UP UP AND AWAY


סיפור על טיסת מחווה מיוחדת של בעל הון- כמשל

 בימים ובזמנים אלה כאשר הציבור מתוודע לצד האפל של  היזמה האנושית, ראוי לחזור לשורש הפילוסופיה של  היָזָמוּת החופשית.  הכלכלן והפילוסוף הסקוטי ,ג'ון סמית ,שחי במאה ה-17 ,הוא אבי תורת היזמה החופשית, אשר זכתה לכינוי צרפתי laissez-fair . לפי השיטה הזאת עסקים בין גורמים פרטיים הם עניינם של הנוגעים בדבר ללא התערבות ממשלתית בצורה של רגולציה, זכויות יתר, תעריפים וכיוצא באלה. במילים אחרות זאת שיטה  "מארקנטילית", דהיינו שיטת השוּק, והיא שנותנת לכוחות השוק לדבר. אולם מה שקרה בפועל ואנו עדים לו כיום, היא התנהלות של הפרוש המילולי של  laissez-fair  שהוא "תן להם" או ש"יעשו כחפצם". זאת בתוספת:" על חשבון הציבור". לפרוש המילולי הזה אנו עדים בגרסה האחרונה שלו במשבר בחברת "טבע", שהייתה ספינת הדגל של התעשייה הישראלית והקברניטים והקצינים שלה עשו בה כחפצם. כמעט כמו על ה"טיטניק".

בעתות  של משבר ,אותם יזמים שנהגו בציבור במרמה ובכחש, הזכירו לציבור שהם נמנו עם תורמים למטרות חשובות. הם שכחו לציין שזה לא היה  כספם של שלהם אלא הכסף של החברות  או מיזמי בנייה שהם הקימו, שגם הוא לא היה שלהם אלא של החברה- קרי בחלקו הארי של הציבור. זה ועוד. הממסד עודד את התופעה כי בכך הוא חסך כאילו כספי ציבור, בשעה שהמחדל הוא שלו .

זה הזכיר לי תופעה שנתקלתי בה. היא קשורה בעמותה שהקימונו, כמה אישים, בשם "עופות החול". עמותה זאת שמה לה למטרה לתעד חזותית את מעשיהם של ניצולי השואה, כיחידים וכחברה,למען הקמת המדינה ולביסוסה. לא היו לעמותה לא  תמיכה ציבורית וגם  לא איזה נדיב ידוע או לא ידוע אשר יממן את הפקות. נזקקנו לתרומות. הראשונים שאליהם פנינו נמנו עם  דור שני של ניצולי שואה שעמדו בראש חברות ומוסדות כלכליים. כול עוד מדובר היה בתרומות של המוסדות שלגביהם חלות הקלות במס הכנסה, איכשהו הצלחנו לשנורר. אבל כשהגענו אל המנהלים עצמם וביקשנו שהם יתרמו,הגענו אל החלל. לא פעל כוח המשיכה  בין היד לכיס.

היזמה האחרונה של העמותה הייתה הפקת סרט על "מורשת היידיש". חשבנו כי הנושא ראוי מאוד, שכן שפת היידיש שימשה קשר חי של מיליוני יהודים באירופה ובאמריקה והייתה בכך מורשת על כול המאפיינים בתחומי חינוך,תרבות, אמנות,תקשורת ועוד. לצערנו לא מצאנו תורמים. גם "וועידת התביעות", שידה אינה קמוצה בתמיכה בנושאים כאלה, לא האירה לנו פנים. עלה בדעתי לפנות למכר אשר הבטיח לבדוק קשר אל כמה  תורמים פוטנציאליים"

הטיסה המיוחדת.

המכר קישר אותי עם יזם ידוע בארץ וגם בחו"ל, והפנה אותו לפרטים עלי בגוגל .הבהרתי באוזני המכר כי המטרה שלי היא ספציפית לגייס תרומות לסרט על "מורשת היידיש". לתכלית זאת רתמנו למלאכה מפיק ידוע והוא מינה במאי ותחקירנית ,ובידי היה ספר הפקה לכל פרטיו התכניים,הטכניים והאופרטיביים, כפי שנדרש במקרים אלה בהגשת הצעה, וכפי שיעצו לנו המומחים ל"שנור". היה לנו גם "טריילר" קדימון  באורך של  10 דקות על  תולדות היידיש.

yidish film

היה לי ספק רב אם אשמע מאותו יזם. לתדהמתי כעבור עשרים וארבע שעות הוזמנתי לפגישה אתו כעבור יומיים. ניתן לתאר את התחושה הזאת של תופעה שלא תיאמן .האיש הזה , שללא ספק הזמן שלו הוא כסף והרבה כסף , מוכן להיפגש אתי לא בעוד חודשיים, שלושה, כמקובל, במקרה הטוב,אלא בעוד יומיים. מצויד בספר ההפקה ובו מאתיים עמודים בקרוב של שילוב קולנוע ותיאטרון בדוקו-דרמה על תולדות היידיש, לקחתי מונית לאזור שידוע כרובע של צמרת ההייטק ,המדיטק ועוד כול מיני טקים. נהג המונית מוריד אותי ואני מצוי מול מכלול של מבנים בתוך איזו כיכר פנימית, ואני תוהה לאן לפנות. הראשון היה מנקה שהזדמן וכאשר אמרתי את השם, הוא ידע אותו יפה והיכן משרדיו מצויים."הבניין משמאל ,תעלה במעלית עד הסוף, כשאין גבוה יותר -שם המשרדים."

ואכן שם היה המשרד.  החדר שבו התקבלתי לא היה הגדול ביותר בהשוואה לחדרים של מנהלי בנקים אצלנו. במקום ישב כבר המנכ"ל של החברה שהציג את עצמו ואמר כי היו"ר מיד יבוא. הוא בא, לבוש בגד ספורט קל, אדם צעיר, נאה פנים וגוף, ניגש אליי ולחץ את ידי בחום.  הוא אמר לי שהוא שמח מאוד לפגוש אותי לאחר שקרא עלי  ומה שעבר עלי שם ומה שעשיתי כאן. הודיתי לו על היענותו המהירה לפנייתי ושמתי לפניו את ספר ההפקה בחרדת חשיבות כמי ששם ספר תורה בפני רב גדול. הוא רק פתח את העמוד הראשון ומיד ,לא כול טקס החליק אותו חזרה אליי." אין לי עניין בזה"- הוא אמר לי. בקושי הצלחתי להחניק את התסכול המר  שלי. נפילה ממרום לתהום. איכשהו המשכנו בשיחה ואני כבר לא זוכר את תוכנה, שלא היה כנראה חשוב, שכן הוא ידע עלי ואני לא ידעתי עליו כלום מלבד זה שהוא עשיר מצליח מאוד, וגם תורם למען ניצולי שואה. אבל אני הרי באתי אליו בנושא מוגדר, בלי כול קשר אם אני שריד שואה או לא.  ואז הוא פונה למנכ"ל בחיוך  "ספר לו מאיפה באתי לפגישה? " הוא בא בטיסה מאירופה"- אמר המנכ"ל.

אני בפה פעור:  "טסת במיוחד כדי לפגוש אותי ? אם אספר זאת למישהו הוא לא יאמין". "עובדה"- אמר האיש בחיוך רחב יותר. שוחחנו עוד כמה דקות ואני הבעתי את התרגשות מן המחווה הבלתי רגילה הזאת . סתם התפעלות מאדם שמוכן לקפוץ במטוס כדי לפגוש לא איש עסקים כמוהו אלא סתם אדם. קבענו "להיות בקשר". הלימוזינה שלו החזירה אותי הביתה וחסכתי הפעם חמישים שקל דמי הנסיעה  במונית הלוך.

הרהור לאחר מעשה הביא לתוצאה אניגמטית .מצד אחד כמי שמיחס חשיבות רבה לתשומת לב, הרי קבלתי אותה בחופן מלא. לא זו בלבד שהאיש רצה לדעת עלי יותר אלא אף עשה מאמץ ושילם ממון רב כדי לעשות זאת. מאידך, אני  הגמלאי שילמתי חמישים שקלים כדי להגיע לאותו אדם, שהוא אכן נדיב למטרות מסוימות אבל יצאתי בתסכול גדול . באתי לא כדי לראות את האיש אלא כדי לעניין אותו באיזה אתגר. אבל הוא טס במיוחד מאירופה כדי לספק את הסקרנות שלו לגבי זהותי והחזיר לי את הקובץ מבלי שינסה לפחות לעלעל בו, ולו למראית עין, כדי שלא לפגוע באדם שאותו הזמין. חשתי כמו איזה "ספֶסימן", איזה מוהיקני שעורר את סקרנותו של האיש. הוא ,כמו  אנתרופולוג ,שטס למרחקים כדי לעקוב אחרי מינים שנכחדו או עומדים לפני הכחדה-  טס במטוס שלו , או מטוס חכור, ומן הסתם היה שבע רצון מסיפוק הדחף הרגעי. הוא ראה את היצור. אילו הכסף היה נטו שלו ניתן לומר שהוא שילם ביוקר על הסקרנות שלו ואני שילמתי בזול על האכזבה שלי . אבל החֶברה שלו רשומה  בשוק ניירות ערך,גם בחו"ל, ובתור שכזאת יש לציבור חלק בה בצורת מניות. מכאן, במיקרו, הוא הוכיח לי כי ה l'aissez -fair הוא גם in the air – באוויר ,והדלק ובלאי הוא ציבורי, לפחות חלקית.

סיפור קטן ומורכב, אבל  שבלים רבים הוא משאיר אחריו.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: