ארץ תפארת- מסיפוריי אביב


כשהחולה יבשה העין זלגה.

מדי פעם בפעם, אני אומר לעצמי, ומשתף את קוראי בכך ,שטוב לצאת מן העיר ומן הדכדוך החברתי מדיני. נעים לעצמו ,כשהערך המוסף הוא  חיזוק  התודעה שארצנו הוא יפיפייה. היא קטנה כול כך, ואין צורך להוסיף עליה שטחים כדי לראות את יופייה ואת רבגוניותה. היא מרושתת בכבישים חדישים ומהירים, מחלפים ושבילי טיולים. יש לנו שני ימים, הים התיכון והים האדם,יש לנו הכרמל, הגלבוע  והתבור, יש  לנו שני  אגמים- ים כינרת וים המלח, ויש לנו אגמון,מה שפעם היה אגם החולה. ייבושו נחשב לאחד המעשים הגדולים של המדינה, בצד המוביל הארצי ויש  נחלים. וישראלי כמוני לא יאמר "צר לי המקום".

הפעם זה היה הגליל המזרחי- יסוד המעלה, חולתה שמורת החולה ואגמון החולה, שבו עוברים מדי שנה מיליוני ציפורים נודדות באביב ובסתיו ויש שמקוננות קבע במקום. ישראל היא נמל תעופה מרכזי של ציפורים נודדות ומספרם מגיע לחצי מיליארד. יום ד' השבוע היה יום נדידה בינלאומי ואלה שהאזינו למשדר "הכול דיבורים", החלק האחרון במשדר הוקדש לנושא מרתק זה ,של ציפורים וצפרות בישראל. באגמון נוחתים סוגים רבים ביניהם שקנאים,עגורים, אגמיות, אנפות,חסידות, בזים, נצים מגלנים ועוד, ועוד. פעם לפני ייבוש החולה הם היו רבים יותר אך הודות לרשות הטבע והגנים הלאומיים, עם הקמת השמורה והאגמון, חלק ניכר מהם חזרו.

אילו אז לפני יובל שנים היו לנו מכוני ההתפלה ומפעלי טיהור המים, אפשר מאוד והכנרת, ים המלח וגם נהר הירקון מצבם היה שפיר יותר וים החולה לא היה מיובש . רק לפני זמן קצר התבשרנו כי  נחל הירקון אשר בשנת 2015 היה צלול , שטנו לאורכו וראינו דגה ועופות, הוא שוב מזוהם, וכי רק עשרה אחוזים מהנביעה בראש העין מוזרמת לנחל. וזה אמור לגבי החולה. ניתן היה לסלק את האלמנטים השליליים של האגם אבל להשאיר אותו ויחד אתו את החי והצומח שבו. אבל היו ימים אחרים, צרכים אחרים וראיית הסביבה אחרת.

היו זמנים בתש"ח*

חבל ארץ זה, כפי שמדי פעם אני מציין בהתייחסות אל הגליל, המערבי והעליון, מוכר לי ממלחמת העצמאות, שביום שלישי הקרוב ימלאו לה 69 שנים. אנחנו,כולל תל אביביים כמוני בשעתם, כבר חיכינו לה בצפון. הזירה שלנו של חטיבת "כרמלי"  השתרעה מדן ודפנה בצפון ועד לראש פינה ומחנה פילון בדרום, כולל כפר גלעדי ,מטולה, משמר הירדן, בית הלל,שאר ישוב, יסוד המעלה,חולתה, איילת השחר, ובמערב מלכיה ונֶבּי יושע". בזירה הזאת חטיבת כרמלי של צה"ל וחטיבת יפתח של הפלמ"ח לחמו תחילה נגד "צבא השחרור של קָאוּקג'" שחסם לעתים את  הדרך לגליל, והיה צריך מדי פעם לפתוח אותו. אחר כך נכנסו לתמונה סוריה שחלשה על כול יישובי הגליל ממרום הגולן, והיא הייתה אויב מר וקשה שהסב לנו אבדות רבות.הם ישבו עלינו. על האזור של איילת השחר, ייסוד המעלה וחולתה, הונחתו יומם ולילה הפגזות מתל אל קאדי ותל אל חנזיר.בנסיעה  בדרכים בטנדרים, בג'יפים ובמשאיות, כול השטח של הגליל העליון  מראש פינה ועד למטולה נראה היה לי אביך וקרח, שטח עוין, למעט אי אלה איים של חורש טבעי. הדרכים היו עקלקלות וקשות לתעבורה והכפר "חָלסָה","קריית שמונה של ימינו , היה חממה של יתושים בגודל של זבובים.  בקושי יכולנו לעצום עין ובבוקר גילינו את גופינו  שרוט ופצוע של דם מיובש. לעתים צר לי מאוד שבצד המראות של ישראל 2017 קשה ,במנהרת הזמן , להראות לדור הצעיר את ישראל ב 1947 . הם נולדו בישראל של היום.

תמונות של הגליל בימים ההם.

זכורה לי ההפצצה הסורית  על  יסוד המעלה שפגעה ברפת שניות לאחר שקפצנו מהג'יפ לתעלה סמוכה. זכורה לי הפלת המטוס שטס מעל לאיילת השחר, במקלע "הוצ'קיס" שלנו, והכול כאן בסביבה הקרובה .עוד מעט  ימלאו  שבעים שנה מאז, זמן  ארוך בשבילי, זמן קצר בהיסטוריה והנוף הוא נוף אחר, ירוק יותר, מלבלב, עשיר,  אופטימי יותר מאז אותם ימים רחוקים,עכורים של חרדה קיומית ואתגרים.

יסוד המעלה היא עוד מעט בת 124 , מבוגרת הרבה מהמדינה והמבקר חש איזו שורשיות שהיא  עתיקה עוד יותר .משל שלא מדובר בחלוצים  מתנועת "חובבי ציון " אלא הרבה לפני כן. כאילו התארחת באזור פוטנזה  המרהיב בדרום איטליה או ליד אביניון שבדרום צרפת עם מסורת אירוח של מאות שנים. מקום שופע  עצי האלון, האלה העתיקה המפוסלת, האורן, הקידה, השזיף, והאיקליפטוס הענק,  כול אחד וההוד שלו, כול אחד והניחוח שלו-  שייכים לעולם של אתמול. אתה חש באיזו גאווה של שורשיות, של מורשת מצד אחד ושל הפינוק שמעניקים  לה הבעלים של חוות ויקטוריה- המתיישבים הוותיקים שלמה  וויקטוריה לונסה, שעושים זאת בחן רב ובחום, וילידיהם חיים לונסה  ודוד ועדה זגרון  ,שמנהלים את המקום ומארחים אותך כמו משפחה. זאת  חווה אשר כול  אבזרי הנוחיות והבילוי הם עכשוויים מאוד.

כמו ביישובים אחרים באותה  תקופה ,בעיקר בצפון ,המתיישבים הראשונים חיו בתנאים כמעט בלתי אפשריים בעיקר פיזיים, בהעדר קורת גג הולמת, בתלאות מכול סוג בתנאי החיים, בצריפים שהשרקיה ,היא הרוח המזרחית המפורסמת בגליל, שמעיפה אותם, בעיבוד האדמה הביצתית,כשעל ידם אגם החולה המהביל ,חממה למחלות שזרעה מוות ובראשם המלריה . רק בשנת 1887 בעת ביקור הברון רוטשילד במקום, ובראות את מצב המתיישבים הוא נטל אותם תחת חסותו, הוחל בגידול וורדים לתעשיית בשמים, עצי תות משי ובניית בתים במקום הצריפים והאוהלים. עד לביסוס המשובה מבחינה חקלאית, הם הועסקו בחוות של הברון. רק בשנת 1893 החלו המתיישבים  ליהנות מתנובת אדמתם.

 הסיפור השמח והעצוב של אגם החולה.

החזון , לייבוש החולה מקורו עוד בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20  כשהתכלית היא הוספת קרקע חקלאית ליישובי הגליל העליון,הפחתת כמות המים המתאדים,וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם אורגני לתעשייה ולדישון. מסיבות מדיניות וביטחוניות זה לא יצא אל הפועל לא בתקופת השלטון העותומאני ולא בתקופת המנדט הבריטי. רק בשנת 1951 הוחל במבצע הייבוש שהושלם בשנת 1958. זה היה מבצע תשתית ענקי שהשתרע על 62,000 דונם, אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים אשר בשעתו ייחסו לו חשיבות כלכלית עליונה. אך במרוצת השנים התברר שבצד התועלת בהכשרת קרקעות לחקלאות ייבוש האגם גרם לנזק סביבתי.זה היה חלק מן המסה והמעש של ימי המדינה הראשונים. בתחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה חלקית של השטחים שיובשו וככה נוצר "אגמון החולה" שבה שהינו ויכולנו להשביע את עינינו, מן החי והצומח ובעיקר מן העף, ובעונה הזאת להקות עגורים.

הגליל המזרחי 2017

מה שלא למדנו בכתובים ,לפחות לא אני, הוא שקיבוץ חולתה שנוסד בשנת 1936 ביסס את קיומו על הדיג בחולה. כעבור שלוש שנים ב-1939  הקיבוץ סיפק יותר ממחצית הדגה בארץ ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה יסדה קבוצה  מקרב חברי חולתה יישוב ממזרח של  הכפר "דרדרה"  שהגישה אליו  הייתה בסירות בלבד. משום כך אין זה מפתיע היום כי בשעה שכול  המדינה צהלה עם השלמת הפרויקט הענק של ייבוש החולה, מתיישבי חולתה הזילו  דמעות. בשטח המיובש לא הייתה דגה והיה צורך להתאים את החיים למקור פרנסה חדש. על אותה תקופה סיפר לנו אמנון לווין, אחד החברים הוותיקים של קיבץ חולתה שהוא גם איש הגות ועט ,וזה השיר שהוא כתב על אותם ימים:

מראה פנים שזופים עם השיער השׂב,

תמיד, תמיד אומר לי: שורשים.

אני מביט בהם באור הסתיו,

אולי אוכל לחוש בַּמֶה שהם חשים.

דרכם שָלמה, ביתם ניצב וצעדם שלֵו,

זו עת גפנם ותאנתם אני חושב.

רק העיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

האצבעות שהתחשלו על המשוט

ידעו מזמן חנית ומזמרה.

היום, בין המכונות, הן מבקשות,

לדחות את הזקנה המתגרה.

המזגנים קוצבים את זרם האוויר

והסופות נעצרות מאחורי הקיר.

והעיניים שכהו, עוד מפליגות לחוף ההוא

בסוף הקיץ, כאשר יבוא יומם

להיאסף מארץ ואדם

יותירו לבניהם את חלומם

לראות, ולו עוד פעם, את הים,

לחתור לאט בזיכרונות האהבה,

בטעם מלח כדמעה אשר חרבה.

והעיניים שכבו כבר מפליגות בחוף ההוא.

הסיפור והשירה הם  ילודי  העצב והמצוקה . ההווה הוא עשיר בהיסטוריה , בחוויות ובמנעמים עכשוויים של מבקרים אשר הודות לעמל של שנים ודורות הגיעו הלום, ואנו ,האורחים ,נהנים מזה וגאים בו.

לסיום השיר "היו זמנים" מילים חיים חפר. לחן משה ווילנסקי, שרה- שושנה דמארי, שני האחרונים מכרים ומודעים שלי, בזמנם. הולם גם את יום העצמאות הקרוב.

שושנה דמארי – היו זמנים – YouTube

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On 27/04/2017 at 5:59 pm

    אחד הפוסטים הטובים! נהניתי כפלים! גם מהטיול וגם מהמזכרת ❤️

  • Ada Zagdon  On 01/05/2017 at 11:45 am

    שמחנו לעמוד לרשותכם,נשמח לארח בהמשך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: