אנו עדיין חברה שבטית,וטוב שכך.


מצוקה היא האֵם של האחווה,  האמפתיה והסולידריות. היא  באה לנו ,לצערנו, לעתים בצורה טבעית ולפעמים -למגינת לבנו- היא נכפית עלינו כאמצעי לאותה הזדהות. מלחמה היא האמצעי האולטימטיבי לאותה סולידריות כאשר העורף מתגייס אף הוא בדרכו שלו למען הניצחון. אסונות טבע גם להם יש השפעה מלכדת כמו גם אסונות טכנולוגיה. זכור לי כי בעת היותי כתב רשות השידור בארה"ב בעת שארעה העלטה הגדולה בחוף המזרחי בשנת 1965 כאשר קרוב לארבעים מיליון אנשים היו נתונים בחשכה. דרגת ההיחלצות של התושבים  בעיר ניו יורק המנוכרת הייתה ללא תקדים. סיימתי את הכתבה במשפט:"ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו אחד את השני".

פרדיגמה זאת הייתה תקפה מקדמת דנה, כאשר החיים היו בנויים סביב השבט והם תקפים היום בחברה שלפי כול הפרמטרים יש בה ניכור.

אמת המידה החברתית שהפכה בודדים לקהילה, היו הצרכים הבסיסיים אך האמצעי היה התקשורת החל ברמה החיונית , בזאת הקדומה ביותר, וכלה בתקשורת ההמונים- ההמונית בימינו. עם זאת, אחד הפרדוקסים בימינו הוא שככל שאמצעי המדיה השתכללו, ומגיעים לכול מקום בכדור הארץ- ככה המדיה מגלמת  יותר ניכור ברמה של הפרט. לאמור אותם "מוקדי מדיה" של  העבר מאוימים מצד אחד על ידי הגלובליזציה של המדיום ומצד שני על ידי ביזור קיצוני שלהם עד לדרגת היחיד .התפתחות זאת ,נראית  אצל חלק מחוקרי החברה כגורם שיש בו משום חתירה תחת יסודות שיתוף מערכת הערכים הדמוקרטית. אחרים דווקא מקדמים בברכה התפתחות זאת ורואים בה את הניצחון של התפיסה הפלורליסטית על השליטה הריכוזית. אני נוטה להזדהות עם הראשונה,לנוכח המציאות בימינו, הפוליטית, החברתית והכלכלית ובעיקר התקשורתית.

בשעתו לצורך כתיבת מסה לכתב העת "כיוונים חדשים" דובבתי את פרופסור אליהוא כ"ץ, ממדעני החברה והמדיה הידועים בארץ ובעולם ,לגבי תופעה חדשה זאת . לדעתו -הטלוויזיה העבירה את הפוליטיקה מן הרחוב אל הבית. אמנם אמצעי המדיה החדשים  מדמיינים  שהתנועה היא מן הרחוב, שכן  מדובר במעין תנועה חברתית ספונטנית  כמו המחָאות והעצומות ברשתות החברתיות. אלא שהרישות החברתי הוא בעצם  הארכה של ה"עצמי" – הפרט,כמו ה"פייסבוק" בשעה שהטלוויזיה של פעם קשרה את הפרט לזירה הרחבה יותר ,לקהילה ולעולם, החופשי בעיקר שהיה פתוח. כץ ראה את הפרדוקס בהתפתחות הזאת שכן  ההעברה של הפוליטיקה לבית,הפכה את האזרח חסר כוח והוא בחזקת משקיף יותר מאשר שותף. אני שותף  ,כאמור, להשקפה הזאת,שאמצעי המדיה החדשים הם  בבחינת "כמו " -בהשפעתה הציבורית , או "כאילו" – ביטוי הרווח עכשיו בקרב הדור הצעיר בסמיכות לכול פועָל או שם עצם. גם החדשות שהוא צופה בהן מתפרשות בצורה שונה, שכן הן גם מוגשות בצורה שונה. הן לא נייחות. הן ניידות כמו  אמצעי המדיה עצמם. אלה באים עם הרוח ונעלמים עם הרוח. אבל יש מי שמפיק מכך רווחים אדירים.

תימוכין להערכה זאת  מצאתי בספרה של אסטרה טיילור The People's platform  (הצאת מקמילן- metropolitan books 2014 ).בספרה טוענת Astra Taylor    בין היתר כי "מה שראינו עד כה  במדיה החדשה זאת לא מהפכה אלא סידור מחדש…….קומץ טייקונים כמו ,אמזון,אפל,גוגל ופייסבוק נשארו שומרי החומה התקשורתית  דיגיטאלית. המנהגים הגרועים ביותר של  אופנת המדיה  הישנה- להפעיל לחץ,לתור אחרי סלבריטאים, להיות מהירים וסנסציוניים חדרו לאתרים החדשים אשר תכליתם העיקרי הוא לתפוס את העין ולמלא את הכיס של אבירי המדיה של ימינו .ערך היצירתיות ירד וערך הפרסומת עלה…….ה"און ליין בדיוק כמו ה-אוף ליין( (המדיה הישנה. צ.ג) בכול הקשור לתשומת לב ולהשפעה -חלים בסופו שלדבר על אלה שיש להם את שניהם". ככה טיילור.לכך יש להוסיף חדירה עמוקה אל ד' האמות של הפרט, ושימוש בה לרע.

facebook logo - עותק

דוגמה טרייה ניתן לראות בגילוי בראשית השבוע שלפיו "פייסבוק" היה מודע לשימוש בשמות של 50 מיליון אמריקאים כיעד לפרסומת פוליטית  למטרת מניפולציה של הבוחרים בבחירות לנשיאות ארצות  הברית.וזאת רק ההתחלה לחשיפת פרצופם של אמצעי המדיה המקוונת.היא קשורה לטענה שהרוסים התערבו בבחירות לנשיאות ארה"ב.

מדורת השבט.

פעם, כפי שציינתי זאת בשעתו, עם הקמתה של הטלוויזיה בישראל, בסוף שנות ה-60  מגזין החדשות היומי "מבט לחדשות" הייתה ,"מדורת השבט". צפו בה  בין 70-87% מכלל צופי הטלוויזיה. אחר כך עם הופעת הטלוויזיה המסחרית, סה"כ הצפייה בחדשות של כול הערוצים, הציבורי והמסחריים, הגיע בקושי ל-60% ועם הפיצול החדש הוא נפל בצורה חדה, כשלתאגיד צופים חלק זעיר מכלל הצופים והצפייה בשאר הערוצים, קשת, רשת, ערוץ 10 –  סובלת מירידיה מתמשכת.

פלמ"חניקים סביב מדורה ברמת השרון 1944

אפשר מאוד כי הנטייה ההולכת וגוברת במערב לחזור מן העולם הגדול אל הלאום, היא בין השאר תגובה לגלובליזציה הקיצונית שבה הקהילות מאבדות מהייחודיות שלהם.פעם אמרו שאם "אמריקה מתעטשת העולם הולך למיטה", הפעם זה יכול להיות יוון,ספרד, אוקראינה ובוודאי סין. תופעת ההתכנסות פנימה היא לכן לא רק  כראקציה לגל הפליטים שזורם אליהם. מכאן שמה שקורה עכשיו בראשית המאה   ה- 21  ומה שנוגע לישראל, זה לא מרשם לפלטפורמה נורמטיבית חברתית ופוליטית. בלי הבסיס החברתי המשותף הזה אמנם אין חשש לאנרכיה, אלא להפך, לניצול המצב על ידי השלטון, כול שלטון, אשר בידו ליצור מצבים כדי לגייס  את המדיה, קוניונקטוראלית, לצרכיו שלו.

באותה מסה שהתפרסם לפני שנתיים בקרוב, ציינתי בסיכומו  כי "העובדה שראש הממשלה נטל על עצמו גם את חיק התקשורת, היא אור צהוב למשטר הדמוקרטי".עם זאת ב"הפוך על הפוך" ושוב באופן פרדוקסלי יש הזדהות של "הפאמילה"  עם המנהיג הנרדף, שאותה לא מאירים  הזרקורים של המדיה, אלא היא נמצאת בצלה ושם היא פועלת בהצלחה.

עם כול זאת גם בימינו וגם במחוזותינו ישנם עדיין גילויים של הסולידריות השבטית, בצורה של גורמים התנדבותיים רבים , קבוצות מעקב, וגם במישור של הפרט והנכונות שלו לבוא לעזרת הנזקק. בקרב הקהילה החרדית והדתית, הסולידריות תמיד הייתה חזקה. אני מתייחס לציבור היהודי בכלל , בכול מקום ובעיקר במדינה היהודית. אנו עדיין יושבים ביחד בליל סדר משפחתי או קהילתי, עדיין אפשר לראות הזדהות ועזרה לאלה שנמצאים במצוקה, עדיין אין מגיפים את התריסים( כמו בארה"ב- מחשש ל"מעורבות משפטית") לשמע זעקות עזרה, עדיין יש אנשים שיתנדבו לסייע לבעל רכב שמכוניתו נתקלה בדרך , עדיין קיימת האכפתיות. מכאן שבהיבט זה -התובנה של מדינה  יהודית דמוקרטית ,ההיבט של יהודית הוא חשוב. זה הדמוקרטי טעון שיפור. מכול מקום,ברמה הזאת, הרמה האישית, עדיין השבטיות והקוהסיביות  קיימות. לוּ יהי גם במישור הציבורי.

.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Shalom Gery  ביום 27/03/2018 בשעה 3:13 am

    תודה צבי על המאמר.
    ּבשבילי נקודת המפתח היא: "ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו אחד את השני".
    לצערנו זו המציאות הנוכחית בכל מקום וכמובן גם בארץ ישראל.
    מתי נתחיל לראות איש את רעהו, להאזין אחד לשני, ואולי לפרגן לאמיתי, ואולי אפילו לאהוב את חברי. אבל בעיקר שלא נזדקק לחשכת המיקלטים ורעם ההתפוצצויות הנוחתות מלמעלה, מה שנקרא ׳בעיתו’. אלא שנוכל ליישם את היופי ה’שבטי’ הזה הטמון בעומק נפשנו ובאושיות מהותנו. וטובה שעה אחת קודם או, כמו שהיו אומרים אצלנו, מוטב מוקדם מאשר מאוחר. בלימוד הקבלה זה נקרא ’החישנה’, וחג הפסח זה זמן מצוין להתחלות כאלה.
    אני מאמין, שאם נשכיל להחיש ולמצות את ה׳מסורת’ הזו, הידועה עוד מזמן אבותנו והשבטים – לא נאלץ לחכות לחשכה הידועה והמוכרה הבאה.
    ’’ואהבת את ריעך כמוך’’ זו לא כלישאה. תודה.
    שולקה גרי
    מלבורן

  • צבי גיל  ביום 27/03/2018 בשעה 11:14 am

    תודה. אני מאוד מעריך את דבריך, שמהדהדים ממרחקים. אכן בסוגיה הזאת אין קרוב ורחוק. כולנו קרובים על ה"כדור" הזה שהולך וקטן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: