ארץ תפארת- מסיפורי הארץ ואנשיה.


אצל וויקטוריה.

כול אימת שאני מבקר בחבל ארץ זה, הסיור מחזיר אותי לאחור והפעם שבעים שנה, לאמור ימי מלחמת העצמאות. הגליל העליון והסביבה ההררית היו ארץ עוינת ובוגדניות- אויב וטבע. בנקיקים ומאחורי צוקים ושיחים אפורים ארבו לנו הערבים אנשי קאוקג'י  אשר מדי פעם הצליחו לחסום את הנתיבים הבודדים . במערב בין מלכיה לכפר גלעדי. במזרח בין  ראש פינה לבין קיבוץ דן. מתל אל ח'נזיר , ברכס מעל  קיבוץ "איילת  -השחר" , הם חלשו על הכביש הבודד שהוליך צפונה. אחר כך הצבא הסורי נכנס לתמונה וזה היה סיפור אחר. בתל עזיזיאת הסורים חלשו על עמק החולה והישובים בית הלל, שאר ישוב והקיבוצים דן דפנה. בחודש יולי יחידות של חטיבת "כרמלי" שלנו כבשו את העמדה שהפכו למשלט חשוב. אבל עם כניסת הצבא הסורי למערכה, הרגשנו זאת גם ביבשה וגם באוויר. במקרה אחד בעת שהג'יפ שבו נסעתי עָבָר ליד קיבוץ חולתה, נפלה פצצה על הרפת ומזרקה אדירה של דם כיסתה אותנו. הנוף כולל ההרים היה צהוב ורוחות השרקיה שבאו ממזרח הפכו את האוויר מאובך. זה היה אז. כיום כביש 6  המהיר מגיע עד ליקנעם ומשם בכבישים, חלקם  עם מחלפים ורובם דו נתיבים לכול כיוון מגיעים לצפון. מבחינתנו מדובר  ביישוב יסוד המעלה. חתיכת היסטוריה של המדינה.

ניחוחות העבר.

ישראל היא ארץ עתיקת יומין. אבל גם בשל תנאי האקלים וגם בשל רצף החיים המשובש ,כתוצאה ממלחמות ומפגעי טבע , התרגלנו לשני סוגי אכסון. אחד באכסניות ובבתי מלון מודרניים בערים עתיקות כמו ירושלים, צפת, טבריה, עכו או יפו. לימים ככול שהארץ התפתחה נפתחו אכסניות ובתי מלון באזורי הצפון והדרום. אלא שגם בסוג הראשון וגם בסוג השני, האורח לא חש באיזה טעם של פעם כפי שהוא חש באזורים כמו טוסקאנה, באיטליה,או נורמאנדי בצרפת ומקומות דומים ביוון בספרד וכיו"ב. בטוסקאנה האורח עשוי למצוא "פורמגֶרייָה" ובנורמנדי "פרומָג'ֶרי", תוצרת בית. שלא לדבר על בתי היין,באזורים כמו שאמפאן בצרפת או אפורטו בפורטוגל,  כלומר בעל אכסניה שהוא גם בעל יקב. אני זוכר בשעתו  השתתפתי בכנס של מנהלי חדשות של איחוד השידור האירופי, שרשות השידור הייתה חברה בו, ומטה האיחוד הוא בג'נבה. מזכיר האיחוד הזמין את רעייתי יהודית ואותי לארוחת ערב  לאכסניה בעיירה הצרפתית "בוּרג אֶן בּרֶס", כארבעים ק"מ ממזרח לג'נבה. לאחר ארוחת ערב נפלאה שהתחילה בשעה עשר והסתיימה לאחר חצות, לקח אותנו בעל האכסניה ליקב, סיפר על ההיסטוריה שלו טעמנו מיין מסוים של בציר מסוים וסיימנו בשעה שלוש לפנות בוקר. זאת חוויה שאיש לא ימצא בשום מלון, ויהיה המהודר ביותר, בעולם. אבל באכסניות מקומיות הרחק מן הערים, מצא תמצא כאלה. זה ערך מוסף נהדר. חוויה.

בכאלה התייר המקומי לא נתקל פעם בארץ, אלא לאחר שקם מיזם  ה"צימרים" ובייחוד אלה שנושאים על גבם היסטוריה של ארץ ישראל המתחדשת של יותר ממאה שנה. מקווה ישראל תחגוג בעוד שנתיים, 150 שנה  לייסודה. זה כבר זמן מספיק כדי להפוך את האירוח לחוויה כפולה. זה עדיין לא הגיע לדרגת המקומות האלה באירופה או באמריקה, שגם בה יש רצף היסטורי של מאות שנים,כולל אירוח, אבל יש התחלות. קראתי לא מכבר על בית יין בגולן, שהוא בינתיים יחידי, או בין הבודדים, ואין כול סיבה שלצד הבוטיקים היקביים שעושים חיל בארץ ובעולם, לא יקומו אכסניות. בכך חשנו ביסוד המעלה.היו לנו צימרים, והיה חדר אוכל שכמעט עמד לרשותנו. אבל היינו באווירה קסומה עם ניחוח של עבר.

יסוד המעלה. יסוד המעלה נוסדה בשנת 1883  על שפתו הדרום-מערבי של אגם החולה והייתה מן המושבות הראשונות שהוקמו על ידי אנשי העלייה השנייה והמושבה השנייה שהוקמה בגליל העליון לאחר  ראש פינה. המושבה שנוסדה על ידי"חברת נחלת שדה וכרם"  הוקמה בידי 24 יהודיים ממֶזריטש ובריסק כאחת מתנועות "חובבי ציון" שקמו ברחבי מזרח אירופה. הקשיים ומחלת המלריה הביאו את המושבה על סף חידלון.

 

עמק החולה. תמונה וויקיפדיה.

אך בעת ביקור הברון רוטשילד בארץ בשנת1887   הוא נענה  לבקשת אנשי המושבה לקחת אותם תחת חסותו. בשנת 1909 התיישב במושבה יואב דוברובין ומשפחתו. הודות לידע  בחקלאות הקימה המשפחה  אחוזה גדולה ובה משק משגשג. לאחר שנים של מקרי מוות רבים במשפחה מן המלריה שמקורה בביצות הסמוכות לאחוזה עקרו בני המשפחה שנותרו לראש פינה ובאחוזה נשאר רק יצחק, הבן הבכור. בשנות ה-80 הפך המקום למוזיאון המתאר את סיפורם של החלוצים. אחוזת דוברובין  היא אחד האתרים  המשוחזרים הראשונים בארץ.

במלחמת העצמאות סבלה המושבה מהפגזות תותחים סורים שהיו מוצבים ברמת הגולן. לאחר המלחמה הפכה המושבה למועצה מקומית ובשנת 1951 משהוחל בפרויקט ייבוש החולה, הורחבו שטחי הקרקע של חקלאי המושבה. במושבה נטעו מטעי פרי, נוספו תושבים והורגשה רווחה כלכלית  וחברתית.

האכסניות בעמק החולה של היום מצויות בתוך פסיפס מרהיב של צבעי שדות ירוקים, גבעת משתפלות, מסלולי טיול בחורש ויער ועצי פרי  , חלקם עתיקים מאוד,ביניהם האֵלה- האטלנטית ,אלון התבור, השיזף, הלבנה,הדולב ועצי פרי עתיקים כמו התאנה. בינתם זןרמים שלשה נחלים ידועים , נחל שניר,נחל חרמון-הבניאס ,ונחל דן. ובאופק החרמון .האכסניות מגוונות, בין צריפים פשוטים לבין קוטג'ים הדורים, וכל אחת מהם מעוצבת  בצורה כזאת או אחרת, ולכולם יש היסטוריה. גם של המקום וגם של הבעלים. אנו התאכסנו ב"ווקיטוריה".

מלך שלמה ומלכת וויקטוריה.

מולי בחדר האוכל ישב שלמה לֶבָנסֶה, אשר בגיל שמונים ושלוש נראה במצב פיזי מעולה וגופו ותנועותיו אינם משקפים את שנותיו. את הנרטיב שלו הוא מעביר בצורה שוטפת כאילו זאת לא הפעם הראשונה שהוא מספר את הסיפור שלו בארץ.

post shlomo and victoria - עותק

" המשפחה שלנו, הוריי, אחותי ואני, הגענו בדיוק ביום העצמאות בשנת 1948 מתורכיה והועברנו למעברת האוהלים בית ליד.לאחר חודשיים של שהות במקום העבירו אותנו לכפר הערבי הנטוש "עין כָּרם" בפאתי ירושלים. המקום היה ריק מתושבים ואנשי הסוכנות אמרו לאבי שיבחר לו מקום לגור בו ואבי בחר בביתו של שיח ערבי. זה היה בית מרווח אבל חסר מערכת מים וביוב, ובחצר הייתה ברכת אגירה של מי גשמים. זמן קצר לאחר בואֵנו חגגנו ביחד את החתונה של אחותי ואת הבר מצווה שלי כי במצב הכלכלי אז זה היה חסכוני."

לאחר ששלמה סיים  בית ספר יסודי הוא התקבל לבית הספר החקלאי ב"עין כרם". מנהלת בית הספר הייתה רחל ינאית- בן צבי, אישיות ידועה ביישוב ולימים רעיית הנשיא יצחק בן צבי. עם סיום בית הספר שלמה רצה להתגייס מיד, אף שהוא היה רק בן 17 ולאחר דין ודברים עם אביו, זה חתם על  הסכמה לגיוסו של שלמה לצה"ל.רוב שנות השירות הוא שימש כטנקיסט ובשנת 1955 הוא השתחרר. מכיוון שהשלים את לימודיו בחקלאות, שלמה רצה להיות חקלאי עצמאי. במושבה שדה אליעזר, אשר ליד יסוד המעלה גרה דודתו בצריף קטן שגודלו חמישים מטרים רבועים. אבל הדודה שמחה לתת לאחיינה קורת גג ומצע על הרצפה.

"סיפרו לי כי ישנו תושב שמוכן למכור את המשק שלו, בערך כשלושים  דונם, בעבור חמש מאות לירות. לי היו חמש מאות אגורות. אבל  דודי בטח בי. הוא לקח אותי לבנק והעמיד את החלקה שלו כערבות של הלוואה בסך 500 לירות, ונהפכתי לבעל נכס. מה זה נכס? דלתות הבית התפרקו, החלונות נשרו, הקירות היו ללא טיח והיו לי שלושים דונם של אדמת בור. הייתי לבד,רווק. כאן נכנסו לתמונה ההורים שלי. הם רצו לבוא אליי ככה שנגור ביחד. את הבית הם מכרו בעד אלפיים לירות".שלמה מרים את קולו. "אתה שומע אותי- אלפיים לירות". "שומע"- אמרתי לו. "ואתה יודע כמה הבית והשטח לידו שווים היום?"- הוא שואל ומשיב מיד " עשרה מיליון דולרים, כן עשרה מיליון דולרים. איזה טייקון גר שם"

עם בוא הוריו לשדה אליעזר החל שלמה בשיפוץ הבית, לקח הלוואה לפיתוח חקלאי של השטח ובשנת 1959 הוא נישא לוויקטוריה שהיא ומשפחתה התגוררו בחצור הגלילית לא רחוק מן הישוב שלו. שלמה אמנם היה הבעלים  של בית וחלקה חקלאית, אבל בלי פרוטה בכיסו. "הלכתי לצרכניה וביקשתי שיתנו לי באשראי קצת ביסקוויטים, ממתקים ואיזו שתייה כדי לכבד את האורחים לאחר החופה. זה עלה לי חמישים לירות- בהקפה. די הרבה בשבילי. הבגדים החגיגיים שלי ושל כלתי  שאלתי ליום  החופה מן הקרובים שלה. אבל האמנתי בעצמי. לקחתי הלוואה קניתי טרקטור ועיבדתי שטחי חקלאות בסביבה. עסקתי בזה מעלות השחר ועד לשקיעה, ובשנת 1961 היה לי די כסף כדי לנשום קצת. ביסוד המעלה עמד למכירה משק כולל בית ומטע של  ארבעים דונם המחיר- עשרים ושבעה אלף לירות. שכן בשדה אליעזר זה לא היה בית. זה היה חושה"

למרחב

"סיפרתי על כך לאשתי הטרייה, והיא התנגדה בתוקף להיכנס להתחייבות כספית שנראתה בעיניה דמיונית. החזקתי לה את היד ואמרתי לה: וויקטוריה ! אני מבטיח לך שנצליח ונהיה מאושרים. וכך זה היה".

אליעזר לא למד איך לגדל מטעיי פרי, ולא היה לו מושג איך לטפל במטעים שכללו עצי תפוח,שזיף ואגס. אבל הוא אמר לסוכן שהוא יעביר לו את עשרים ושבעה אלף לירות. ניגשו לסוכנות חתמו על מסמכים והחלקה הועברה אל שלמה. התכונה של שלמה ללמוד מהר ובעקביות עמדה לו וכאשר הגיע עת הקטיף הוא גייס כמה פועלים מן היישוב הערבי הסמוך-טובה זנגרייה. משנגמר הקטיף היו בידיו של שלמה עשרים ושבעה אלף הלירות להחזרת ההלוואה. אלא ששלמה לא נח על זרי דפנה. הוא חיכה להזדמנויות. זאת באה לו כאשר חקלאי משדה אליעזר הציע לשלמה להקים חברה לעיבוד קרקעות. שלמה קפץ על ההצעה והטרקטור הראשון נקנה בכפר ערבי. לימים נוספו עוד תשעה טרקטורים וככה התנהלו העניינים והשותפות למשך עשרים וחמש שנים. לכך נוסף רכש של עוד מאה דונם מטעים. בינתיים נולדו לוויקטוריה ולשלמה שני ילדים, הבת מרים, והבן שלמה. היה צורך להחליף את הצריף לבית מרווח שהקמתו עלתה עשרים וחמישה אלף לירות. לשלמה הייתה מחצית הסכום ואת המחצית השנייה לווה מן הבנק אשר כבר ידע כי ניתן לסמוך על האיש שמחזיר הלוואות בזמן.

" ובדיוק כאשר הכול נראה וורוד, פרצה מלחמת יום הכיפורים. היו לי חמש מאות טון של פרי בשל ולא היה מי שיקטוף והוא לא חיכה. הוא נרקב. אני לא יכולתי לעשות כלום כי שמונה חודשים הייתי במילואים. במצב הזה נאלצנו למכור את הטרקטורים ואני והשותף נפרדנו". זאת הפעם הראשונה ששלמה נאנח. שכן עד אז הכול או כמעט הכול היה תלוי בו, בנחישות שלו, בהתמדה שלו,בדחף שלו. על מלחמות הוא לא יכול היה לשלוט, ומלחמת יום הכיפורים פגעה בו קשה, עד כדי צורך דחוף למצוא פרנסה כי את המטעים צריך היה לשקם, כמעט מן הייסוד גם בשל הזקנה. שלמה לא התלונן. הוא המשיך ללכת.

 "אגודת המושבה הודיעה כי הם מתכוונים לפתוח במקום צרכנייה ואני וויקטוריה לקחנו על עצמנו לנהל אותה. קמנו בארבע בבוקר והיינו במקום עד שמונה בלילה. זאת הייתה עבודה מתישה. וויקטוריה התלוננה שככה קשה לגדל ילדים. להפסיק את העבודה בצרכניה, לרוץ לבית הספר או לבית לדאוג לילדים ושוב לצרכניה. והילדים גדלו וגם הצרכים שלהם. החלטנו לגמור עם הצרכנייה וחזרנו למטעים. אבל מסתבר שכמו שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה גם לא המטעים. הם הכזיבו. כשבאתי השכם בבוקר והתבוננתי בעץ. הוא אמר לי: לא טוב! אז עלה בדעתי להקים את הצימרים. לא פשוט, לא פשוט אחרי ארבעים שנה שאתה חי ממטעים, חי אתם ואתה מחליט להיפרד מהם. זה קשה. החכרתי את המטעים עברתי את כול שלבי הביורוקרטיה בכול הקשור בהקמת צימרים לאירוח. בשלב מסוים החלטנו וויקטוריה ואני להעביר  את ניהול הצימרים לבננו חיים ואנו שמחים לעבוד אתו"

post 20180330_130853.jpgpost 20180331_121840.jpg

 

post 20180330_130733post20180330_114151.jpg

 

yesod hamala sutupIMG-20170325-WA0027

 

פינות ב"וויקטוריה"

 

לדברי שלמה בין חודש מאי לבין אוקטובר הצימרים תפוסים ויש להזמין ארבעה חודשים מראש. בחודשי החורף התפוסה פחותה, אבל תמיד מתארחים. ולשלמה יש מה לומר על החיים בחיק הטבע.

" היינו שם בתל אביב שלך והסתובבנו ואמרנו לעצמנו. מה אנשים מחפשים פה. איך אפשר לחיות פה בצפיפות הזאת, בצל של גורדי שחקים, ברעש הנורא הזה, באוויר העכור. כאן אני נושם. קם בבוקר וביום של אוויר צלול רואה את פסגות ההרים"

אני שואל על המשפחה ובעיקר על הבת שעליה לא שמעתי התייחסות בשיחה עם שלמה."בתי מרים חזרה בתשובה והיא גרה בבני ברק. יש לי ממנה עשרה נכדים ותשעה נינים. בהתחלה זה היה קשה, בעיקר מצד חתני וגם מצד כמה נכדים. עם הזמן התרגלנו אלה לאלה. אנו באים לבקר אצלם והם באים לבקר אצלי. שניים מנכדי הם חוזרים בשאלה, אבל זה כבר סיפור אחר".

 

 

 

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צבי גיל  ביום 10/05/2018 בשעה 5:14 pm

    אני רואה לנכון להביא את תגובתו אליי ,במייל ,של ידידי הירושלמי יואל שֶר, מבכירי ומוותיקי השרות הדיפלומטי בישראל ואוריין בכול הנוגע להיסטוריה ולמקומות בארץ.
    "צבי יקירי, מרגש. ליד חוות דוברובין עברתי יום יום במשך שנה שלמה בלכתי או ברוכבי מקיבוץ חולתא לשטח ברכות הדגים שמצפון לשדרת האקליפטים של יסוד המעלה.

    ואת שלמה לֶבָנסֶה לבטח הכרתי כשהיה בן 12,כשהדרכתי בהתנדבות ילדי עולים בביה"ס בעין-כרם אחרי שעות הלימודים. רובם היו אכן תורכים, דברו לאדינו,ומשום מה הדביקו לי את הכינוי פאפאיונו (פרפר)."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: