השפעתה של חוקרת צעירה על נרטיב ציבורי היסטורי חשוב שנוגע לשרידי השואה.
לפילוסוף הגרמני הידוע גאורג ווילהלם פרידריך הֶגֶל מיחסים את האמירה כי " ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו כלום". לא מצאתי סימוכין להגדרה זאת אף שהתזה שלו
של "רוח הזמן" לפיה ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי "פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן" (כלומר לא על ידי לקחים- צ.ג) יכולה אולי להתאים להגדרה זאת שכן רוח הזמן נתונה לשינויים .
הדעת נותנת כי ההגדרה היא נכונה, לפחות בחלקה, שכן מדי פעם בפעם מזכירים לנו שאנו לא לומדים מן ההיסטוריה, כאן ובעולם. וזה נכון. עם זאת מהיסטוריונים לומדים גם לומדים. לדוגמה. אני למדתי מפרופסור חנה יבלונקה שהיא בשנת דור צעירה ממני ועוד בטרם היא קבלה פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון וסיימה כפרופסור מן המניין וחוקרת ידועה בתחום ההיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה זאת.
אם אני מזכיר זאת ביוני של 2018 הרי משום שבסוף חודש אפריל נערך באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע יום עיון לכבודה של פרופסור חנה יבלונקה עם פרישתה הרשמית מן האוניברסיטה. כותרת האירוע הייתה :"בין זיכרון לתודעה" והנושאים שנדונו היו :"החברה ישראלית לגווניה", "היבטים של זיכרון", "בין אידיאולוגיה לפוליטיקה" ,"הציונות והפרהוּד", "ניצולי השואה בחברה הישראלית" ו,"ניצולי השואה מדברים". הנושא האחרון הוא מעניין במיוחד, שכן ניצולי השואה לא דיברו או דיברו מעט. הסיבה היא לא רק בשל טראומת העבר והרצון לשכוח אותו אלא מכיוון שאחרים נטלו לעצמם את התפקיד הזה לדבר בשמם.
באירוע , שנמשך יום תמים, השתתפו היסטוריונים וחוקרי שואה ממוסדות אקדמיים ומכונים בארץ. הוא התחיל במסגרת רחבה באולם הסנאט ולאחר מכן במסגרת מצומצמת יותר במהלך ארוחת ערב מזנונית. בפורום זה, פרופסור יהודה באואר,לדעתי ההיסטוריון הגדול ביותר שחי כיום בנושא השואה, ראה לנכון לדבר על מקריות בהיסטוריה וכדוגמה הוא הביא את מרד גטו וורשה .אני מזכיר זאת במוסגר, שכן הוא לא נכלל, במסגרת הדיונים,אך ככלות הכול פרופסור יבלונקה, היא היסטוריונית ואת הדוקטורט שלה היא עשתה בהנחיתו.
המיתוס והאתוס של מרד גטו וורשה היה ונותר, כמו פרקים שונים בהיסטוריה, לוט בערפל, בהיבטים שונים שבו .אבל באותו ערב בהתכנסות המצומצמת שמענו פרק מאלף על התחלת המרד מפי הפרופסור יהודה באואר .באואר ביקש להוכיח את הפרדיגמה של המקריות בהיסטוריה שהיא לא דטרמיניסטית מצד אחד ולא אנרכיסטית מצד שני. היא במקרים רבים- מקרית. שכן האירוע נערך, כאמור, לכבודה של היסטוריונית צעירה בדור מיהודה באואר ותלמידתו . אם באואר ראה לנכון לספר בפרוטרוט על השתלשלות המרד, ויהודה באואר הוא מספר וכותב מרתק,יש להניח שלא רק אני התוודעתי לפרק הזה של המרד אלא גם אחרים שהתכנסו בהתוודעות זאת .התברר כי העם היהודי כמו גם התנועה הציונית, המריבות הפנימיות הן בגנים שלהם. וככה היה בגטו וורשה.לאמור אפילו בנסיבות כאלה היו מחלוקות. לא מדובר בשלב האחרון של המרד שבו השתתפו שני גופים: אי"ל- הארגון היהודי הלוחם מיסודם של התנועות הסוציאליסטיות הציוניות ואצ"י- ארגון צבאי יהודי מיסודם של הרוויזיוניסטים. מדובר בשלבים לפני כן. באואר הזכיר כמה מפגשים של פעילים ציוניים בשלבים השונים של הכנות למרד,שהסתיימו בלא כלום בשל סיבה כזאת או אחרת ומפגש אחרון שאמור היה לסתום את הגולל על הרעיון. באותה ההתכנסות של הצעירים המתוסכלים, שתכליתה הייתה לקבור סופית את רעיון המרד, הם דווקא החליטו לבצע אותו.וככה התחיל "מרד גטו וורשה"- במקרה. שכן אלמלא אותו מפגש שאמור היה לסמל את ההודאה בכישלון כל ניסיונות הקודמים של מרד, המרד לא היה מתרחש."מקרה"- סיכם יהודה באואר.
כולנו באותו מעמד ישבנו מרותקים, חלקנו מן הסתם מופתעים, לשמוע את האיש הזה ,שבע שנים והגות, מוליך אותנו בשבילי היסטוריה מלפני 75 שנים. מכיוון שלא רשמתי את השיחה ואני כאמור, מבקש רק להזכיר אותה כפנומן היסטורי, יכולתי רק לתמצת את עיקר הסקירה. היא גם פוסחת על הניואנסים הרבים אשר שזורים בסיפור של פרופסור באואר, לרבות כיצד הוא תחקר את הפרטים על המרד אשר שום בלש טוב לא היה מתבייש בהם. אין כול ספק כי ההיסטוריונים הם בלשים מעולים של נבכי העבר. ישבנו מרותקים, אפשר מהופנטים. גם פרופסור חנה יבלונקה ניחנה באותה תכונה, שאותה הזכרתי באחד הפוסטים, של העברת החומר-delivery .
מה למדתי מחנה יבלונקה.
חנה יבלונקה כבר בראשית דרכה האקדמית הכירה במה שאנו תלמידיי וחוקרי המדיה קוראים המשולש של קומוניקציה, שלושת ה- M. באנגלית MEDIA, MESSAGE, MIND – מדיה, מסר, מוח. היא הבינה כי תקשורת המונים היא מוליך חשוב לסיג ושיח אקדמי ודווקא בסוגיה של ניצולי השואה . הנושא של ניצולי השואה בשלהי המאה ה-20 העסיק את הציבור ואת והממסד, רק או בעיקר, מן ההיבט החומרי של אותם ניצולים שנתונים במצוקה. יבלונקה הייתה מרצה מבוקשת והופיעה באמצעי המדיה השונים. מעבר לזה גם הציבור הרחב ובעצם גם האקדמיה לא עסקו בפנומן הזה של 450,000 שרידי שואה שבאים למדינה שעם הקמתה מנתה אוכלוסייתה 650,000. הם היו מתויגים כ"שארית הפליטה" .הייתה תקופה , בראשיתה שהתייחסו אליהם בניכור. והייתה תקופה מאוחרת יותר, שאי אלה עולים מארצות אפריקה ואסיה,ראו אותם כבעלי פריבילגיות, שכן הם קבלו פיצויים מגרמניה. עם אלה שלא עסקו בנושא היו הניצולים עצמם. עדות לכך אנו מוצאים בספרו של פרופסור עמנואל סיוון, חוקר המזרח וערב, בספר היחיד שהקדיש למלחמת העצמאות על "מיתוס וזיכרון". הוא כותב בין היתר כי "העולים החדשים(קרי:ניצולי השואה) היו בחזקת "זרים" הם לא שלטו בשפה,לא השמיעו את קולם,גם לא בדבר חלקם הגדול במלחמת העצמאות של מדינת ישראל". הזכרתי זאת באחד הפוסטים.
להערכתי אחת הסיבות שהניצולים עצמם לא עסקו הרבה, לא בעברם,שם וכאן, משום שהיו עסוקים בהווה, בשיקום המשפחות שאבדו להם בשואה. זה לעצמו תרומה אדירה. אני יכול להעיד על עצמי כי במהלך שלושים וחמש שנות עבודתי ברשות השידור, לא עסקתי בכלל בנושא. את מעט המידע על השואה -שאבו בנותיי מסבתם, אשר גם היא הייתה קמצנית במה שעבר עליה ועל משפחתה בשואה עוד בטרם חיסול רובה על ידי הנאצים. רק בשנת 1996 ראה אור ספרי "גשר של נייר". החלק הראשון עוסק במשפחה ובקהילה ורק חלק ב' עוסק במה שעבר על משפחתי ועלי בשואה. והספר הזה לא היה הראשון. העובדה שהוא פורסם בכלל אף היא מקרית. הספר הראשון שפרסמתי "בית היהלומים", עסק בתולדות הטלוויזיה בישראל.
במקרה,ואיני זוכר באיזה מעמד, שמעתי ,או שמא קראתי, את דבריה של דוקטור חנה יבלונקה כי "הניצולים לא היו נעבעכים".אפשר לומר שהכותרת הזאת הדליקה את איש המדיה שבי, שכן היא הייתה רעשנית. מיד באו תגובות נזעמות, כמו " מה זה לא נעבעכים- גם אותנו ריססו ב-די טי טי", ו"הלוואי ולנו היו מעברות בבואנו לארץ" ו"איך התייחסו אלינו הוותיקים בכלל ועל שלא עלינו לארץ, כאילו שאילו רצינו היינו יכולים" ו "איך קראו לאנשי גח"ל- גחלצים" וכיוצא באלה תזכורת על מצבם הקשה של ניצולי השואה בבואם לארץ ישראל ולישראל. את כול אלה הרי יבלונקה ידעה, בין היתר ממקור ראשון, ואם לא מהוריה ניצולי השואה, הרי מן המחקרים שהיא ערכה ופרסמה. אבל נושא ניצולי השואה, מן ההיבט הזה, כלומר לא החומרי, אלא הערכי, הפך ל-issue לסוגיה, גם אקדמית וגם ציבורית.השימוש בז'ארגון היידישאי במקום המונח בעברית- מסכֵּנים- היה בו גירוי לא רק לציבור הרחב, אלא גם לניצולים עצמם. אינכם "ברווז מכוער". אתם ברבורים- כמו בסיפור היפה של האנס כריסטיאן אנדרסון. ואז כאשר פרשתי מ"רשות השידור" והתחלתי לעסוק בהיבט הערכי רוחני של הניצולים גיליתי את חנה יבלונקה. בדיעבד דומני שרציתי להוכיח שאני לא "נעבעך" וכי תעצומות הנפש שעמדו לי שם עמדו לי גם כאן בתהליך הקשה של קליטה והתערות.מה גם מי שעתידו מאחוריו העבר מתייצב לפניו. אין חלל ריק.
מה שחנה יבלונקה ביקשה בעצם לומר, והיא הביאה לכך תימוכין, הוא שניצולי השואה עם הזמן לא רק היו חלק מסדר היום הציבורי, אלא בתחומים שונים קבעו אותו, כמו אפרים קישון בתחום הסאטירה והשפה, זאב ודוש בתחום הקריקטורה, דן רייזינגר בתחום העיצוב,יצחק (טולקה )ארד בתחום תיעוד והנצחה, משה זנבר בתחום הכלכלה, אהרון ברק בתחום המשפט, ועוד. אני יכול להוסיף את אימה של חנה, ד"ר ויולה טורק, אשר לא רק הייתה מן החלוצות של הבריאות הציבורית בנגב, אלא גם הביאה את בשורה הרפואה המודרנית לשבטים הבדויים ברחבי הנגב.ד"ר טורק היא כיום בת 102 מתקשה בהליכה אך צלולה מאוד בראשה. היא הייתה באירוע לכבוד בתה. מכול מקום המסר של חנה בכול הנוגע לפנים האחרים של ניצולי השואה דיבר אליי.
עוד קודם לכן בהצטרפותי לוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה הבהרתי כי בצד הטיפול החומרי של הניצולים, שבהם לאחרים יש קבלות, חייבים לעסוק ביתר שאת בצד הערכי, ולא להשאיר זאת לגורם אחר, כמו במקרה עניין הפיצויים מגרמניה. הרי בכל התחומים החומריים עסקו וועידת התביעות והמדינה ולניצולים לא היה יד ורגל באלה. גם בצד הערכי עשו את המלאכה המוסדות לתיעוד והנצחה אבל לא בעשייה של ניצולי השואה למדינה. לאמור ניצולי השואה היו "נושא" ולא "מושא", כאילו הם לא קיימים אלא שייכים לעבר. אתייחס להיבט זה בהמשך. האמירה של יבלונקה והמעקב שלי אחר כתביה ומחקריה, הגבירו בי ובעמיתיי את הצורך הדחוף לעסוק בסוגיה זאת. היא באה לידי ביטוי בראש וראשונה בצורך להוצאת ביטאון של "מרכז הארגונים" שייתן לא רק מידע אלא ביטוי לנושאים שונים שמעסיקים את ניצולי השואה ואת הציבור הרחב בהקשר זה. נוסד "מזכר" ולשמחתי הוא קיים עד היום הזה, בתכנים ובעיצוב מרשימים. בשלב מאוחר יותר זה בא לכלל ביטוי בכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה בשיתוף יד ושם ובמנשר הניצולים שהוקרא בישיבת הנעילה בבקעת הקהילות .
בנקודה זאת אני מבקש לחזור להיבט של שיתוף הניצולים בנרטיב. שכן במקרה זה בשלב ההיגוי, נציגים בולטים של הניצולים בראשות משה זנבר, מי שהיה נגיד בנק ישראל ושימש כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, ישבו מול הצמרת האקדמית והניהולית של "יד ושם". אנשי האקדמיה לא רוו נחת מן העובדה שהניצולים מארגנים איזה כינוס בינלאומי אקדמי. מה פתאום. הם הרי עושים זאת כול הזמן. לגורם האקדמי נוסף גורם חשוב אחר שהתנגד לקיום הכנס. מנכ"ל "יד ושם" , ישי עמרמי, מנהל עתיר הישגים ושותף ליו"ר ההנהלה, אבנר שלו, בהקמת המוזיאון החדש. הוא התנגד בתוקף לכנס לא רק מטעמים כספיים אלא גם מכיוון שהוא נערך בימי האינתיפאדה הקשים והוא צפה כישלון. בסוף ,השותף והרוח החיה בכנס היו ראשי בית הספר הבינלאומי לשואה ב"יד ושם" ואלה נתמכו, כאמור, על יו"ר ההנהלה, אבנר שלו . להערכתי התמיכה הבלתי מסויגת שלו במימוש הרעיון נבעה בין היתר מצרוף ערכי וטקטי. ראשית, הרעיון לעצמו נראה לו. שנית, וזאת הנחה שלי, שלוו ,שהוא מנהל סמכותי ואדם חכם, הכיר יפה את הטענה,שהזכרתי, כי בשעה שעושים רבות לתיעוד מורשת ניצולי השואה לא עושים די לשלבם כשותפים שוויי ערך. במקרה זה הם שותפים מלאים. גם נציג וועידת התביעות תמך וזאת פתחה את הכיס ותמכה באירוע כולו .
מימין עם חנה יבלונקה בכנס היסוד של המועצה הציבורית למיזם תרומת הניצולים למדינה. משמאל הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה. מושב הנעילה בבקעת הקהילות ב"יד ושם"
הכנס הבינלאומי הוכתר בהצלחה בלתי משוערת. השתתפו נציגים מ-26 מדינות. ביניהם אישים כמו סימון וייל וסרג' וביאטה קלארספלד, חתן פרס נובל אלי וויזל ומי שעתיד היה לקבלו אימרה קרטש, סמואל פיזאר ופר אולמרק- אלה מחו"ל. מן הארץ השתתפו בין השאר נשיא בית המשפט העליון , אהרון ברק, הסופר אהרון אפלפלד,פרופסור ישראל גוטמן,פרופסור צבי בכרך,הרב מיכאל מלכיור,שרת החינוך לימור לבנת ואחרים. חדרי הדיונים היו פקוקים,גם בין המעברים מסטודנטים שבאו להקשיב. נעילת הכנס נערכה בבקעת הקהילות המרשימה ב"יד ושם" בנוכחות כול חברי נשיאות של "ועידת התביעות של הארגונים היהודיים" ובה נקרא לראשונה מנשר הניצולים.
המנשר שהוא מסמך ייחודי בכול הנוגע למשמעות הזיכרון מבחינה יהודית, ישראלית, אוניברסלית, כמו כול מסמך תיעודי היסטורי,תקפותו הוא ביישומו או למצער בהכרתו. שנים נאבקנו,קומץ פעילים, מול משרד החינוך כדי שזה ימצא את מקומו במערכת החינוך. ניסינו גם לעניין את משרד החוץ שיפיץ אותו בתבל, והמשרד בראשותו של אביגדור ליברמן לא עשה כלום. וגם כאשר סוף ,סוף המועצה הפדגוגית של משרד החינוך כללה אותו בדפים למחנך, לא נעשה בו שימוש. נכדיי בצאתם למסעות בפולין התחילו בקריאת קטעים ממנו. אני מניח שעם הסתלקות אחרון הניצולים, היה מתגשם המבוא שלו "יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים……" אך כאן נכנס גורם שמזה שנים הוא כאילו התבקש והוא כי מלבד החלק הרשמי של הנרטיב של יום הזיכרון, זה יהפוך גם לעניין ציבורי -לעסוק לא רק בזיכרון אלא במה שהזיכרון מחייב, בין השאר כאן ועכשיו.בשנים האחרונות עם הרחבת המסגרת של "זיכרון בסלון"- המנשר מצא גאולה. מבין האישים האקדמאיים שקידמו אותו הייתה בראש וראשונה פרופסור חנה יבלונקה אשר ,סמלית, בסיום האירוע לכבודה באוניברסיטת בן גוריון הוקראו קטעים מן המנשר. גם פרופסור מיכל גוברין במסגרות שבהן היא פועלת לרבות במכון ון ליר בירושלים העלתה את המנשר בימי הזיכרון תוך כדי התייחסות לתכניו בכול הנוגע ללקחים הערכיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסליים. אפשר לומר שהפרופסורות יבלונקה וגוברין עזרו לי ב"שיווק" המנשר. אני אומר-לי- כי חברים אחרים בקבוצה ,למעט אחד, שלצערי אינו פעיל יותר,פרשו מן העולם הזה.
בשלב הבא הוקם הפרויקט של תרומת הניצולים למדינה ונוסדה מועצה ציבורית מורכבת מאישים בולטים מקרב ניצולי השואה באירוע מרשים ב"יד ושם". חנה יבלונקה נמנתה עם חברי המועצה. השלב האחרון היה הקמת העמותה "עופות החול" אשר עסקה בהפקת סרטי תעודה על מעשיהם של ניצולי השואה מאז הבריחה לפני קום המדינה, במלחמת העצמאות ואחריה בבניית המדינה. לחנה יש חלק בכול היוזמות אלה אף שלא בכולם נטלה חלק פעיל אבל עקבה אחריהם מקרוב וכאמור,במידה משמעותית היא הייתה ה"טריגר" אצלי. ואצלי היא חנה'לה.
נאמנות לאמת היסטורית.
מן הנאמר לעיל , לרבות הסקירה של יהודה באואר, יובן כי היסטוריה אינה תורה למשה מסיני, שגם לגביה חלוקות הדעות. זה כולל אמת היסטורית. חנה יבלונקה נאבקה,אפשר לומר לחמה,נגד מה שהיא ראתה עיוות היסטורי. אני ראיתי בכך דוגמה יפה למי שנאבקת על מה שנראה בעיניה כערך חשוב שעליו היא לא הייתה מוכנה להתפשר. היסטוריון אמנם מתייחס לגילויים "ארכיולוגיים" שחפרו היסטוריונים אחרים, אבל היא או הוא עושים זאת כדי לחזק את הראייה ההיסטורית שלהם. וככה זה צריך להיות. אביא דוגמה אחת. בין היוזמות שלנו הייתה אחת ,בשיתוף מוזיאון הפלמ"ח ,להקים "יד " ללוחמי הגח"ל בפרט והניצולים בכלל במלחמת העצמאות. הוקמה וועדת היגוי שבין השאר עסקה בהפקת סרט תלת ממד על הגח"ל. יבלונקה הייתה חברה בוועדה זאת. במהלך הדיונים הסתבר לחנה יבלונקה כי חלק מחברי הוועדה, לרבות נציגי מוזיאון הפלמ"ח ,הכניסו לקטגוריה של הגח"ל, נקרא להם "גורמים" שלדעתה לא היו שייכים היסטורית,ושילובם יש בו משום "תקינות פוליטית". משדעתה לא התקבלה היא פרשה מן הוועדה. לעניות דעתי היא צדקה. בהיסטוריה לא מתקנים עוול בתחום אחד על ידי פיצוי בתחום אחר.
מימין תמונה מתוך ה"הולוגראם"
אני רואה את תרומתה הציבורית בתפקיד של היסטוריונית של "מוזיאון בית לוחמי הגטאות" מן ההיבט הערכי- מוסרי, יהודי ובינלאומי בכול הקשור ללמידת לקחי השואה . מנהלת המוסד ד"ר ענת לבנה עשתה רבות , ללא ספק בשיתוף עם חנה יבלונקה, לשָלֵב במסגרת מפגשים עם בכירי המפקדים בצה"ל על כול שלוחותיו את שני ההיבטים של הניצולים. האחד של לקחי השואה שבהם ניתן וחייבים לעסוק. השני- תרומת הניצולים למדינה. במסגרת זאת אני יכול להעיד שצמרת צה"ל במפגשים אלה הפנימה את המסר בצורה יסודית. לחנה יבלונקה יש חלק נכבד בזה. גם המסגרת " בין הצפירות" בבית לוחמי הגטאות, שבה הבמה ניתנת לניצולים אף היא נועדה להנציח את הזיכרון כמנוף למעשים.
חנה יבלוקה.
יבלונקה נולדה בתל אביב להורים ילידי צ'כוסלובקיה. אמה ויולה טורק היא רופאה והייתה אשת רופא. בעלה נספה בשואה. לאחר השואה נישאה בשנית, לד"ר גבריאל טורק.
ב שנת 1959-עברה המשפחה לבאר שבע, וחנה יבלונקה גדלה בשכונה ד' בעיר. אביה ד"ר גבריאל טורק ייסד את המחלקה האורתופדית בבית חולים סורוקה, ואמה עבדה כרופאה מחוזית. שניהם ממייסדי בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן-גוריון.
יבלונקה היא בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה ליחסים בינלאומיים ויהדות זמננו. בשנת 1986 היא קיבלה תואר שני בהצטיינות מהחוג ליהדות זמננו במחלקה למדעי ההתנהגות ,באוניברסיטת בן גוריון. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של פרופסור יהודה באואר.זה היה המחקר הראשון בנושא ניצולי השואה בישראל, עבודה אשר היוותה פריצת דרך בתחום שלם בכול הקשור לניצולי השואה בארץ.
חנה יבלונקה היא פרופסור מן המניין בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון . היא ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון לוחמי הגטאות ויושבת ראש המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת. בשנת 2007 סייעה בהפקת התערוכה "כאן ביתי" של ניצולי השואה ב "יד ושם" .בעלה המנוח היה השחקן יוסי יבלונקה ובתה היא השחקנית דבי יבלונקה. בנה הגדול , עידו, איש הייטק בכיר ובנה הצעיר,אדם ,הוא מוסיקאי ועומד לסיים את הלימודים במדעי המחשב. היא פרסמה ספרים ביניהם "אחים זרים: ניצולי השואה בישראל 1948–1952", ספר תולדות ארגון החיילים והפרטיזנים נכי המלחמה בנאצים 1945–1995," מדינת ישראל נגד אדולף אייכמ "ן," הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה".בימים אלה עומד לצאת לאור ספרה החדש "ילדים בסדר גמור"- ביוגרפיה דורית של ילידי ישראל בשנים 1948-55
באירוע לכבודה, בחלק המצומצם שאותו הזכרתי, היו מעטים המברכים, שכן לאחר יום מלא וגדוש הרצאות ודיונים ,והצורך של המשתתפים לשוב לבתיהם ברחבי הארץ,השכר בריבוי מברכים היה יוצא בהפסד של העדר ריכוזיות או עזיבה.בין המברכים היו,מלבד פרופסור באואר, נשיא האוניברסיטה הראשון פרופסור אבישי ברוורמן וראש עיריית באר שבע רוביק דניאלביץ'. מכיוון שחנה יבלונקה עדיין "צעירה ובועטת", אני יכול להוסיף ,ברכה, כתובה ,לגבי שם משפחתה- יבלונקה. הוא בסלאבית, ומכול מקום בפולנית עץ תפוח צעיר אני מייחל שהעץ יניב פירות וניחוחו יורגש בזירה הציבורית.אפשר ועם ההקלה במעמסה האקדמית חנה יבלונקה תתפנה לכתוב את מלוא הסיפור שלא סופר, סיפור הניצולים והתקומה- כמקשה אחת, כפי שראוי שפרק זה ייכלל במדפי הפנתיאון הלאומי. אני מייחל לכך, לא רק מן ההיבט האישי אלא גם לגבי הפן הציבורי. חנה יבלונקה היא קול חברתי ערכי מהדהד.
זרקור 
תגובות
כל הכבוד צבי ! אני נהנה בדרך כלל מן הפוסטים שלך אך הפעם התעלית על עצמך
בידידות, שרגא מילשטיין