רשות הדיבור למוטי


הדרך הארוכה של איש ימני  שרוף -מביתו של בגין , ברחוב רוזנבאום בתל אביב אל ספסלי השמאל בפרלמנט בקפה לנצ'נר ברחוב נחמני.

 מתכנן ערים ואדריכל יורם פוגל, חבר ילדות של מוטי לָנצ'נֶר הגדיר את מוטי כהיסטוריה מהלכת. אני אוהב היסטוריה. אפשר לומר מכוּר לה, והיא חלק ממדעי המדינה שאותם למדתי באוניברסיטה העברית במסגרת התואר הראשון. במקביל הגעתי למסקנה שגם בעל פה וגם בכתב הסגנון של הכתיבה ,או ההגשה, delivery , של התוכן הם שהופכים את ההיסטוריה, ובעצם כול תחום, למרתק. כול כתביה של ההיסטוריונית ברברה טוּכמן הם חג לעין. הם כמעט מותחנים. מדובר בכישרון סיפורי. ויש גם בקרבנו היסטוריונים או אנשי מחקר והגות בתחומים אחרים שמצטיינים בתכונה זאת.

עם זאת ישנם אנשים שאינם היסטוריונים ויודעים לספר סיפור טוב. והוא היסטוריה. יורם פוגל הוא אחד מהם והוא מעיד שמוטי לנצ'נר טוב ממנו. מוטי לנצ'נר הוא יליד תל אביבי של ערב מלחמת העצמאות. הוא גדל לסירוגין בשני בתים. בביתו שלו ברחוב בלפור בתל אביב  ובית קפה ומעדנייה "לנצ'נר" של משפחתו,ברחוב שיינקין 22  בתל אביב.

"קפה לנצ'נר"

caffee lanchner - עותק

התייחסות ל"קפה לנצ'נר" מצאתי ב-Y- net  בכול הקשור למחירי קפה וב-7.11.2013  פרסמה מירב קריסטל  כי ברשת המאפים התל-אביבית לנצ'נר, שמפעילה 3 סניפים, מוכרים קפה ב-5 שקלים וקפה + מאפה ב-10 שקלים כבר שבועיים. אירית, מנהלת השיווק, אמרה ל-ynet: "הורדנו את המחיר כדי שהלקוחות שלנו לא יחשבו שעובדים עליהם, שמוכרים להם ביוקר. החלטנו לספוג את ההורדה במחיר, למרות שברור לכולם שקופיקס זה אקט פרסומי, שלאורך זמן אי אפשר לעמוד במחיר הזה. הקפה של קופיקס בסדר גמור, הוא לא מסוריה כמו שרני רהב אמר. זה שטויות, זה מבצע כמו שעושים בסופר מבצע על בשר, רק שאנחנו לא מגבילים בכמויות".

זה מה שיש לכתוב על "קפה לנצ'נר"?

קפה לנצ'נר שעדיין קיים , כמו "קפה כסית" שכבר לא קיים, היה פעם לא רק בית קפה אלא מוסד – מעוז הרוויזיוניסטים בעיר העברית. הוותק שלו ,כבית וועד לאנשי בית"ר ו"חרות" , הוא רב יותר  מ"מצודת זאב" הבית"רית- שנת 1936 ,וככה גם באי בית הקפה. "קפה לנצ'נר היה  אחד מבתי קפה המעטים אז במרכז תל אביב.

מוטי לנצ'נר: "זה היה מקום מפגש מרכזי  של אנשי אצ"ל ולח"י. אבא שלי היה איש אצ"ל, רוויזיוניסט שרוף.מה זה שרוף, עד העצם. רוב הלקוחות היו קבועים והם התחלקו לשני סוגים. לפני הצהרים בית הקפה המה שחקני בית"ר תל אביב ותומכיהם . אבי היה פעם הבעלים של בית"ר תל אביב. אחר הצהרים הייתה בבית הקפה בורסה של אבני חן ושל יודאיקה  . היו שם כשליש מבעלי החנויות בתחומים אלה, והם עסקו בקניות ובמכירות , תוך המולה רבתי,וסגירת עניין בלחיצת יד  . אני מגיל 10 ספגתי את האווירה הפוליטית הימנית. אצל אבא שלי  לא היה צבע אפור. אם אתה מפא"יניק אתה שחור ואם אתה חרותניק אתה לבן. זאת התורה שאני ספגתי. אם יש אנשים טובים הם לא מפא"י, לא יכול להיות מפא"יניק טוב. חד וחלק. על התורה הזאת אני גדלתי. אפשר לומר שמגיל צעיר מאוד הייתי בעל מודעות פוליטית .כל עיתון שיכולתי להניח עליו את היד קראתי וידעתי על את כול ההתרחשויות בארץ ובעולם. "

ואיך הגעת למנחם בגין:" אבא שלי היה קונדיטור, מומחה למאפים, ואני זוכר שמאז גיל חמש נשלחתי פעמיים בשנה, בחגים ,לדירתו של מנחם בגין ברחוב רוזנבאום 1, שם הוא גר בדירה צנועה בקומה הראשונה. הבאתי  למשפחת בגין טורטים מיוחדים מעוצבים ומקושטים שאבא הכין . כשבאתי לשם ,רעייתו של בגין, עליזה, היא שפתחה את הדלת, בחן ובחום, ואז בגין הופיע . הוא תמיד הציע לי  לשבת .מזגו לי גזוז ופטפטנו קצת, התבדחנו ונהניתי מאוד. זאת הייתה מסורת במשך שנים.אבי היה מיודד עם בגין. ובבר מצווה שלי הוא בא ונתן לי מתנה."

בבית הספר היית במיעוט:"בבית הספר, כאשר הזכירו את בן גוריון שלושים ותשעה ראשים הרימו את הראש לראות איך אני מגיב. שמענו על אלטלנה ועוד כול מיני דברים רעים של אצ"ל. במערכת סיני בשנת 1956 ואני בן 11 התבקשנו לחבר  חיבור, ואני מצטיין בכתיבה. בחיבור  מתחתי ביקורת קשה על הנסיגה מסיני. מנהל בית הספר שלנו, דב כיטוב , היה איש קשוח מאוד ופחדנו ממנו פחד מוות . עקב החיבור הוא ביקש שאבוא למשרדו.הייתי דרוך מה הוא רוצה ממני.וככה אמר לי : "קראתי את החיבור שלך על מערכת סיני. על החיבור אתה מקבל עשר, אבל בעניין התוכן, לאמור הנסיגה מסיני, אתה צעיר מדי מכדי להיכנס לעניינים פוליטיים. תשאיר את זה למבוגרים". לא קבלתי את דעתו. אמרתי לו שככה אני וזאת דעתי. הייתי עקשן ועמדתי על דעותיי. בבית הספר  התיכון "גאולה" בתל אביב, למדתי היסטוריה ובספר ההיסטוריה היה כתוב שאצ"ל ולח"י  היו פורעים ופורעי חוק ועוד תארים כאלה. הלכתי למנהל ואמרתי לו שאני לא מוכן ללמוד מהספר הזה, כי הוא משקר .אני מכיר את העובדות, אמרתי, ואני לא מוכן ללמוד  שקרים.לשמחתי מנהל בית הספר היה אדם פתוח, והוא עצמו למד היסטוריה. ואני כתבתי מכתב למשרד החינוך והתלוננתי על כך. כעבור כמה חודשים, הספר הזה לא נלמד יותר בבית הספר.שמחתי מאוד שהעיוות תוקן."

מוטי מפנה את תשומת לבי  שמדובר בעידן שמפאי שלטה ואיתה מפלגות המשאל. כשהוא בא לבית קפה הוא מצא את עצמו כמעט בודד מול דעות אחרות. משוכנע בצדקת דרכו הוא עמד על שלו, כמו בבית הספר .הוא מדגיש שזה בגנים שלו , זה היה באוויר שהוא נשם. בבית, היכן שהוא הסתובב זה היה ז'בוטינסקי.אמו הייתה פעילת התנועה, לאח שלו קראו זאב על שמו של זאב ז'בוטינסקי ומדי שנה נערך מפגש בין כול הזאבים הרוויזיוניסטיים. לאמור גם בחוץ וגם בפנים- הכול ז'בוטינסקי, בית"ר ו"חרות" והוא מצוי בים סוער של השמאל. אני מבקש לציין את החשיבות שגם מוטי וגם אני ייחסנו לאותה אווירה שבה גדל. שכן ממנה נוכל להבין מה קרה במרוצת הזמן ומדוע זה קרה.אבל מוטי הוא גם עורך דין.

עניינים פליליים כולל גופה במערבל בטון.

מלבד פוליטיקה, מוטי התעניין בתחום המשפט. עוד בהיותו צעיר הוא נמנה עם המבקרים הקבועים בבית המשפט כדי  לראות איך משפטים מתנהלים. הוא גם קרא ספרי משפט. לכן טבעי היה שעם סיום שרותו הצבאי הוא יתחיל ללמוד משפטים. הוא התחיל בכך באוניברסיטה העברית  בירושלים וסיים בשלוחה התל אביבית, כי אז עוד לא הייתה אוניברסיטה בתל אביב.מוטקה אמנם עוסק בתחום הפלילי אבל הוא  למד משפט אזרחי ולימים השותף שלו עסק בפלילים וגם הוא עבר לענף זה.

"כאן נכנס אלמנט חדש בלתי צפוי"- מספר מוטקה.: " ראיתי פרסום ששרותי הביטחון מחפשים קציני מילואים  בעלי משפחות. אני, אף שהייתי צעיר הייתי כבר בעל משפחה. מדובר בתקופה שבה שרותי הביטחון עסקו בפעילות נגד תופעות טרור בעולם, כולל חטיפת מטוסים ופעילות אחרת של הפת"ח. חיברתי את תולדות החיים שלי  ושלחתי את הפנייה. כעבור זמן קצר  זומנתי לפגישה ושם  הסבירו לי מדוע הם רוצים משפטנים שיש להם זיקה ביטחונית ובעלי משפחות. בעלי משפחות , הסבירו, הם יותר נייחים והם רואים את המציאות בצורה יסודית יותר, אחראית יותר. לבסוף לאחר הריאיון אמרו לי : אתה מתאים. נדהמתי. ואז שאלו אותי היכן אני רוצה להיות מוצב. ואני הייתי אז רק פעם אחת בחוץ, באירופה וזהו. את אמריקה בכלל לא הכרתי, אבל בא לי להגיד שאני רוצה להיות בלוס אנג'לס, הוליווד והכוכבים. ככה סתם עף לי הרעיון. והנה הפתעה שנייה. אמרו לי: קבלת! סיפרו לי על התנאים כולל משכורת ודירה וכל התנאים הנלווים.

הייתי מוכן לארוז את המטלטלים לקחת את אשתי ואת הילדים הקטנים ולצאת לעיר ההוליוודית.ואז כפי שזה קורה כשמזדמן לך דבר בלתי צפוי. הזדמנתי למשפט אחד שכנראה עניין אותי ושם אני פוגש מכר, עורך דין , והוא אומר לי. 'תראה גמרת משפטים עשית סטאז'. אני מחפש עורך דין ואני מציע לך לעבוד אתי והמשכורת תהיה בסדר'.כששמעתי את התנאים, כלומר גם להיות עורך דין מן השורה וגם לקבל משכורת טובה ולא הסכום העלוב שסטאז'ר קבל אז- עשיתי חושבים . עשיתי פניית פרסה והודעתי שאני  מוותר על התפקיד בלוס אנג'לס.אגב, במחזור שלי שאמור היה לצאת לחו"ל היו כרמי גילון ויעקב פרי שלימים היו ראשי השב"כ. אלה החיים ואתה לעתים לא יודע לאן הם מוליכים אותך."

אחרי כמה שנים  שבהן שימש כעו"ד עצמאי הוא הצטרף לשותפות שבה השותף התמחה בפלילים וגם הוא עבר לתחום הזה. במשפטים הפליליים יש שפע של פשעים מן הגרוטסקיים ועד למחרידים.  הוא צריך היה להגן על לקוח אשר  בגיל שתים עשרה ,שלוש עשרה , הוכיח את יכולתו בביצוע פשעים ועוד איזה פשעים . הייתה לו סבתה שגרה ברחוב מזא"ה בתל אביב  ואותו נער צרף אליו או שני חברים והם פרצו לדידה של הסבתא ובמהלך השוד  היא נרצחה. מכיוון שהיו קטינים אי אפשר היה להאשים אותם ברצח, אלא בהרג והם ישבו בבית הסוהר כמה שנים. כידוע, לרבים מאלה בית הסוהר לא מהווה גורם מרתיע לרוב יושביו. ואכן  הלקוח  שלו שהוא כבר היה גבר צעיר שוב נעצר על שתקף יצאנית בתל ברוך.

"הגורל, ושוב הגורל, הביא לכך שבזה לא הסתיים העניין "- ממשיך מוטי. "לימים אני מקבל פנייה  מחברה לערבול  והולכת בטון שהיו הלקוחות שלנו, ועל מי עלי להגן? לא תאמין- על אותו בחור, (שאת שמו מוטי לא הזכיר,כמובן) .הוא שימש כאיש הבטחה במפעל לערבול בטון ששכן באזור התעשייה  פולג, בנתניה.הוא כבר היה אז בן שלושים . מה שקרה היה שהמערבל הפסיק לפעול ובבדיקה גילו שהאלמנט  שסתם את המערבל היה גופה של אישה צעירה .ועם בכך לא די, בחקירה התברר לחוקרים  שמי שהיה שם שומר בלילה היה לא אחר מאשר  הבחור הזה.גם היא כמסתבר הייתה יצאנית.דרך אגב, מדובר  באדם מאוד אינטליגנטי והיה מאלף לנהל שיחות אתו אבל אינטליגנציה כידוע לנו לא  משפיעה  תמיד לטובה על אונות המוח שלנו.נראה שבאיזה שהוא מקום הוא היה דפוק בראש שלו, איזו אישיות חצויה ומשהו כזה.  הוא הורשע  ברצח. גם לא היה לו ולי מזל עם השופט שהיה נוקשה ולעומתי מאוד, ולא שאני חושב שהוא לא היה אשם. אבל זה היה משפט קשה. הם שיפדו אותו. ולהוסיף פשע על פשע התברר כי בשנתיים שלוש שבהן עבד באזור התעשייתי פולג, שאז זה היה אזור חולות, התגלו גופות של נשים צעירות אבל סיבת הרצח לא התגלתה, ואז קשרו גם הרצח במפעל הערבול לאותו בחור.והוא ישב הרבה שנים בכלא ובכול חג היה מתקשר אליי הביתה מדבר אתי ועם רותי רעיתי, כפי שאמרתי הוא היה מאוד אינטליגנטי אבל בעל אלמנט נפשי מסובך ומורכב מאוד.בעודו בבית הסוהר הוא התחתן והתכתב עם רעייתו אני חושב שהוא השתחרר ואני לא עקבתי אחרו יותר והוא לא היה בקשר." ומכאן משהו על עברו הצבאי.

מוטקה במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.

במלחמת ששת הימים עשה מוטקה בשרות המילואים הראשון אחרי השחרור מצה"ל . הוא שרת אז בגדוד נ"מ שצוּות לחטיבה 7 של גורודיש. בזירה  הוצבה סוללת תותחים נייחת ויעילה והוא פקד עליה .אבל האתגר הקשה היה במלחמת יום הכיפורים. בחודש אוקטובר 1973 מוטי ורעייתו היו בבלגיה ואחר כך קפצו ללונדון. הם היו אמורים לחזור ביום א', אך הקדימו ליום ששי ערב יום הכיפורים. כאילו הדבר תוכנת. בשבת בבוקר גייסו אותו, והוא אז מפקד סוללה ולאחר התארגנות בבסיס בסירקין חיילי הסוללה נשלחו למחנה קדמי בסיני.

לעניות דעתי מלחמת סיני, בנסיבות שהיא פרצה כשצה"ל והעם לא מוכנים, ובסיום כשצה"ל הגיע עמוק לשטחי מצרים וסוריה, הייתה הניצחון השני בחשיבותו אחרי מלחחת יום העצמאות. אבל הן בשל ריבוי האבדות והן בשל התקדים של מלחמת הימים הקצרה, מלחמת יום הכיפורים השאירה צלקת עמוקה. לכן מי שלחם במלחמת יום הכיפורים, אף שהשתחרר מן הטראומה של אז הוא עדיין חי אותה, כמו מוטי. מה שמוטי זוכר אלה מראות קשים של טנקים נסוגים פגועים ובהם ועליהם  פצועים וחללים, צעקות של אנשי מוצבים לעזרה, קצינים בעמדת פיקוד שאיבדו עשתונות.ובתוך אווירת  הדיכאון,החרדה והייאוש מופיע מפקד האוגדה, אריק שרון. כמו שהוא זוכר את אווירת הנכאים, הוא זוכר את קרן האור. מוטי  נפעם מן המצביא ששידר ביטחון, תושייה ואמונה בניצחון. הוא שמע בשקט את כל הטענות והטרוניות והאווירה נעשתה רגועה ובסופה נערכו  להקמת גשר הגלילים המפורסם.

אך זה היה פסק זמן. הבלגן התחיל  בשלבי הקמת הקשר, וההפגזה המסיבית של המצרים על הכוחות ועל הדחפורים שנעו בשטח "החצר"- ככה נקראה שטח ההערכות. וגם כאן בתופת הזאת של  יריות ,הפגזות והפצצות מן האוויר,שבהם נהרגו שניים מחייליו של מוטי,  הוא נזכר בהשפעה שיש למפקד על הלוחמים.זה היה בהכנות להנחת נתיב יבשתי והמשימה הוטלה על גדוד ציוד מכני של פיקוד דרום בפיקודו של סא"ל טוביה לביא.המפקדים היו מומחים בעבודות עפר, כלים כבדים וציוד הנדסי ואלה תכננו את "הגשר היבשתי" כזה שישמש כביש בטוח וסלול שאינו פגיע לפגזים או לפצצות.מוטי  ופקודיו לוו את הכוח הזה והוא נזכר איך בתוך כול הגיהינום הזה המח"ט שפיקד על הפעולות ועל האנשים- עשה זאת בשקט, בהחלטיות, והמשימות בוצעו בקפדנות.

כמי שהיה במלחמת יום הכיפורים מנהל החדשות של הטלוויזיה הישראלית  ועקב אחר המערכה מן האולפנים ברוממה בירושלים,במרתף של בית סוקולוב בתל אביב, וסייר בגזרות השונות שבהם פעלו צוותי הטלוויזיה ,למדתי להבין את ההשפעה של מפקד שקט שמשרה ביטחון, כאשר הצמרת בראשות  שר הביטחון משה דיין שידרה פאניקה. הגיבורים ששידרו ביטחון היו לעניות דעתי, מלבד אריק שרון- ראש הממשלה גולדה מאיר,רב אלוף(מיל) חיים בר לב, ומי שהיה ראש אמ"ן אלוף אהרון( אר'לה) יריב ששימש כעוזר מיוחד לרמטכ"ל, ואחראי בין השאר  על ההסברה. אחרי מלחמת יום הכיפורים אירע המהפך הפוליטי והליכוד בראשותו של מנחם בגין הקים את הממשלה. וכאן ,דווקא בעידן שבו  ברוב הזמן שלט הליכוד,שמקורו, ב"חרות" ובאצ"ל כור מחצבת ילדותו של מוטי. הדברים אצל מוטי השתבשו.

הליכוד עוזב את מוטי.

בשנת 1981 מוטי  מקבל טלפון מעזר וייצמן שהיה ממנהיגי הליכוד וראש מערכת הבחירות. מוטי לא הכיר את עזר. אבל הוא מציין כי לעזר ישנה התכונה שאם הוא מדבר אתך כמה דקות הוא כבר חבר טוב שלך. וככה באווירה החברית הזאת הוא סיפר שהוא קבל את השם של מוטי  ומבקש ממנו להצטרף לפעילות של הליכוד להיות מועמד  בפריימריס ולהופיע במפגשים. מוטי  הסביר לעזר שהוא אמנם איש פוליטי אבל לא בנוי להיכנס לפוליטיקה.

"בכול הנוגע לעמדתי הפוליטית אחרי מלחמת לבנון, נשארתי חרותניק ולא שיניתי את דעתי"- אומר מוטי ." גם היום לא שיניתי את עמדתי אלא שגנבו לי את המפלגה. ממש ככה.זאת לא המפלגה שלי.וזה לא קרה גם לאחר שבגין התפטר. וכאשר ביבי נבחר לקדנציה הראשונה שלו הייתי חסיד גדול שלו. גם במישור האישי, עקבתי אחריו .היה לי חבר שהאח שלו עודד לבנטר,שהיה בשעתו תחת פיקודי, ואָחיו, הם החברים של ביבי . אחיו של עודד היה עם ביבי ב- MIT( המכון הטכנולוגי היוקרתי ביותר בארה"ב- צ.ג)  כשביבי בא לארץ ולא היה לו מקום, הם העמידו לרשותו משרד בחברה הנקראת "סיסטמטיקס".נתנו לו חדר,אביזרי משרד, אמצעי קשר והכול שנדרש כדי שיוכל לפעול. כי לא היה לו כלום  שום דבר. הוא היה איש משכיל וחכם, וגם היום הוא כזה ואי אפשר לזלזל בו אבל…..אבל ,אחר כך- בקדנציה השנייה והשלישית כול החברים שלי שגדלנו יחד ואלה שהיו קרובים אליו כמו בני בגין , דן מרידור מיקי איתן רובי ריבלין ואחרים עזבו, נעזבו בעצם . כיום זאת לא בית"ר , זה  לא ליכוד.  זאת מפלגה ליברלית עם דאגה למצביעיה  שלה? לכלכלה ולחברה צודקת   ? זאת לא חרות, זה לא ליכוד. כיום זה אספסוף פרוע שלא יודע אפילו לשיר את שיר בית"ר. טרמפיסטים כמו מירי רגב- מה להם ולתנועת חרות ברוח ייסודה?  הכי מרגיז אותי, מקומם אותי שאיש זה  הקיף את עצמו באנשים נחותים שעושים בעבורו את העבודה המלוכלכת. איך אני יכול להיות חלק מחבורה זאת שביבי  מקיף עצמו בהם כמו ביתן, אמסלם, אורן חזן ודומיהם."

ומה בעניין האידיאולוגיה של חרות ההיסטורית, האם היא ישימה– אני תוהה באוזניו של מוטי."דברים משתנים"- עונה לי מוטי  "הרי גם האידאולוגיה השתנתה עם הזמן. הרי לא שרים יותר "שתי גדות לירדן". הנסיבות השתנו גם בגין השתנה והכול נשתנה. אבל ביסוד אני ימני בהשקפת עולמי וימין זה לא רק פוליטי. זה גם חברתי-כלכלי. הנה גם אולמרט, חרותניק ובן של מנהיג חרות, היה ימני ובנסיבות הקיימות הוא השתנה . לדעתי אילו היה ממלא את ארבע שנות הקדנציה שלו היה לנו הסכם עם הפלשתינאים. ואין כאן כול שאלה לגבי הפרדות מן הפלשתינאים – צריך להיפרד מהם למענינו. הנה מנחם בגין. חשבו שהוא לא יוותר על אף שעל  והוא למען השלום וויתר על סיני. אנחנו הרי מכירים את המציאות, אם לא ניפרד מן הפלשתינים"- אומר קובע מוטקה, איזו מדינה זאת תהיה. והוא מוסיף:" כשפגשתי את עודד לבנטר,אותו אדם שהטיב עם ביבי, באיזה מפגש של מילואימניקים ,שאלתי אותו: מה אתה אומר על החבר שלך? והוא אמר לי :'מוטי הגעתי למסקנה אחד והיא שאת ביבי לא מעניין שום דבר. לא מעניינת אותו המפלגה ולא מעניינת אותו המדינה מעניין אותו רק דבר אחד- ביבי. הערתי לו שאם אתה אומר דבר כזה אז כנראה כלו כול הקיצים. הוא מצא לעצמו בן ברית מטומטם הנשיא האמריקאי ואחד מתאים לשני."גם העמדות בבית הקפה לנצ'נר עברו שינוי. בניגוד לעבר אין לו ליוסי  כיום  במי להלחם כולם בפרלמנט בדעות שלו, פחות או יותר .יש קבוצה אחרת שהם שמאלנים יותר מן הקבוצה שלו. כמשפטן זה מקומם את מוטי שמתנהלת מערכה בזויה נגד  בית המשפט העליון.

post lenchner pariament

"הפרלמנט"

אשר למציאות:"אנחנו כאן במדינת תל אביב. לעומת זאת, הפריפריה גדלה על המיתוס שהמפאיניקים תמיד דפקו את החרותניקים וזה נשאר תקוע שם לדורות. זה עבר בגנים. פעם זה  היה נכון- דפקו אותם. אם לא היה לך פנקס אדום לא היית מתקבל לעבודה. אבל היום זה לא פעם כמו לפני יובל שנים. אבל אצלם נשארה התודעה של האנטי של מפא"י, שהיא מזמן לא בשלטון". עם זאת ,בתשובה על שאלה אומר מוטי, כי "חרף האווירה, הדברים לאט, לאט משתנים. בתהליך אטי אמנם, וזאת הודות לכך שרבים מן הפריפריה רוכשים השכלה. "אבל יש עוד נקודה" -מוטי  רואה לנכון להדגיש."לא רק שהימין כיום לא ראוי. כשאתה מסתכל על השמאל ,כיום אין לך איזו דוגמה איזו השראה אשר תקסום להם. אילו שרון אתנו המצב היה אחר לגמרי. הוא היה מנהיג מלידה ויכול היה לסחוב אתו את הציבור. הוא עשה דברים נועזים ויכול היה לעשות גדולים יותר. אבל אם ביבי ייפול, אין בליכוד מישהו שיכול להיכנס לנעליים שלו, כולל כול השמות המוזכרים. הליכוד כיום זה ביבי. אשר לאופוזיציה או שיתאחדו כמו לפיד וגבאי או שמישהו מבחוץ יופיע כמו אשכנזי או גנץ והם יקרצו לבוחר. אני מאמין שברגע שביבי ילך תיווצר דינאמיקה אחרת אשר תשפיע במרחב הציבורי."

בכך לא מסתיים הסיפור, או הסיפורים ,של מוטי, הוא שוחר ספורט שרוף וגם זאת הוא ספג בנעוריו משחקני בית"ר ב "קפה לנצ'נר".אלה כבר סיפורים מסוג אחר שגם הם מצויים במאגר של מוטי.אולי בפעם אחרת.

.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צבי גיל  ביום 26/05/2018 בשעה 9:38 pm

    יאיר דקל כתב לי את הקטע הבא והוא אישר את פרסומו:
    קראתי את הסיפור שלך על מוטי לנצ'נר ואני רוצה להתייחס לפרט אחד בסיפור.
    הכרתי את דב כיטוב, מנהל בית ספר בלפור. אשתי, חנה דקל ז"ל, לימדה שם כמורה אחרי שמוטי סיים את לימודיו. לא ידעתי שהוא כזה קשוח, אבל ידעתי שהוא פעיל בהסתדרות המורים, מנהל בנק מסד ואיש חכם.

    סיפור שני, לא שייך.(לא במישרין אבל בהתייחסות לתקופה שאותה מזכיר מוטי לנצ'נר-צ.ג)
    כשהייתי תלמיד תיכון באהל שם ברמת גן, היה לנו מורה לאנגלית, י. ספרדי, וידענו שהוא איש אצ"ל לשעבר. הוא נתן לנו לכתוב חיבור חופשי ואני בחרתי לספר על כיבוש תעלת סואץ על ידי צה"ל. זה היה לפני מבצע סיני ואיש לא העלה על דעתו אפשרות כזאת. כתב לי המורה "ציון טוב +, פשיסט" (באותיות אדומות מרובעות).
    כשסיים את חלוקת החיבורים, הרמתי את ידי מן הספסל האחרון ושאלתי כמו לתומי: "המורה, מה זה פשיסט?" המורה נדהם, ואחר כך לימד אותנו (בעברית) במשך שעתיים מהו פשיזם. חבריי לכתה באו להודות לי שהרוויחו שיעור אנגלית וגם שיעור נוסף שנלקח ממורה אחר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: