת ,לא של שלג צחור, אלא של ביצה…אפורה.

.

.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  ביום 19/07/2018 בשעה 9:58 pm

    צבי, כתבת על סוגייה שמעסיקה גם אותי. לצערי, ישנם רבים הטומנים ראשם בחול כדי לא לחשוב על התופעה שאתה מתאר כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: