סאלח-כאן זה ארץ ישראל- המשך


על שקרים קטנים, עיוותים גדולים,דימויים ומציאות .

 תקריבים- close-ups  בתמונה,בסרט או במלל נוטים לעווּת. כול קמט חבוי,כול יָבֶּלת זעירה, כול צלקת קטנה מוגדלים  ללא יחס.  אם עושים זאת בטלסקופ- היסטורית- אז העיוות הוא היסטורי. עוות הוא לא בהכרח שקרי, אלא, במקרים רבים , לא כול האמת. לא לגופו של הנושא ולא לרקע שבו הוא נטוע. זה מה שקרה לסרט "סאלח כאן זה ארץ ישראל". סרט פופולרי שהפך לסדרה טלוויזיונית בערוץ חשוב- תמיד  גורם לתהודה וגם ל "רעידות משנה".אני מניח שמי שלא ראה את הסרט  צפה בסדרה. ומי שלא התוודע לשניהם קרא על כך הרבה בעיתונות הכתובה או האזין למשדרי הרדיו. הסדרה תוארה כ"חומר נפץ חברתי ופוליטי". לא פחות. הסרט כמו הסדרה אכן שיקפו מציאות, אבל לא את כולה,ולא את הרקע ולא בהקשר הרחב של סוגיית קליטה עלייה בישראל ומסגרת ההתייחסות אליהן כאל לבֵנים לבניית אומה. לרבות העלייה הגדולה של יהודי עיראק בשנות 1950-51 ,אשר ברובה קלטה את עצמה ונכתב עליה ,לא מספיק, והיא ראויה להתייחסות נפרדת.

בשלהי 1995 במלאת יובל שנים לבואנו לארץ, במסגרת עליית הנוער,לבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל הוצאנו לאור חוברת בשם "יובל". כותרת המאמר של עורך הפרסום היא "להביט לאחור בתמיהה. כותרת המשנה היא "הרהורים ב 1995 על 1945 ועל קשר השתיקה הגדול" בפתח המאמר כתוב:"לאלה מאיתנו ששרדו לאחר השואה ישנם שלושה עברים. אחד שייך לתקופה של טרום שואה. השני -לתקופת התופת , והשלישי לעידן שלאחר המלחמה. את רובדי ההיסטוריה הזאת אפשר להשוות לשכבות ארכיאולוגיות,כאשר תל אחד מכסה על שכבת הריסות קודמת. זהו פנומן אחד שמייחד את ה"אודים המוצלים" כפי שנקראו אז.תופעה אחרת שמייחדת אותם היא שבניגוד לאתרים ,שנקברו עם הזמן על ידי כובשים והטבע,קבורה זאת של עברנו, היא מעשה ידינו שלנו. אין לי הגדרה אחרת מאשר "ארכיאולוג שחופר בעבר, שהוא עצמו קבר".

איור:יורם פוגל

מכאן שחסד עשו עימנו יוצריו של סאלח ,לא בכול הקשור לעוולות ולקיפוח עכשיו,כ"חומר נפץ חברתי ופוליטי" , שכן אלה קיימים אבל בפילוח אחר ולא עדתי, ואלה ראויים לא פחות לסדרה אם לא לכמה סדרות.  ההקשר הוא היסטורי.ככה אני מתייחס אליו. לכן מה שקורה כשחופרים, החפירה לא מסתיימת במוקד סרט אחד שהופק . יש מוקדים אחרים שעליהם לא נעשו סרטי תעודה או שלא נעשו מספיק כדי לפרוש תמונה רחבה מאוד של המציאות בשנותיה הראשונות של המדינה. בדיעבד אובייקטיביות היסטורית היא חקר או סקר סובייקטיבי מגוון.

זה מביא אותי להתייחסות לאלמנט אחד של הסרט, ומדובר באישיות פוליטית וחברתית,  במאמרו של יואב לביא( "הארץ 22.6.2018  ) "אדם בשם לובה", והכוונה ללובָה אליאב שהסרט  "סאלח  כאן זה ארץ ישראל" עשה לו עוול גדול. גם אם נתפסים לאיזו התבטאות של אדם בנסיבות כאלה או אחרות, או מוציאים אותם מחוץ להקשרם, הרי יש עדיין רבים שזוכרים את ההומניסט הזה, את המענטש הזה -לובה אליאב. הוא לא רק טיפל בעולים, בכולם, כולל עולי מרוקו, עולי קוצ'ין ואחרים ,אלא חי אתם, אכל אתם,לן אתם ,היה להם לפה. הוא היה חלק מהם. עם זאת המאמר עוסק אך ורק בדמותו של לובה אליאב שעוותה בסרט התיעודי.

התייחסות רחבה יותר שאף היא פורסמה ב"הארץ" ( 15.6.2018)  היא של ההיסטוריון זאב שטרנהל. הוא כותב "על אפליה וסיבותיה".  בכך הוא מכניס את העידן של סאלח להקשר הרחב שלו.  היחס של הממסד לכול העולים ,ללא יוצאים מן הכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה. שטרנהל אומנם לא מזכיר זאת, אבל ידועה אמירתו של גדול חוקרי החברה בארץ,בשעתו, פרופסור שמואל אייזנשטאט. הוא אמר כי "ישראל אוהבת עליות, אבל לא אוהבת עולים". שטרנהל פורש יריעה רחבה של הרקע ושל תפיסת העולם של אבות היישוב . אני אתייחס לעליה שעמה נמניתי אני .וככה זאב שטרנהל  כותב בין היתר לגבי העלייה של שרידי השואה ."לאיש מן הבאים באותה תקופה לא ציפו,לא אהבה,לא אמפתיה,לא שרותי חברתיים. כולם נחשבו חוטאים באותו חטא. הם עלו כשלא הייתה לחם ברירה אחרת. לכן נתפסו כמי שנושאים באחריות לאסון שפקד אותם באירופה. עם זאת העולים האירופיים  הגיעו מהגיהינום שאולי בכול זאת היו ראויים ליחס קצת יותר טוב".

 לפיכך, במקרה או שלא במקרה, מדובר בתיעוד לאחור במלאת 70 למדינה, ומן הראוי היה שהמדיה תעסוק בכול העליות. אני התייחסתי בחטף לאי אלה פנים לאותה עליה בפוסט על פרופסור חנה יבלונקה "הם לא היו נעבעכים". עם זאת ברוח הנאמר ברשימה של זאב שטרנהל, אין בכוונתי להמעיט מן המשגים שנעשו בקליטת העליות המוניות,מטעם או זה או אחר, אלא להתייחס לאופן שבו טופלו  העליות בתקופה הקריטית הזאת עם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לקיומה, ובראש וראשונה לעליה ההמונית של שרידיי השואה שאני,כאמור, נמנה עימה.

אופס…שיקרתי .

 כשאמי, שרידת השואה היחידה של משפחתי מלבדי , ניסתה לאתר אותי מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, היא לא הצליחה. השם צבי גלזר, או לשון החיבה הֶֶשייֶֶק גלזר, לא הופיע. מאידך, כיצד היא יכלה לדעת שבנה, השריד היחיד מלבדה, רשם את שמו במחנה העקורים ,בלנדסברג  בבוואריה ,כהנריק קביאטקובסקי. ככה הוא רשום עד היום הזה בארכיון "איוו" והמוזיאון ההיסטורי היהודי באמריקה. לנדסברג שהיה מחנה כפיה במהלך המלחמה שימש מחנה עקורים, אולי הגדול ביותר אחרי ברגן בלזן לאחר המלחמה. לנדסברג שוחררה על ידי הצבא האמריקאי. ואגב ביו המבקרים במחנה לנדסברג היה דוד בן גוריון.ב.ג, כפי שציינתי בפוסט אחר,  ביקש לא רק לראות את מוראות השואה  אל  גם  את  מצבם של שרידיה בכול הקשור לכשרותם כלוחמים על עצמאות מדינת ישראל.היה לו לב.ג. יחס דואלי לחומר אנושי זה.

bg in landsbeg camp summer 1945 usham collection memorial musum u s a

ב.ג במחנה לנדסברג 1945. צילום אוסף usham

אותי הביאו למחנה חייליו של הגנרל לקלרק מי שנכנס בשעתו  בראש חיילים צרפתיים לפריז. החיילים הצרפתיים אספו אותי מחָָווָה של איכר גרמני שאליו הגעתי במרץ 1945 לאחר שקפצתי מרכבת מוות והגעתי אליו כפולני בשם הנריק קביאטקובסקי, שמחנה העבודה שלו הופצץ. אני בספק אם  האיכר קנה את הסיפור של בחור צעיר כחוש שהפיג'מה המפוספסת תלויה עליו. במרץ 1945 הגרמנים ידעו את הסוף. אבל קביאטקובסקי בכול זאת לא הלך לבית המרחץ של הכפר שמא יגלו את הערלה הקצוצה של הגוי הזה .רק כשווידאתי שיש יהודים במחנה לנדסברג נרשמתי כצבי  גלזר, אבל זאת במשרדי הסוכנות היהודית. בלשכת המחנה נשאר קביאטקובסקי.

post zvi and friend santa maria di bani phto stidio mazzarella antc - עותקsoldier 1948post henrik kwiatkowsky landsberg 1945 - עותק - עותק

בתמונה משמאל-הנריק קביאטקובסקי- משמאל במחנה לנדסברג. בתמונה באמצע- צבי גיל – צה"ל 1949 . בתמונה מימין-ראשון מימין במדי הצבא הבריטי-צבי גלזר במתחם עליית הנוער בדרום איטליה יוני 1945. 

זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי בקשר לזהותי. בפעם השנייה  ששיקרתי היה כעבור ארבע שנים כשאני כבר בשרות צבא ההגנה לישראל במלחמת העצמאות . אולם לפני שאגלה את הנסיבות נקפוץ קדימה- בשבעים שנה.

מחיקה ביוגרפית כתעודת מעבר להתערות בחברה.

 בסוף ינואר  2018 אני  מקבל מייל  מקצינה בכירה בצה"ל שכותבת " העברתי בחום את המלצת צה"ל שתימנה עם מדליקי  משואות יום העצמאות במלאת 70 למדינה". על הכוונה ידעתי לפני כן. במקרה, בראשית ינואר  היה לי תור לקבלת דרכון חדש והופעתי במנהל למרשם תושבים  ובהזדמנות זאת הונפקה לי תעודת זהות ביומטרית. לאחר שתהליך הרישום הסתיים ביקשתי מן הפקידה לבדוק כמה פרטים על ההיסטוריה שלי ,בין השאר, שנת עלייתי לארץ. הפקידה יצאה לחדר אחר, שם כנראה מצוי מחשב מרכזי ,ובשובה אמרה לי כי נולדתי בפולין, לאמי אסתר ולאבי ישראל- נכון מאוד, והגעתי לארץ בשנת 1940. אופס…..ידעתי. שאלתי את הפקידה איך אפשר לתקן שטות היסטורית של בחור בן 18 והיא אמרה שאם באתי באמצעות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית הם יוציאו אישור.

לתיקון הזה לא הייתה שום משמעות מעשית , לא נפשית, לא חומרית, לא הכרה של היותי שריד שואה- לא כלום. אבל כשנודע לי שצה"ל  מכבד  אותי בכבוד כה גדול להעלות מטעמו את משואת יום העצמאות ב-70 למדינה, חרף היותי רק חייל  (מיל) 4170- ולא קצין פעיל שמוענק לו עיטור- חששתי. מה יהיה אם יבדקו במרשם התושבים ושם כתוב שצבי גיל- לא   צבי קביאטקובסקי ולא צבי גלזר- הגיע לארץ ישראל בשנת 1940 .במקרה הטוב יפנו אליי ואז ידרשו מסמכים. במקרה הפחות טוב – לא יפנו בכלל- הרי היו שרידי שואה שקרנים, אז זה עוד אחד מהם. מָשוּאה הוא לא יעלה.

פניתי לעליית הנוער וגם צֵרפתי מסמך שבו רשומים קָבָּלָתי וסיוּמי את המחזור במוסד החינוכי שבמגדיאל, כיום חלק מ"הוד השרון" .תוך זמן לא רב קבלתי מענה שעליית הנוער כבר לא קיימת עשרות שנים וכי  במועדים שמדובר בהם, לאמור בשנות הארבעים, עוסק הארכיון הציוני. פניתי לארכיון וקבלתי טלפון  מפקיד הארכיון שמודיע לי כי בשל רה-ארגון ושיפוצים, הארכיון לא פועל אלא במקרים דחופים. ביקשתי לדבר עם המנהלת . היא לא הייתה זמינה, אך האישה האדיבה הזאת ,הגברת סימון שליאכטר, מנהלת המדור לחקר המשפחה ושרותי הקהל, צלצלה אליי. הסברתי לה שהמקרה אכן לא דחוף אובייקטיבית, אבל סובייקטיבית, בגיל שלי, הוא הופך לדחוף. היא הודיעה לי שתבדוק את התיק שלי ואקבל מענה. ואכן תוך זמן קצר הגברת שליאכטר, לא זו בלבד ששלחה לי אישור, אלא צרפה אליו כעשרה תדפיסים החל מן היום שבו דרכה  רגלי בנמל חיפה ב-8 בנובמבר 1945 ועד עליית אמי באפריל 1947.עכשיו רשום שצבי גיל הגיע לארץ ב-8 בנובמבר 1945.

אני רואה לנכון  לציין שבין ה"מסמכים" ששלחתי לארכיון הציוני היה צילום קטע מתוך ספרי "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" (2007) ואני מביא אותו :."לאחר המלחמה במתחם בסנטה מאריה די באני, בדרום איטליה, נודע לי מאנשי הבריגדה שאמי חיה. מעניין ,חשבתי בקור רוח, הסיפור הזה חוזר על עצמו. הרי כך גיליתי שאמי חיה בעת חיסול גטו זדונסקה וולה בקיץ 1942. והנה  בקיץ 1947 אני יושב מולה בבית משפחת טונדובסקי ברחוב חסאן שוקרי בחיפה ופגישתנו כמוה כשל זרים,בני עיר אחת. לא מצדה .מצדי. היא וודאי רצתה לחבק ולנשק אותי, הבן היחיד שנותר לה משלושה,לחבק ולא להרפות. רק שלוש שנים עברו מאז נותקנו בעת גרוש מגטו לודז' ואף שגדלתי וגבהתי,לא בכך התבטא השינוי. ואני מתקשה להודות באמת. המפגש היה חף מחום. קור חדר לעצמותיי,ומן הסתם גם לעצמותיה. כאילו התביישתי באמי,עולה חדשה וגלותית. ניצולה,שארית הפליטה. ומי הייתי אני? רשמית- נולדתי בוורשה,העיר של המרד היהודי. רשמית הגעתי לארץ בשנת 1940 ,לפני השואה. למעשה נולדתי בעיר זדונסקה וולה והגעתי לארץ בנובמבר 1945. האם סימלתי בצורה ברוטלית את היחס של היישוב לשרידי השואה…."

מתבקשת השאלה : מי הוא הנריק קביאטקובסקי, העשייק גלזר, צבי גיל. איזה מוצר הוא. מי ומה הרכיבו את אותה אישיות מפוצלת,משולשת, של הגולה, של הגטאות ומחנות הריכוז ושל ארץ ישראל. מה חלקי שלי ,  בקופרודוקצייה הזאת שלי ושל היישוב, בשינוי חלק מן הזהות . מה המחיר ששילמת כדי לנסות ולהיות "צבר" ולא שריד שואה מסכן שהתקבל בתערובת של חמלה וניכור. האם זה מה שרצו אנשי היישוב- שתברח מן העבר שלך  כדי שיובטח עתידך בארץ. עוד על הסיפון של האניה "פרינצס קטלין", שהביאה אותי ואת קבוצת עליית הנוער לארץ ,קבלתי החלטה שאני מעלה את העבר בלהבות. לא את חלקו אלא את כולו ,כולל זה שם בגולה. מנוי וגמור אתי להיות צבר בגוף ובנפש וכמובן ,לאחר סיום הלימודים בבית הספר החקלאי, להקים קיבוץ או קבוצה. המוסד במגדיאל העצים בנו לא רק את השאיפה להיות ישראלים, אלא איכרים משכילים. השאיפה האחרונה התערערה סופית כאשר קבלנו מכתבים מן החברים שהצטרפו לקיבוצים כי במזכירות הקיבוץ העירו להם על מספר הרב של מכתבים שהם שולחים. צעירים שעברו את התופת וחיפשו קשר עם החיים,קרובי משפחה, חברים, חבֵרה ,שהקשר היחיד היה במכתבים, והנה מגבילים אותם.

וזה מביא אותי לעוד היבט שמייחד עליה זאת. עליה כתב אחד המדריכים והמחנכים שלנו באותו פרסום "יובל". מדובר במשה בייסקי, ניצול שואה בעצמו ולימים ד"ר משה בייסקי,שופט בית המשפט העליון. וככה הוא כותב:"אודה ולא אסתיר כי על אף המודעות של ביקור קרובי משפחה אצל חניכים במוסד, אנו לא עודדנו את הביקורים. זאת משום שרק ליחידים מבין התלמידים היו הורים ולעוד אחדים קרוב משפחה אחד. ניסינו כמובן להרגיש  את תחושת רוב החניכים שלא  היה מי שיבקרם. בדומה לכך עניין היציאה לחופשות בשבתות אחת לחודש היה בעייתי אף הוא כאשר חלק מן הקבוצה נשאר במוסד מכיוון שלא היה להם את מי לבקר" .

magdiel group yoram drawing

איור: יורם פוגל

חלק אחר ברשימה של משה בייסקי הוא הגילוי כיצד בחיפוש אחר חניכה שלא הופיעה  במסיבת "עונג שבת" הוא גילה אותה על המיטה באוהל כשהיא רטובה מדמעות ובידיה תמונה של אימה. תיאור זה של המצב של מחנך אהוב, מצב שבו מצא את עצמו, מעורר בי חלחלה עד היום,ולא זה המקום לספר אותו.

מכאן תובן תחושת ההזדהות עם אותם חברים בקיבוץ ,שרידים עריריים,שאפינו אך ורק עליה זאת, שהוגבלו לכתוב מכתבים כדי לשמור על חוט של קשר . עם זאת היו לא מעטים מקרב ניצולי השואה שהקימו קיבוצים, או הצטרפו אליהם או יסדו מושבים או הצטרפו אליהם. ככה הוקמו ששים קיבוצים, קבוצות ומושבים על ידי שרידי השואה.

אני מצאתי את עצמי בתל אביב. באתי אל הכפור בקיץ. כאן לא עמד לי לא העושר של משפחתי לפני המלחמה ולא מקצועות הפלחה, הרפת, והלול שבאלה התמחיתי במגדיאל. לא היה לי לא קורת גג, לא מקצוע, לא מעברה ולא סוכנות. האתמול, אז ,מאחוריי, העתיד חבוי אי שם לפניי, ואני באמצע. בגוף ובנפש.  כמה חברים שגרו בשכונת נווה שאנן, זאת שליד התחנה המרכזית שכיום היא מאכלסת אפריקאים רבים- קלטו אותי . חיו ארבעה בחדר וחצי ואני הייתי חמישי. חברי הרמן גוטסקינד, בחור עם שרירים, היה בר מזל והוא לאחר דין ודברים לא מעטים כולל איום פניה להסתדרות העובדים, התקבל לעבודה בתחנת קמח. אך זאת לאחר שהוברר לו שהוא מקבל שכר של פועל ערבי. זה התנאי והוא קיבל אותו. אני לימים התקבלתי כמתלמד טפסן, זה שמכין תבניות עץ ליציקת בטון. כמתלמד הוצאתי מסמרים-"צ'ווקליך" מלוחות עץ- "קרעשקיס" קראו לזה.השכר היה בהתאם.

כשניסינו שלושה בוגרי מגדיאל לשכור חדר ושרותים דרש בעל הבית תשלום של שלושה חודשים מראש. שאלנו מדוע אחרים משלמים רק חודש ומאתנו הוא דורש שלושה חודשים. על כך ענה לנו בגילוי לב  "אתם שארית הפליטה. מי יודע אם תהיה לכם עבודה ואז לא תוכלו לשלם, ולי לא יהיה לב לזרוק אתכם". ככה. איכשהו הצלחנו לקחת הלוואה ושילמנו את המקדמה כנדרש. לשמחנו עמדנו בתשלומים ממש עד לגיוס. עם כול זאת לא ראיתי בכך  בשעתו כול רע. אדרבא, אמרתי לעצמי, תעצומות הנפש שעמדו לך שם, יעמדו לך כאן. והם עמדו ואני חתרתי ללא לאות להיות ישראלי, ישראלי, וזה היה עדיין בשלהי תקופת היישוב. מתוך המשכורת הדלה כמתלמד להיות טפסן,חסכתי מפרוטה לפרוטה כדי ללמוד אנגלית. משום מה חשבתי כי לימוד השפה האנגלית תסייע להתקדמות שלי בחיים. המורה הפרטית שלי הייתה רות גֶלֶר,שחקנית צעירה אז, ועד עצם היום הזה, שחקנית תיאטרון וקולנוע ידועה.אגב כדי להוסיף ריגשה לרשימה זאת מצאתי את הטלפון של רות גלר ובמרום שנותיה זיכרונה היה צלול כיין טוב,ושוחחנו על אותם ימים כשהתחלתי לקלוט את עצמי.מטופסן לעוזר בבית דפוס להדפסת תווי מוזיקה ומשם לצה"ל ומצה"ל לשליחות לתנועת נוער באמריקה. לא הייתי נעבעך כהגדרתה של חנה יבלונקה.

לעומת זאת כאשר גיסי לעתיד בא מבודפשט בסתיו של 1949 למדינת ישראל, הוא ואחיותיו גרו במעברה, ב"גבעת אולגה" שליד חדרה. בני מזל. סטיוון קון, בלשון חיבה פישטא, שם שהצחיק פולני כמוני בגלל ה-פּיש, התייצב לפני  בעלי משקים  בעמק חפר  שבאו לגייס פועלים. סטיוון  היה גבר גבוה , מעל ל-1.90 . אבל האיכרים ביקשו שיָראֶה להם את השרירים. אפשר מעשה קונדס. אבל סטיוון  אמר להם ביידיש שבורה "איך א ייד ,נישט קיין נייגר". בעברית תקנית. אני יהודי ולא כושי, והכוונה לעבד כושי. הוא עבד כמה ימים בקטיף. מכיוון שלמשפחתו היה מפעל לנעליים לפני המלחמה,  סטיוון החליט לנסות את  מזלו בעיר העברית. הוא בא ביום ד' כשכמה לירות בכיסו, בהנחה שבין אם הוא ימצא עבודה ובין אם לאו הוא חוזר באותו יום. לאחר נדודים ,ליד חלונות ראווה של נעליים הוא הגיע למפעל נעליים ברחוב יפו- תל אביב. שם נאמר לו כי בעל הבית יקבל אותו ביום ששי. סטיוון החליט שהוא לא חוזר באותו יום ומכיוון שנותרו לו יומיים עד למפגש עם בעל המפעל- סטיוון מצא לו ספסל בשדרות רוטשילד שם לן. קיוסקאי שהגיע בשעות הבוקר ומצא אותו על הספסל, הביא לו כוס גזוז.הסוף היה טוב. סטיוון התקבל לעבודה. אך המשכורת לא הספיקה כדי לכלכל את המשפחה. אתו היו אחותו וגיסו, האחות הקטנה,רעייתי לעתיד, וחבר ילדות בשם אליעזר(פובי) לנדאו.

פובי ולאצי יסדו  רחוב בתל אביב.

פובי ובן דוד של סטיוון בשם לאצי קון נשלחו לתל אביב לתור בה ולמצוא איזו אכסניה. הם מצאו צריף עזוב על שפת הים בדרום מערב תל אביב. השניים החליטו שלפני שמעבירים את המשפחה  ומארגנים  כמה מיטות ואבזרי מטבח עליהם להירשם כתושבי העיר. הם באו ל"בית הדר" שאז  שימש את משרדי הממשלה וביניהם מנהָל מרשם התושבים . כשנשאלו היכן הם גרים ענו "על ידי הים". הפקיד אמר להם שזאת לא כתובת וכי עליהם להביא כתובת מדויקת. השניים לנו אצל חבר יליד הונגריה ולמחרת התייצבו מחדש בלשכה לרישום תושבים אך בדקו שהם לא באים אל אותו פקיד שטיפל בהם יום קודם לכן. כשהתברר להם שזה פקיד אחר, נכנסו. הפעם כאשר הפקיד שאל אותם איפה הם גרים , פוּבּי שידע עברית מן החֵדֶר ,ענה  בקול גדול "דֶ-רֶך הָ-יָם עשרה." הפקיד רשם והם קבלו מסמך חתום על היותם תושבי תל אביב שגרים ב"דרך הים 10 ". אגב לימים לאצי, זאב קון, היה לצייר די ידוע ואילו פובי שהתחיל כ"פיקולו", במלון ברחוב גרוזנברג בתל אביב הפך את "מעבדות ג'יגי' לקוסמטיקה" לאימפריה בינלאומית .סטיוון שבעת ביקור בלונדון בנו הקטן לקה בכליות, נשאר שם ועשה חיל בעסקי  נדל"ן. הכול בידיים שלהם זה בציור ואלה בעסקים. אולי זה היה המאפיין  של התקופה הזאת. דומני שבראייה רטרוספקטיבית זה היה עידן האלתור ושרידי השואה היו אלופי אותה תכונה בתוספת תושייה שעם הזמן הפכה חלק בלתי נפרד מהם. הרי ככה שרדו. ולמרבה הפלא,יוצאי גלות זאת שהיו ידועים כדברנים גדולים- שתקו- גם בכול הקשור בעברם וגם בכול הנוגע למצבם.

במסגרת הסיפורים הקצרים מתוך  הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה" ישנו סיפור אחד בשם לכתוב ברוח. בקטע הפתיחה כתוב:" אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים ביטוי בכתובים למה שרצו לומר ולא יכלו,כל העצים ביערות-העד בצפון אירופה וביערות הגשם שבאפריקה ובדרום אמריקה לא  יכולים היו לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה, באלם הזה, לכדור הארץ ולשוחרי הסביבה של ימינו. אריק שמע אמירה זאת מפי סופר שריד שואה י.ג. אוד (שם עט). לדידו הדברים  אמורים באותה מידה לגבי רוב הבריות ,ולא רק שרידי שואה,שיש בהם מטענים נפשיים אשר לדעתם  ראויים היו שימצאו ביטוי פומבי. אך אלה, גם אם יכולים, ממאנים. הם אוצרים את החומר האישי הייחודי הזה בתוכם. זאת היא רשות יחיד. אריק תירוש נמנה עם הסוג הזה"

זאת הייתה תקופה בל תיאמן שבה יצאו מגדרם לקלוט,לקלוט , ובמסגרת משימה דחופה זאת- אלתרו,חלטרו,הקימו מנגנונים שפה ושם חרקו, הביאו רכבים עמוסים עולים כמו מטענים,חאפ,לאפ, חרטא ברטא, ארגון ובלגן תוך קיום יחד , עם הרבה רצון טוב והרבה שלומיאליות, דברים אדירים וגם משגים גדולים. כול זאת  כדי לעשות מה ששום עם ומדינה לא עשו- לקלוט את העליות הגדולות. כאשר זאב שטרנהל מביא את הטענה טרוניה "מדוע לא באתם לפני השואה" הוא לא מציב לצדה את התהייה: נגיד שמחצית מששת מיליון הנרצחים בשואה היו מוכנים לבוא לארץ- האם יכלו? האם יישוב של חצי מיליון יכול היה לקלוט אותם. האם הארץ הענייה המרוששת שרובה ערבה, יכלה ליישב אותם. האם המנדט הבריטי היה פותח זרועותיו, האם ערביי הארץ והסביבה היו שותקים. הרי עצם המחשבה הזאת היא  הזויה . הרבה יותר קל לעשות תחקיר וסרט לאחר שבעים שנה מאשר לשנות מציאות כה מורכבת,כה בעייתית, כה בראשיתית-בשעתה.

אשר לי, אם אתבקש לתת מענה  לאמירה של הנשיא קנדי בטקס ההשבעה "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך. שאל מה עשית למענה". התשובה היא פשוטה בתכלית הפשטות. המדינה נתנה לי הדבר הגדול ביותר- מדינה . כול השאר,גם אם עשיתי למען המדינה זה היה למען עצמי כאזרח באותו קולקטיב ששמו חברה ומדינה אשר בהן הפרט,לתפיסתי,עומד במרכז ההוויה.

בכך לא הפרכתי מציאות, שגם אם עוותה ,הייתה  קשה, זרועת מהמורות של נסיבות ואדם. הבאתי רק כותרת של  כותרת  של קונקורדנציה, של קורפוס- דברים שאפשר ולעולם לא ייכתבו – על אותה תקופה, אותה עליה, אנשיה והמאבק להפוך מיצורים שהיו למדרס בתופת- לבני אדם, לאזרחים יוצרים ותורמים לחברה. אשר להעלאת משואת יום העצמאות, אחרים , כולם אנשים ראויים, זכו בכך. ביניהם אלוף(מיל) ישעיהו- שייקה גביש, מצביא  מוערך ומבכירי המפקדים של  הפלמ"ח וצה"ל ובן אדם אכפתי נפלא,ורֵעָ למופת. לרגע דמיינתי כמה נאה היה אילו הוצמדתי אליו בהעלאת המשואה. היה בכך משום סמל ,שכן זכיתי יחד אתו ועם משה זנבר המנוח  לממש יוזמה של הקמת מדור במוזיאון בית הפלמ"ח בתל אביב בשם "יד לג"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות". זאת בעזרת מנהל המוזיאון, בן לניצולי שואה, זאביק לכיש הבלתי נלאה , שסיים בימים אלה את תפקידו כמנכ"ל בית הפלמ"ח. אפשר מאוד ובכתובים יימצאו מסמכים שכתבו אנשי הגח"ל  מהם מן הסתם דברים שכלל לא מלבבים על ה"גחלצים" וה"סבונים"  כאן בארץ ישראל.

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Elie Fridman  ביום 12/07/2018 בשעה 12:32 pm

    אכן, תאור נאמן וכתוב בצורה מופלאה של תקופה שהיתה….

  • אלי ניסן  ביום 12/07/2018 בשעה 4:12 pm

    צבי היקר, קראתי קריאה ראשונית. אני רוצה לקרוא שוב בעיון. התרגשתי. הנה אני מגלה מחדש אדם, חבר, קולגה, שנדמה לי שהכרתי. כאמור, מרתק ומרגש. יש לי משהו להוסיף על פרשת סאלח (לא בדרך מחמיאה ליוצרי הסרט ולמה שהם מייצגים כיום). עוד נדבר. ד"ש חמה.

  • צבי גיל  ביום 12/07/2018 בשעה 4:22 pm

    הנה אלי ידידי הוותיק. הצלחתי כנראה להטעות גם עיתונאי בעל עין חדה, מיומן ומנוסה כמוך, וכה היינו קרובים במסגרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: