ה-מחלה הסופנית-זיקנה


על " עלובי החיים של המאה ה- 21 "

לכתוב פוסט מדי שבוע, ועוד מעט אגיע למספר 800 ,זה לא פשוט. הנושא שבו אכתוב את הפוסט מעסיק אותי. באחד הלילות, והשעה היא  1:30 בערך ,נזכרתי במאמר שקראתי לפני כמה ימים בעיתון "הארץ" בעמוד "דעות". המאמר תיאר את ה- via dolorosa -נתיב הייסורים, של אדם זקן וחשבתי שראוי להתייחס  אליו, במחשבה או בכתיבה. לא זכרתי את שמו ומכיוון שהוא פורסם לפני מספר ימים הייתי משוכנע שמקומו בפח הניירות של הבית ,לשם השלכתי אותו ,וגם משם הוא כנראה  פונה. אני קם מן המיטה וניגש לערמות העיתונים שאותם אני שומר למשך יומיים שלושה ואני לא מוצא אותו. תוך כדי טלטול הערמה נשר ממנה דף, וזה היה הדף, תלוש, שבו היה המאמר, שראיתי לנכון לתלוש אותו ולשים אותו הצדה כי הוא משך את תשומת לבי. מזל של בלוגר.

כותב המאמר הוא תושב ראשון לציון, מהנדס גמלאי בשם אנטולי קוזצ'ין. כותרת המאמר. היא "עלובי החיים של המאה ה-21 " . כותרת  מבריקה ומשקפת את המציאות. התוכן, הסגנון, והאופן מלמדים משהו על מציאות "הוּגויאנית" של ימינו, בלי איזה ז'אן ואל ז'אן, וודאי שלא מחזמר .כאשר קראתי אותו לראשונה החלטתי מן הסתם  לשוב אליו ולקרוא אותו שנית.

כעיתונאי, אתייחס ראשית לכתיבה, כלומר לסגנון, לשפה וכיוצא באלה דברים שכול עיתונאי מצווה בהם. בעמוד "דעות" של העיתון מתפרסמים מאמרים, שמחבריהם מצטיינים ברהיטות הכתיבה, וגם אז זקוקים לעורך מסיבה זאת או אחרת. ואם הנושא מעניין אך הסגנון ראוי לשיפור, העורך עושה את המלאכה.

המאמר הזה היה יוצא דופן מכול הבחינות. זה היה מונולוג של אדם קשיש שבור ברוחו ובגופו  שנתן ביטוי מקורי לאנטומיה של כול רמ"ח ושס"א אלמנטים של הזיקנה .האיש אמר את הדברים בפשטותם ובהווייתם הנוראים, ומן האמירה שלו בקולו הנחנק ובגבו השפוף, העביר אותם לכתובים ומשם לעורך עמוד "דעות" .העורך, מצדו, ניגש אליהם, להערכתי, בדחילו ורחימו והיה מינימאליסט בעריכה והוא הצליח -אצלי, ואני משוכנע שאצל רבים אחרים ,לשקף במידה רבה את מהות הזקנה,וכול הכרוך בה.

אפשר לומר שזאת מעין גרסה מותאמת של הסרט  "זמנים מודרניים" עם צ'רלי צ'פלין, אך לא במפעל תעשייתי שבו עוברים מוצרים בשרשרת הייצור, אלא במערכת הבריאות שבה משונעים אנשים- חולים וקרובי משפחה. הכול:תורים ,טיפולים, ניתוחים, נבירות גופניות נעשה במעין מערכת פנאומטית  שמופעלת על ידי אנשים מקצועיים ובמקרים רבים תוך העדר אמפתיה אנושית. יש רופאים, אחיות,פקידי קבלה בעלי רגישות. אבל דומני שהם החריגים. בתי החולים שלנו מסתבר מטפלים במחלות, ובחקר שלהן הרבה יותר מאשר בתשומת לב לחולים ולמלוויהם .אני נתקלתי בתופעה זאת בנסיבות אחרות. אזכיר רק תחנה אחת בנתיב הייסורים כאשר הבאנו לבית חולים ידוע מאוד  חולָה בסרטן הריאה כי איבדה נשימה. הדמות שאותה פגשנו במיון הודיעה שאין מיטות פנויות ושמא נארגן חמצן בבית. היא כמובן אושפזה בסוף אבל ההתחלה הנוראה הזאת חרותה בזיכרוני. לעתים התגובה היא אלימה כפי שאנו שומעים או רואים מדי פעם. זאת ה-בעיה שמלווה את הזקנה גם כשאין מחלה בצדה . התחושה של בדידות, של חוסר אונים והעדר תשומת לב. אותה חגורה אנושית של השבט,של החברה ,שהקלה על הפרט בכלל ועל הקשיש בפרט, אינה קיימת עוד. יש , כאמור, יוצאים מן הכלל. אבל הם לא הרוב. הזקן הוא מחוץ למעגל. "אל תשליכני לעת זקנה"- זאת אמירה ריקה כיום.

המאמר  מצוי בארכיון הרגיל והדיגיטלי של "הארץ" ( הוא מסומן ,למעלה, באדום)ואני אביא רק  קטעים ממנו שאינני בטוח אם הם משקפים נאמנה את כול הכתוב. מן הסתם- לא. "פתאום פיצוץ. אני בהתחלה לא הבנתי מה מתרחש. פתאום אחיות תפסו את המיטה של לנה(רעייתו-צ.ג) והתחילו לרוץ בפרוזדור. תחבו לי ביד שקית של אינפוזיה ואני נאלץ לרוץ עם כולם. לאן-אין לי מושג"……."אני יודע שלאחר דקות של עומס יגיעו(במחלקת סיעוד- צ.ג)   גם להלנה,יאכילו אותה והיא לא תהיה רעבה .אף שעה. אבל התמונה שלה  עם טיפת ריר על הסנטר לא עוזבת אותי. היא טבועה בזיכרוני כמו סֶמֶל. לו הייתי צייר- זאת התמונה שהייתי רוצה להעביר לאנושות. סמל הזקנה .לא פחות"……"אני שואל אותה איפה כואב ולעתים רחוקות בשניות האחרונות של שפיות,שומע תשובה- הכול, ואין להושיע….:" היום קברתי אותה. בבית ריק. גם בנפש….."בהליכה ביחד עם בני,אשר מחזיק אותי, פתאום אני רואה את הספסל איפה שכול כך הרבה פעמים נחנו יחד בזמן האחרון. וכעת לבד. לנה איננה…."למה, אלוהים למה? והתשובה היא כמו האקורד בסימפוניה החמישית של בטהובן= אקורד של סיום"

אתמול במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" התפרסמה תגובה אחת לאותו מאמר. היא של רפאל לוויט עו"ד מגבעתיים. היא קצרה מאוד אבל בכול זאת האיש קרא "בריגוש ובאמפתיה את מאמרו של אנטולי קוזצ'ין  שיצאו מלב אוהב,דואב ואחוז געגועים.."

אנטולי קזצ'ין לא רק תאר את הזקנה, הוא , בכול זאת, צייר אותה בצבעי  שמן עזים. הוא הפשיט אותה  ,כדוגמנית, ואילץ אותנו הקוראים לראות שזקנה אינה "גיל הזהב", לא "גיל פז", לא "משען" ולא רשת של  פאלאס-עזריאלי. וגם שָם הזקנה "חוגגת" בדרכה שלה, אלא  ששם זה "מוגן". ואותו שבט שהמייחד אותו היא  זקנה, ילווה את המין האנושי במספרים הולכים  וגדלים. רבים ינועו או יידחפו בכיסאות גלגלים. איש אינו מוכן להסתכל  במראה הפנימית של עצמו כיצד הוא ייראה בעיניו של איזה אנטולי קזצ'ין בעוד שניים שלושה  דורות.

בתי אמרה לי ."לגמרי במקרה שמתי לב למאמר הזה וקראתי אותו. כמעט פרצתי בבכי. פסה החמלה"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: