הרהורים-פוסט ימי הזיכרון ויום העצמאות.


 ככל שימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל וכן יום העצמאות יזכו לביזור, כן האירועים יהיו אוטנתיים יותר ועממיים יותר ,יינטל מהם החיידק  הפוליטי  ותובטח עמידתם בשיני הזמן.

 אחת התופעות החיוביות שאנו עדים להם בשנים האחרונות  בכול הקשור ליום הזיכרון לשואה, הוא  ביזור הפעילות שמאפשר רב שיח, במקום  הבלעדיות עד כה של הנרטיב הממלכתי. ביזור, בדרך כלל-  בתחום הכלכלי,המדיני וגם בתחומי הפנים, הוא אחד הגורמים לחיזוק הדמוקרטיה ולבלימת השאיפות הממסדיות הפוליטיות ,הכלכלית והתרבותיות,לשלוט בלבדית בזירה הציבורית  . דה-צנטרליזציה זאת של האירוע האלמותי- השואה היא שמולידה,כמצוין במנשר הניצולים ,את המתבקש מן הזיכרון והוא :לשמש אור-אדום במערכת הערכית כדי שאירועים מזוויעים כאלה לא יקרו שוב. ואכן מנשר הניצולים שקיים זה שש עשרה שנה אך מעטים הכירו אותו, סוף, סוף הגיע לתודעה הציבורית והוא נקרא בשלמותו או קטעים ממנו במאות אירועים ברחבי הארץ וגם בקרב משלחות תלמידים לפולין.

הפועל היוצא הוא לא ערך מוסף, אלא ערך בפני עצמו שהאתגר שלו הם מעשים. זאת בשעה שאנו עומדים מאובנים לנוכח הטרגדיה שעברה על העם היהודי,כשאין אנו יכולים להחזיר את הגלגל, הרי מעשים טובים, או מניעתם של מעשים רעים- ביכולתנו לעשות, כיחידים וכקהילה. אותן התכנסויות אינטימיות כמו "זיכרון בסלון","הגדת השואה והתקומה" וכיוצא באלה מפגשים קטנים,מאפשרים רב  שיח ודין וחשבון, לעתים נוקב ,היכן טעינו בדרך משם לכאן ומה ניתן לתקן. ההבדל בין השניים הוא כי בשעה שבסוג הראשון עוסקים באקטואליה כמנוף להפקת לקחים מן השואה. בשני-רוצים להבטיח שגם בלא מפגשים מן הסוג הזה הרי בעשורים הבאים יהיה מסמך כתוב, מעין הגדה, אשר כבסיס תישמר גם את הזיכרון וגם המשתמע ממנו. ככה או אחרת מדובר בשיח ציבורי שהיא היסוד לחברה פתוחה שאוזנה כרויה לבעיות שבהן היא מתלבטת. בכול  מקרה מה שהתחיל כגרעין הפך להמוני ,ומאות מפגשים נערכים במסגרת  "זיכרון בסלון" ולא רק קהילתיים אלא ייחודיים כמו בלשכתו של ראש העיר תל  אביב, רון חולדאי,  ובמקומות דומים. בלשכת עורכי הדין בתל אביב החליטו כי חברת הלשכה, עו"ד מרתה רביב,  שרידת שואה, תרואיין על ידי נכדה, אסא,שגם הנחה את השיח. אין גבול לאפשרויות להעברת מסרים ולהנחלת מורשת. במקומות שונים נערכו גם תערוכות של אמני המקום.

 

 

 

 

 

מימין :בסיום מפגש" זיכרון בסלון" בלשכת ראש העיר תל אביב. משמאל: סטודנטים בסיום מפגש "עמותת השואה והתקומה"  בחזית המתחם השמור ברחוב מזא"ה בתל- אביב.

 

 

 

 

 

 

 

מימין: אירוע זיכרון בלשכת עורכי הדין בתל אביב. באמצע תערוכת זיכרון ברמת- השרון. משמאל הציור של שלמה שוורץ.( הסיפור של מרתה)

זה אמור גם בכול הקשור לתיעוד והנצחה. בישראל ישנו המוסד של "יד ושם", שאפשר לומר שהוא מכלול אימפריאלי. לצדו ישנם מוסדות אזוריים כמו "בית לוחמי הגטאות" -בצפון, "משואה"-  במרכז ו"יד מרדכי"- בדרום, אשר גם הם חשים שהממסד מפנה תשומת לב  ומשאבים רבים יותר למוסד הגדול, ולא מספיק למוסדות האזוריים. ואגב, ב"בית לוחמי הגטאות"  מתקיימים ביום הזיכרון מפגשים שמוקדשים  להתייחסות עכשווית בכול הנוגע להשלכות השואה. זאת במסגרת אירוע ששמו "בין הצפירות". הוא הפך מאד פופולרי בקרב יישובי הצפון. עם זאת,  למָעֵט פעילות מחקרית ותיעודית מובהקת, בכול מה שקשור בזירה הרחבה יותר, הלאומית והבינלאומית, רצוי שזאת תהיה מקומית, קהילתית, קבוצתית- ככול האפשר. או אז היא תהיה שורשית, מדרבנת. לדוגמה, כול אימת שאירעה התפרצות אנטישמית אלימה בחוץ, "יד ושם" הגיב, הממשלה הגיבה,וגם זאת  בהתחשב פה ושם בנסיבות פוליטית. "יד ושם"  הוא אמנם לא זרוע בינלאומית רשמית של המדינה, לא בכול הקשור באנטישמיות ולא בשום נושא אחר, אבל אין זה מונע ממנו להשמיע קול מצפוני. אבל אלה לא פוטרים  גורמים אחרים מלהשמיע את קולם- ברמה.זה אמור גם בתופעות שונות  בישראל שהן  גורם ישיר לאנטישמיות החדשה, או לאנטי ישראליות,  ועליהן לא יגיבו לא הממסד הפוליטי ולא "יד ושם" או גורמים אחרים שקשורים בממסד. אבל הציבור הרחב על כול רבדיו צריך להשמיע את קולו, אם הוא חושב שאכן מעשים אלה מעוררים שנאת ישראל והיהודים.

גם בתחום של העלאת משואות ערב יום  הזיכרון לשואה, חל ביזור מבורך. טקסים מתקיימים בערים, במועצות מקומיות או במוסדות תרבות ומתנ"סים שבהם הן שרידי השואה המעטים, ניצולי או הדור השני יכולים להדליק משואה. ידיד שלי מרמת השרון סיפר לי כי העירייה במקום ארגנה טקס מקומי מרהיב אשר בו כול אחד ממדליקי  המשואות, במקרה זה כולם ניצולי שואה, סיפרה, או סיפר,  בצורה קומפקטית, לא רק מה עבר עליהם שם אלא מה עשו כאן בארץ. לאמור שואה ותקומה כאגד אחד, ובקהילה אחת . זאת בשורה נהדרת. בשורת החיים מול פולחן המוות שקברניטי הציבור מטפחים. זה אמור  במידה רבה בכול הקשור ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשעה שחשוב וראוי שהמדינה, ששלחה את אזרחיה למשימות ביטחון, והם נפלו על הגנתה- ראוי וחשוב שתקיים טקסי זיכרון, אבל אין לה בשום אופן מונופול על השכול. השכול, הוא בתחילתו של דבר ובסופו, של המשפחה שאיבדה את יקירה. זכותה וזכות קבוצת משפחות שכולות עומדת להן לקיים אירוע משלהן.

עצמאות ביום עצמאות.

כשהמדינה הייתה צעירה נערכו מצעדים צבאיים. תכליתם הייתה לתת לציבור הרגשה של ביטחון, בשעה שטרם הגלידו פצעי המלחמה והציבור טרם השתחרר מן החרדה לקיומה הפיזי של המדינה. החרדה הזאת עדיין קיימת. במוסגר. בתי הצעירה איה קוראת לי "חילוני חרד".ואכן אני חרד,בין השאר, לנוכח מציאות עכורה. עם זאת הביטחון בזרועות הביטחון ובראש וראשונה בצה"ל, שהוא צבא עצמתי, הוא גדול, ואין הוא זקוק למצעדים  כדי להפגין את יכולתו. הוא עושה זאת בכול ימות השנה. אשר לעורף, האיתנות שלו לא תלויה רק באמצעים ביטחוניים ומיגון אלא גם בגורמים אחרים- חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

גם ההרקדות המוניות שאפינו את ראשית ימיה של המדינה עבר עליהן הכלח. הציבור,ובעיקר הדור הצעיר מרקיד עצמו וריקודים עממיים מרהיבים ככול שיהיו-לא מדברים אל רובו. זה אמור גם לגבי מופעי אמנות. בישראל של 2018 ישנם בפריפריה כישרונות בכול תחומי התרבות, האמנות והבידור. ארגון מופעים מקומיים יעמיק את התודעה  של יכולות הפריפריה בתחומים אלה. שלא לדבר, שכמו בזירה הלאומית- הכישרונות בתחומים השונים מתגלים כאן. רוב אמני הזמר,למשל, לא נולדו בתל אביב או בערים הגדולות. וזה אמור במידה מסוימת לגבי שאר תחומי האמנות. אין כיום אזור מקומי שאין בו תזמורת, בהרכב זה או אחר,מפעלי תרבות,מתנסים וכיו"ב..

גם בתחום היותר ממלכתי כמו העלאת המשואות, הרי לצד הטקס בהר הרצל, דבר לא ייגרע אם רשויות  מקומיות ינהלו טקסים שבהם יועלו על נס נשים וגברים, צעירות וצעירים, שעשו רבות למען הקהילה. זה רק יחזק את הרקמה ואת הגאווה הקהילתית.

מנגלים ומפגשים קולינאריים בכלל ובימי מועד בפרט  הם תופעה מבורכת כול עוד אלה לא גורמים להתפרצות דליקות ולערימות אשפה. אלה לא רק אירועי זלילה אלא גם "מדורת השבט". הם אירועים דמוקרטיים לעילה שבהם האזרחים מחליפים דעות בכול התחומים, ואין דבר דמוקרטי כמו רב שיח.

לבסוף, לא יקרה מאומה אם משרד התרבות והספורט יבוּזר  בין המשרדים השונים והרשויות המקומיות. רק תועלת תצמח מזה. זה לא קשור באישיות שעומדת בראשו אלא ברקמה החברתית של המדינה. מרכז ההסברה ,שמצוי בתוך המשרד הזה, הוא לא רק ברכה לבטלה אלא מזכיר את המדינה בדרך ובראשיתה כאשר היו כול מיני דברים שבמקרה הטוב לא היו מובנים ובמקרה הפחות טוב לא עזרו כהוא זה- לנוכח אירועים שונים. במשטרים דמוקרטיים אין חיה כזאת כמו "הסברה".מערכת ההסברה הפכה לכלי ריק ובזבזני. הא- ראיה. מה התועלת  בגוף כזה כיום, כאשר האירועים מסבירים את עצמם בצורה כמעט הפוכה,וישראל היא לא ה"מותג", לא בעולם ולא בקרב הקהילות היהודיות. אם שחקנית ידועה כמו נטלי פורטמן, ישראלית אמריקאית וציונית מודעת, מסרבת לבוא כדי לקבל את פרס- שום הסברה,השמצה לא תנקה את הכתם של ישראל בחוץ. בין הדברים  הללו יש  גם כאלה שהם תוצרתו  שלו עצמו של מרכז ההסברה ומשרד התרבות שבמסגרתו הוא פועל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: