מה למדת היום הורה גדול שלי.

בשעה שהכול עוסקים בחינוך הדור הצעיר יש מקום לפתח מסגרות להורים בכל הנוגע לתכנים וכלים לחינוך.

בכול שנה עם פתיחת שנת הלימודים בתרועה גדולה ,שבה משתתפים כול גדולי האומה, החל בנשיא,ראש הממשלה ושר החינוך וכלה בהורים מן השורה, אני תוהה מדוע אין מסגרות לימוד להורים אצלנו. זאת לא מכיוון שההורים הישראליים הם בורים ועמי הארץ. בכלל לא. הם אינטליגנטיים, משכילים ברמה זאת או אחרת. אבל בחברה ההטרוגנית שלנו, כאשר הדור הצעיר חשוף לרשתות החברתיות, כאשר מחקרים מצביעים על מצבה הקשה של מערכת החינוך, בהעדר השראה,על רקע מסעות המתלהמים , והדיסאינפורמציה בשטחי הפקר נורמטיביים- לא יהיה זה מופרז שהחברה תציעה מסגרות להורים. אלה יציידו אותם בכלים שבהם יוכלו להתמודד בתנאים ובנסיבות הקיימות.

אני לא מחנך ולא מומחה לחינוך. בעטיין של נסיבות מאוד לא רגילות הופסקו לימודיי הסדירים בגיל 11.חלקם הושלמו בבית ספר חקלאי עם בואי לארץ בסוף שנת 1945 , ואת כול השאר, כולל לימודיי האקדמיים, עשיתי בכוחות עצמי ומתוך דחף ושאיפות בלבדיות שלי.עם זאת הרקע החברתי בארץ אשר בו יש לראות את המרקם החינוכי הרחב, אני מכיר.

איור:newschool doc

בתקופת היישוב, טרם העליות ההמוניות,החינוך , על כול זרמיו, למעט הזרם החרדי הפרטי, היה משולב באינדוקטרינציה לאומית. זה היה המכנה המשותף. גישה זאת התעצמה עשרות מונים עם בוא העליות הגדולות ממזרח אירופה,מאסיה ומצפון אפריקה.בן גוריון הפך זאת למנטרה."לא חשוב מה רוצה העם, אלא מה טוב לעם".ומה שטוב לעם ידעו אז בממשלה בכלל ובמשרד החינוך בפרט. הפועל היוצא היה שמה שנקרא " קינדר שטוּבֶּה"- לאמור החינוך בבית, בהגדרה של השפה הגרמנית ,פינה בהרבה מקרים, את מקומו לכתובת של המדינה- לממסד. זאת בשעה שאת החינוך הראשון מקבל הילד בבית, במשפחה, בסביבה. רק אחר כך הוא מקבל בבית הספר ,תחילה את החומרים הוורבאלים, הטקסטואליים והציוריים והשלמה של המורה,ובסיום את המפתח הביבליוגרפי למיצוי יכולתו האינטלקטואלית תרבותית ,ולמריטוקרטיה ברמה הלאומית..

מכאן שגם במורשת ההיסטורית וגם במציאות של ריכוזית ממסדית, התוצאה היא שבכול התחומים ,האצבע מופנית אל המוסד. אם זה משרד התחבורה שאשם בתאונות, או משרד הבריאות שאשם בהעדר היגיינה, או מערכת החינוך שמאפשרת אלימות בכיתות וכיוצא באלה. לא שאלה נקיים מרבב. בכלל לא. אבל בגלל התקינות החברתית פוליטית שום אדם בעל סמכות לא יפנה אצבע מאשימה לבית, להורים, שהם המורים הראשונים של הילד.

במקרים רבים, המורשת שהביאו אתם ההורים מארצות מולדתם, אשר כָּלָל מערכת ערכים, בתחומיי החיים השונים- נהרסה. אבל מכיוון שמלאכת השיקום, אם היא נעשית, היא עניין של זמן, נוצר חלל שהתמלא לעתים בחציית גבולות נורמטיביים או חוקיים.

צה"ל עושה מלאכה מעולה בתחום הזה. יצא לי לדבר עם קצין בכיר שמצוי בתחום החינוך בצה"ל. סיפרתי לו על ההתרשמות שלי מן התלמידים בתיכון מסוים- נקרא לו "תיכון פלוני". תהיתי איך זה שאני מוצא אוזן קשובה אצל מפקדי צה"ל שהם ערכיים והדבר אינו עובר לפקודים שלהם. על כך ענה לי הקצין קצרות:" הם לא למדו ב"תיכון פלוני". רצה לומר- זה החינוך שהם קיבלו בבית.ואכן הכלל הוא, האקסיומה הייתי אומר, כי בהתנהגות של הצעירה או הצעיר – חפשו את הוריו מולידיו.לא תמיד זה "תפוח שלא נופל רחוק מן העץ". לפעמים זה חושחש.

מסגרות חינוך להורים.

במערב בכלל ובארה"ב בפרט מפגשים אלה נערכים במסגרת הגוף הלאומי הגדול של ה PTA
PARENTS – TEACHERS ASSOCIATION – האיגוד רב השפעה של הורים- מורים.אבל לא רק במערב.בניגריה שבאפריקה הוקם ארגון דומה והממשלה רואה בו "השפעה חשובה על קידום החינוך בניגריה, והשקעה בפיתוח המשאבים הכלכליים, החברתיים והאנושיים בחברה."

בארץ קיימות מסגרות מקצועיות כאלה כמו ,"מכון אדלר" אשר בו מודרכים הורים בסדנאות. מכון זה שם לו למטרה כי בסדנאות להורים יושם דגש בגידול ילדים לטיפוח אווירה משפחתית תוך מתן כלים ליישום. מדובר במשפחות רבות שבהן ההורים מתמודדים עם שאלות ותהיות על הדרכים להיענות לצרכים הפסיכולוגיים, הרגשיים, החברתיים וההתנהגותיים לילדיהם, ולהבטיח להם פיתוח מיטבי.כיצד מקנים את הידע לתקשורת פתוחה ומכבדת בין הורים לילדים. במסר של מכון אדלר צוין כי משימה כבדת משקל זו, מתנגשת לא פעם עם הקצאת הזמן והאנרגיה המופנים הגשמת שאיפותיהם המקצועית של ההורים ומחויבותם לפרנסת המשפחה ושמירה על רמת חיים הולמת.אבל האתגר של חינוך ילדים הרי עומד במקום גבוה בסולם המשפחה. המכון לא רק מאבחן את הסוגיות אלא נותן את הכלים למימוש המטרה.

כמצופה זהו תחום שבו נעשו ונעשים מחקרים רבים שבהם מומחים ל"התנהגות יישומית" מתמקדים בשאלה כיצד המבוגרים יכולים להשפיע על התנהגות הילדים תוך שימוש מגוון של אמצעים.שאלה מתבקשת לדעת המומחים, שלדעתם לא נחקרה במידה מספקת,היא איך בעיות התנהגות הילדים משפיעות על ההורים. באחד המחקרים  מצאתי כי המסקנות של מבחני התנהגות שהם ערכו מלמדות שבעיות ההתנהגות יובנו טוב יותר אם התפיסה תכלול תהליך של השפעה הדדית בין המבוגר לבין הילד.

הפתרון הוא במישור נקודתי תוך תמיכה ממשלתית.

במשדר "בחצי היום" , ביום ג'- 12.7.2017 התקיים רב שיח בעקבות הדו"ח התקופתי של ה- או.אֵי. סי.די-הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי ,על מצב החינוך בארץ. השתתף בשיח בין היתר, פרופסור דן בן דוד שבין השאר ייסד את מכון "שורש" שמתמקד בהשלכות שבין כלכלה והשכלה. פרופסור בן דוד היה בשעתו גם חבר וועדת "דוברת" אשר הגישה הצעה לרפורמה מבנית במערכת החינוך בישראל. זה היה דיון וריאיון מאלף בהנחיית אסתי פרז. אבל אני בחרתי להדגיש כאן התבטאות אגבית של פרופסור בן דוד, והוא האכזבה הקשה של ההורים ממערכת החינוך בארץ. והרי בכך עסקינן. הדברים שאליהם התייחסתי בכול הנוגע להקניית ידע וכלים להורים, היו במישור הקונספטואלי והמקצועי."מכון אדלר" הוא מוסד פרטי ולא כול הורה תאב דעת בנושא יכול להרשות לעצמו לקחת חלק בהם. משום כך יש צורך לא רק בתודעה ציבורית אלא גם בתמיכה ציבורית. תמיכה כזאת צריכה למצוא את המסגרת במישור המוניציפלי תוך תמיכה ממשלתית . בוודאי שלא במסגרת מערכת החינוך הממלכתית אשר נגועה בפוליטיקה,ויש בה בעיות למכביר בחינוך הדור הצעיר שלנו. זאת בשעה שבמישור המוניציפלי גם מכירים את התושבים ואת בעיותיהם, ויש בכך משום ביזור של מערכת הלמידה ההתנהגותית.

 

 

מושל מדינת ניו יורק במפגש הורים מורים.

במדינת ניו יורק למשל מושל המדינה אנדרוּ קוּאומו מן המפלגה הדמוקרטית שם דגש חזק בפעילות המדינה בתחומי החברה ובייחוד בתחומי החינוך. והוא מרבה להופיע במפגשים שעוסקים בנושא של הורים- מורים, והורים תלמידים.

הילדים שלנו, הם שלנו,של כול משפחה מקרבנו . רוצה לומר שהם לא "של כולנו", ובמדינה מתוקנת הם גם לא של המדינה, אלא של הוריהם מולידיהם. תפקידה של החברה היא לעודד ולטפח מסגרות שבהן ההורים ימלאו את חובתם ואת זכותם לגדל את ילדיהם בצורה הטובה ביותר להם עצמם וכערך מוסף-לחברה ולמדינה. סדנאות כאלה להורים ללא ספק יעשירו את הידע של ההורים בכול הנוגע לחינוך ילידיהם.