כנסת "אוכלת" חבריה


האופוזיציה  היעילה היחידה היא עדיין חוץ פרלמנטרית, והסטטוס- קוו מת מזמן.

מני נפתלי ואלדד יניב, הזוג שמאחורי עצרות המחאה נגד שחיתות, מגבה את התפיסה של  דפני ליף ,שעמדה בראש הרביעייה אשר יזמה את המחאה החברתית הגדולה בשנת 2014 . בניגוד לחבריה,סתיו שפיר ואיציק שמולי , שנכנסו לכנסת על גל המחאות של שנת 2011 ,ליף  העדיפה לפעול מחוץ למפלגות הפוליטיות, ואני חשבתי שטעות בידה. מסתבר שטעות בידי.הם יכלו לתרום בחוץ הרבה יותר.

באותו קיץ 2011  כאשר סתיו שפיר, דפני ליף, איציק שמולי ואיציק אלרוב, צעירים אלמוניים, שהוציאו מאות אלפי ישראלים לרחובות והקימו מאהל ענק בשדרות רוטשילד, בדרישה לצדק חברתי  –   ראיתי בכך רגע מכונן. השתתפתי בהפגנות ונשאתי דברים באוהלי השדרות, וראיתי קרן אור בקצה הנהרה, ולא של פנסי מכונית שבאה ממול. כמו פראנסיס פוקויאמה אשר בנפילת הקומוניזם ראה את "קץ ההיסטוריה" אני ראיתי את קץ תקופת הכפור וראשית בשורת  "האביב הישראלי".

מה שקרה מאז אותה מחאה מרשימה של שנת ,2011  והמעט שצמח ממנה, קרה כתוצאה מרעידות משנה תקשורתיות של אותה מחאה גדולה, ושל חידושה מדי שבוע, ולא בשל פעילות אינטנסיבית של האופוזיציה שעמה נמנים הח"כים- יוזמי המחאה. גם עכשיו מה שמשפיע  על חוגי השלטון ועל דעת הקהל זאת לא האופוזיציה בכנסת אלא זאת שמחוצה לה- ההפגנות , תחילה בפתח תקווה ליד ביתו של היועץ המשפטי ולפני כמה שבועות בשדרות רוטשילד ובמוצ"ש שעבר היא זלגה לביתו של טייקון הגז קובי מימון. זאת לעצמה תופעה מבורכת.

שכן, לצערי לאחר האופוריה של אותם ימים ב-2011 , המצב בכנסת, נציגת הריבון לא זו בלבד שלא השתפר אלא התדרדר. ואותם חברי כנסת צעירים מלאי נחישות ודחף להביא לשיפור מעמדו של בית הנבחרים,ובאמצעותו שיפור המציאות הפוליטית-חברתית  לא צלחו את המוקשים שמצויים בשפע בכנסת. זאת בין  אם הדבר נבע מעצם היותם ח"כים בכנסת הזאת, ששוחקת, או בשל מעמדם במפלגה, ומדובר במפלגת "העבודה". זה לא אומר שבתחומים מסוימים אלה לא באו לידי ביטוי. להיפך. סתיו שפיר, למשל, ח"כית צעירה בגיל ובוותק, היא חברת פרלמנט אקטיביסטית, בין היתר בתחום השקיפות הציבורית. או חברה לסיעה  איציק שמולי בתחומי הגמלאים והנכים ועוד. אבל הם לא הצליחו להתסיס את המפלגה שלהם שלא לדבר על בית הנבחרים שלנו. איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני ברק, שיזם את "מחאת ה קוטג' , המשיך זמן מה בפעילות המחאה שלו, ותומכיו הפגינו ליד סניפי קמעונאיות המזון, והדריכו אנשים איך להפעיל לחץ צרכני אפקטיבי על היצרנים והספקים.

סתיו שפיר ואיציק שמולי העבירו כאמור את  האנרגיות שלהם לכנסת. האנלוגיה שאולי הכי הולמת לתאר את בית הנבחרים שלנו בראשית 2018 הוא בית חולים. בשעתו לאחר ניתוח מסוים בבית חולים בירושלים היו לי בעיות של זיהום. מנהל המחלקה שניתח אותי אמר לי "את הזיהום לא הבאת לבית החולים אלא הוא יצוּא של בית החולים". מסע ההסברה שמנהל משרד הבריאות באחרונה לגבי סכנת הזיהום בבתי החולים מאשש קביעה  זאת. מציאות דומה היא בכנסת שלנו. אנשים טובים חדוריי  שאיפות וכוונות טובות אובדים בכנסת ונשחקים באבני הרחיים של המוסד הזה שלעתים טוחנות הבל  ורעות רוח  או חוקים רעים .בכך אין בכוונתי לפגוע כהוא זה במוסד הזה שראה ימים טובים ונשגבים ונקווה שאלה יחזרו. הכנסת כמו כול מוסד, ציבורי או פרטי, היא פועל יוצא של אלה שמרכיבים אותו. ההבדל הוא שהכנסת היא נציג הריבון, שהוא אזרחיי המדינה.

קשר מזויף עם הציבור.

אחת התופעות השליליות  שאנשים חשים ואני בתוכם , ואני מתריע על כך מדי פעם, הוא העדר הקשר הבלתי אמצעי  בין הציבור לבין נציגיו בכנסת. הקשר הוא חד סטרי, בצורה של מיילים, מעוצבים ככה או אחרת, במלל או במדיום הקולי או החזותי,שמתחרים בינם לבין עצמם,וזהו. אני רק לעתים רחוקות טורח לקרוא אותם.

 

הכנסת. המבנה במעלה גבעת רם. המוסד- במורד.

ואם אני ,בעל מודעות פוליטית חברתית חזקה ,נוהג ככה, יש להניח שהרוב נוהג ככה. במקום קשר עם הציבור -בזבוז כספי ציבור. לפחות בהקשר זה אותם חכים צעירים ממעטים לשלוח את ,"אגרות הרועים" הללו. מכול מקום,זאת לא קומוניקציה. מן הבחינה הזאת זה לא שונה הרבה מן הפשקוויל החרדי, או כול הקילומטראז' של פרסומת שכול אחת ואחד מקבל מדי יום למחשב. גם זאת חד- סטרית. בתרבות הפרלמנטרית במדינות דמוקרטיות מתוקנות ,הציווי הראשון של חבר בית הנבחרים זה להיות בקשר מתמיד עם בוחריו. שכן ,גם אלה שבחרו בו לא מצויים בכיס שלו והוא חייב לפעול למען שיבחרו בו שוב. יתרה מזאת. מי שנבחר, בין אם הוא שייך למפלגה שעמה נמנים בוחרים מסוימים ובין אם לאו, ברגע שהוא נבחר הרי בשל היבחרו במחוז הבחירה הוא יפעל לטובת כול תושביו. זאת, בתקווה שהוא ייבחר על סמך ה"רקורד" שלו גם בקרב אי אלה שלא בחרו בו מקודם . בשיטה הישראלית שהיא כביכול יותר דמוקרטית, זה לא עובד. חברת ,או חבר- כנסת, נבחרים  על ידי כולם ואינם אחראים כלפי איש .למעט הנציגים החרדים. הם חייבים לייצג את עמדת בוחריהם, גם אם אלה לא בחרו אותם מרצונם אלא מרצון המנהיג או האדמו"ר.

מאידך ישנן בכנסת שתי מפלגות- "יש עתיד" ו"כולנו" שהן לכאורה דמוקרטיות מכיוון שנציגיהן נבחרו על ידי הציבור אבל למעשה הן סרות למנהיג שיסד את המפלגה, מעין ,"משמר פרטוריאני" סביב המנהיג. דומני שאותם אנשים אשר ינהיגו את המחאות הבאות חייבים להכניס לסדר היום את שינוי שיטת הבחירות. בלעדי שינוי השיטה -זאת תהיה אותה גברת בשינוי אדרת.

הסטטוס קוו הלאומי והתחום המוניציפלי.

מערכה בפני עצמה היא לנפץ אחת ולתמיד את  מה שנקרא  ה"סטטוס קוו". status quo  פירושו " המצב הקיים". אי אפשר לשמר את  המצב הקיים של שנת  1948 מסיבה פשוטה :הוא לא קיים. בשנת 1948 היו בישראל 600,000 יהודים והיום יש ששה וחצי מיליון פי יותר מעשרה. נוסף עליהם יש כשני מיליון  אזרחים ערביים. אז היו 700  בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" שהיו פטורים מגיוס. כיום יש רבבות. המציאות השתנתה. סטטוס- קוו אינו  הדיבר האחד עשרה, כאילו שאת שאר עשרת הדברות אנו מקיימים. כול המדינה וכל מערכות החיים השתנו, באו גלי הגירה גדולים על רקעי תרבות שונים. סטטוס -קו אינו חלק מחוקה שלא קיימת במדינת ישראל. מכאן שזה יהיה הצעד הראשון של הפרדת הדת מהמדינה. זה לא אומר שאין להתחשב ברגשות של אוכלוסיה דתית. כן צריך להתחשב, אבל אסור שציבור שהוא מיעוט במדינה יכפה אורחות חיים על הרוב.

מערכה מקבילה שאותה יש לנהל  לתכלית אותה מטרה אך בנתיב אחר,היא בתחום המוניציפלי, דהיינו השלטון המקומי, שהוא השלמה למערכת הדמוקרטית הארצית. בארצות הברית הנשיאותית, או באנגליה הפרלמנטרית לא שר התחבורה ולא שר הפנים יכולים להתערב בסדרי תנועה ביום זה או אחר, בניו יורק או במנצ'סטר .אמנם מאז הימים של ריכוזיות מוחלטת חל שיפור לגבי מידת השליטה של ראשי הערים על העניינים בעירם או של רשויות מקומיות אחרות. אבל עדיין יש לשר הפנים הכוח לכפות נהלים שרוב הציבור באותה עיר או באותה רשות מקומית מתנגד להם. ושוב היוצאים מן הכלל הן ערים חרדיות כמו בני ברק או ביתר עילית וכיו"ב. איש לא יהין לנסוע ברכב ברחובות הערים האלה בשבת גם אם לא יהיה מחסום. שכן החילוני שהוא  בדרך כלל מגלה יותר סובלנות לגבי השונה מאשר החרדי, יכבד את רצון תושבי המקום. בכול חברה דמוקרטית מתוקנת הצהרה כמו זאת השמיע שר הפנים אריה דרעי הייתה מערערת את כיסאו. הוא מצוטט כמי שהתבטא " אין טעם שעיריות יסדירו בעצמן פתיחת עסקים בשבת כי שר הפנים יכול לפסול חוקי עזר". הוא שר פנים ולא הגבאי של בית כנסת .ואילו משה גפני מ"יהדות התורה" יו"ר וועדת הכספים של הכנסת, אדם נבון- מאיים להציב עשרות פקחים, ערבים כמובן, כדי לכפות את "חוק המרכולים"."גויים של שבת, בשטעטל המזרח אירופי במאה ה-19 .

אופוזיציה רצינית חייבת להוליך תהליכים בשלטון המרכזי,בשלטון המקומי ובמרחב הדמוקרטי, כלכלי ופוליטי. גם אם הרעיון לא צבר תאוצה, ראוי להיות מוביל ולא מובל גם בתוך הסיעה שלך. לכך טרם זכינו בכנסת ישראל גם לא מקרב אלה שצמחו שם בעקבות "המחאה החברתית".כגודל התקווה -גודל האכזבה.

במוסף "הארץ" האחרון( 12.1.2018 ) מתפרסמת כתבת השער שמוקדשת ליו"ר סיעת "המחנה הציוני" יואל חסון. חסון, אדם צעיר ונמרץ , פעיל יעיל כמצליף של מפלגת האופוזיציה הגדולה. אבל יותר משהכתבה מנסה לצייר לפנינו את האיש היא מתארת את החרטא ברטא של הכנסת הנוכחית. זאת מצטיירת כגן ילדים עם לא מעט מתפרעים, בלשון מעודנת. ואילו האיש מעיד על עצמו "אני הליכודניק האמתי".לכך יש לי שתי הערות. אחת גם הליכוד אינו מה שהיה, בוודאי שלא כשהוא היה חלק מגח"ל- גוש חרות ליברלים. את הליברליות הוא מזמן השיר. שתיים. מעניין כמה מתחרים כיום  על התואר הזה,ומעניין עוד יותר שמי שמכתיר עצמו בתואר הזה הוא ראש סיעת  "המחנה הציוני" שהיא באופוזיציה.

אשר לכנסת, זאת חידשה באחרונה את שידורי הפרסומת העצמית ,שלגופם ולסגנונם נראים ונשמעים  נלעגים .  אך ה- ,punch line האמירה הסופית היא : ככה עובדת הדמוקרטיה. בשעתו כבר הערתי על כך .דומני שמישהו שָׂם בטעות ע' במקום א' צריך לומר ככה אובדת הדמוקרטיה וככה אובדים חברי הפרלמנט שלנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: