"ניצנים נראו בארץ ועת הזמיר"……..טרם הגיעה


ה"פיימריס" במפלגת העבודה ייזכרו כפרשת דרכים חברתית מדינית.

מה שקרה השבוע במפלגת העבודה מעבר לגורם האישי, ואף המפלגתי, נוגע למישור הלאומי ,לאמור לכול המפלגות הפוליטיות בארץ. זה לא רק סותר את ההגדרה שתארה את מפלגת "העבודה" כשכיב מרע ש"לא רוצה לחיות אך לא מוכנה למות", אלא משקף ביטוי,להערכתי, כלל ארצי, שלציבור ובעיקר לדור הצעיר נמאס מן הטריקים והשטיקים  שמאפיינים את מפלגות השלטון  והם החממה של  הריקבון והשחיתות הציבורית, והוא רוצה משהו אחר. משהו רענן שלא סוחב אתו את  מטען הגרוטאות של הפוליטיקה של אתמול.

לא אופתע אם בכול המפלגות ינבטו ניצנים של העדר שביעות רצון מן המצב הקיים, ובראש וראשונה באותן סיעות בכנסת, שבעצם אין מאחוריהם מפלגות מבוססות בשטח, כמו "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ,"כולנו", בראשות כחלון ובמידה רבה גם "מרץ".זה עשוי לקרות גם במפלגות חילוניות אחרות כמו "הליכוד" ,ואפילו ב"רשימה המשותפת" של ערביי ישראל."בבית היהודי" זה בעצם קיים.

הקדשתי שני פוסטים בסוגיה זאת של דמוקרטיה. אחד שאצלנו היא לא באה מלמטה .השני בעקבות הסיבוב הראשון של ה"פריימריס" בעבודה. בו ראיתי ,בהיקף ההצבעה בשעות הבוקר ובפניהם של  המצביעים, משהו שלא הייתי עד לו עד כה. משהו על משקל האמירה המפורסמת של ברק אובמה , כשהוא רץ לנשיאות- yes we can- אנו יכולים. ואז כשפרסמתי את הרשימה טרם ידעתי על התוצאות של הסיבוב הראשון. אבל התוצאה הצדיקה את התחושה שלי, וזאת קבלה גושפנקה בסיבוב השני. זה הזכיר תחרות שבה יש שני פיינליסטים בשלב לפני האחרון ובמערכה האחרונה אחד מהם זכה.

אבל זה הרבה יותר מזה. אין לי ספק שלאחר ה-הוּ הָא בעקבות בחירותו של אבי גבאי, לא רק במישור המפלגתי לא יניחו לו, אלא גם הפרשנים, והכתבנים, שרובם כבר הכינו את ההספדים  למפא"י הקשישה וגם הכינו את הקבר, לא יירגעו. הם ימשיכו לברבר,להעלות גירה, לתת ביטוי לחוסר פרגון, בעקיפין גם שלהם עצמם, שכן בחוסר פרגון בתוך המיליֶיה שלהם, שלי,שום גורם לא יכול להתחרות בהם. הדחף שלהם לטחון אותם חומרים לא יודע גבול. עמית סגל בערוץ 2 קפץ בין הראשונים לתייג את "אופייה" של מפלגת העבודה כמתאבדת מכורה( ובאמת כמה פעמים אפשר להתאבד?) שלא לדבר על פוליטיקאים. ביום ג' ,במאמר שלו ב"עין השביעית" עוזי בנזימן התייחס לנימת השאלות של גאולה אבן בערוץ "כאן" שהיה בה משום רמז  של נקיטת עמדה פוליטית בשעה שבעלה הוא גדעון סער. בנזימן סיים את המאמר ככה: בינתיים גילה לנו סער עצמו את עמדתו בנוגע ליושב הראש החדש של מפלגת העבודה. "לשסות תושבי עמונה בדימונה זו אינה דרך חדשה, אלא המשכו של ניסיון רב-שנים וכושל לשסות ציבור בציבור".

אז עוד נשמע הרבה. אבל הפעם ישנם שני בלמים, שניהם מלמטה, ובכך החידוש . אחד- זה הציבור ,שלא ירצה לכבות את הפיילוט, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי מאוד. והשני זה אבי גבאי שנבחר ליו"ר מפלגת "העבודה" ועוד אבי גבאים שיצוצו במפלגות אחרות. אלה עשויים מחומרים אחרים. אולי יש בזה משהו מן הדגם של עמנואל מקרון, נשיא צרפת החדש. ואין לי צל של ספק שזה יקרה, במוקדם או במאוחר. מגדל הדומינו השחוק יתמוטט.

הפריימריס במפלגת העבודה הוכיחו שזה אפשרי. היה אם מישהו ישאל:"תגיד לי ,אתה יכול לחשוב על מישהו אחר, מלבד ביבי?"- התשובה היא כן: אבי גבאי- כמשל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 13/07/2017 at 2:30 pm

    אחרי כל הפסטיבלים של הדמוקרטיה, כשנתפכח, אפשר יהיה לומר שכמו "מטאטא חדש" כך גם היו"ר החדש. צריך להמתין ולראות. ובאשר לדמוקרטיה – הלוואי שהמגמה שראינו במפלגת העבודה תדביק את כל השאר. יש תקווה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: