הכישלון הגדול


מערכת החינוך ,האליטות  והניצולים- כשלו בהנחלת המשמעות של לקחי השואה

זה שנים שקבוצה של שרידי שואה,כולל אותי ,מנסים לפעול כדי שיום הזיכרון לשואה יהיה גם יום של חשבון נפש. מדובר בחשבון נפש בעולם הנאור, ובייחוד אצלנו ,במדינת היהודים. ככלות הכול בשעה שאת השואה אנו מצווים לזכור אבל זהו זיכרון שבעצם מהותו מחייב הפקת לקחים  ועשיית מעשים. זאת אנו יכולים, ובעצם מחויבים ,לעשות בכול ימות השנה ולא רק ביום הזיכרון.  אבל מכיוון שיום הזיכרון הוא אירוע לאומי- זאת הזדמנות שבצד הטקסי הנרטיב יכלול גם את לקחי השואה- כיהודים וכישראלים במדינה יהודית.

בשנים האחרונות התקבע מנהג יפה שקרוי "זיכרון בסלון" – מסגרת של התכנסויות של קבוצות שונות אשר דנות בסוגיה הזאת של זיכרון השואה ומה הוא מחייב.תשומת לבי הופנתה לכך שגם צה"ל אימץ השנה מסגרת זאת. אני חושב כי  בחברה פתוחה זאת תופעה מבורכת ,גם כרצון של הפרט וקבוצות של פרטים, לתת ביטוי לתחושות, להזדהות, או לביקורת. לגופו של הנושא וודאי שהוא חשוב מאוד. ראוי לציין שמוסד אחד לתיעוד והנצחה- "בית לוחמי הגטאות" שליד קיבוץ לוחמי הגטאות , מקיים שיח שנקרא "בין הצפירות" והמשמעות היא בדיוק למה שאני מתכוון בכול הקשור במעשים  שיהיה בהם לתרום לאותה מודעות. אנו יכולים ומצווים  לעשות הכול כדי שהאנושות לא תגיע למפתן של אירועי שואה, וזאת על ידי מניעת אותן תופעות אשר קדמו לשואה. אולם פעילות זאת לא הגיעה לצערי לידי מינוף של כלל הציבור. זאת בשעה שבמקרים רבים אנשים, בעקר פוליטיקאים, משתמשים בשואה כגורם איומי, כהפחדה, כטיפוח פולחן המוות ,בשעה שאנו השרידים ביקשנו ,ועדיין מבקשים, להעלות בראש שאיפתנו את קדושת החיים

בהקשר זה אני רוצה  להביע תמיהה, בלשון המעטה, שכול אותן עמותות של דור ההמשך שעוסקות בצורה אינטנסיבית בפעילות הנצחה וזיכרון ובשוליהם , לא השמיעו את קולם כשמתבצעים מעשיי זוועה, כאן באזור, במדינה שכנה. גם הם נכנסו לשגרה של בידול הזיכרון מן המשמעות הרחבה שלו וההשלכות שלו במציאות של ימינו. בצד מחוזות של העבר ראוי היה שיביאו את חבריהם גם אל מחוזות ההווה והעתיד. זה אמור גם לגבי ארגונים של ניצולי שואה אשר משום מה נדם קולם.

הדור הצעיר קשוב,אך חסרה לו השראה.

רבים מחָבֵרי לאתגר של "עצור וזכור"  ( זה היה שמה של מודעה שפורסמה בשעתה  בעיתון "הארץ"על ידי מאה וחמישה עשר ניצולי שואה מכול הקשת החברתית ) כבר אינם אתנו. לכן אני רואה חובה לעצמי לפעול גם בשמם. על סמך מפגשים שלי בשנים האחרונות הגעתי למסקנה כי הדור הצעיר שלנו, אוזנו קשובה למסר הזה, אבל הוא אינו מגיע אליו. אני כאיש המדיה-  הכתובה, הקשובה והחזותית, הגעתי למסקנה שאני "אַָוּטסיידֶר"- בחוץ. הערוצים כיום שונים, ויש "להם נתיב ואני לא מצאתיו" .אילו מצאתי אותו אין לי ספק  שהמסר היה עובר ואילו עבר- הדור הצעיר היה פועל. בהקשר זה נפגשתי בין היתר  עם ח"כ. אני לא מציין אם מדובר בגבר או באישה, ולא מציין לאיזו סיעה הח"כ משתייך. מכיוון שבָלָשון העברית די בגבר אחד בחבורה כדי שברבים נתייחס לזכרים, לכן אין מנוס מאשר להתייחס לח"כ כאל הוא. מה שאני כן יכול לציין זה שאותו ח"כ נמנה עם הפעילים ,היעילים, המסורים והנחושים, מלח ופלפל של בית הנבחרים שלנו. בפגישה עם אותו ח"כ  לא ביקשתי  שיפעל להעלאת רף המודעות לערכים בכנסת ישראל. חבל על הזמן. מה שביקשתי היה להגיע לחבורה של צעירים אכפתיים שאלה ימצאו את הדרך למָנֵף  את המסר באמצעות הרשתות שהם שולטים בהם, שם הוא יקבל תהודה חשובה . זאת משום , שכאמור,לנוכח הניסיון שלי בקרב אנשים צעירים- החל בכיתות י"א לקראת צאתם לפולין וכלה בקצינים צעירים- הם מפנימים מצוין את מסר העשייה בצורה בלתי רגילה. בכול פעם שאני מופיע בפני אלה, בין במסגרות בתי ספר או במסגרות צה"ל- אני יוצא נפעם. אני אומר להם שאני קבלתי מהם  יותר מכפי שנתתי להם. הם הטעינו לי את הסוללות. במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ"  (20.4.2017) קראתי ש"תפילת האימהות"-שירה של יעל דקלבאום הפך ללהיט עולמי….והכול התחיל במסע עם דפני ליף.

אבל מה לעשות ואין ברשותי "מגבר הקול" – האמפליפאייר העכשווי .הרעיון שלי באותה פגישה עם הח"כ התקבל  בהתלהבות, ויצאתי בהרגשה מצוינת שהמסר ימצא את התהודה. והנה  הגענו כמעט ליום הזיכרון לשואה ודבר לא קרה. באותה עגלה עמוסה נושאים שונים, זאת נפלה ואיש לא הרים אותה.

הכישלון של ניצולי השואה והפעילים החברתיים.

במחשבה שנייה, אפשר ואנו ניצולי השואה, שלא במתכוון, כשלנו כישלון חרוץ בכך שלא כוונו לערך העליון של בני אנוש-קדושת החיים . לכך ראוי להוסיף- הערכיים, המוסריים. ואין זה מקרה שהמצגת המקוונת של "יד ושם" על ניצולי שואה בולטים בישראל  נקראת."בחרנו בחיים- ניצולי השואה ומדינת ישראל- ואין לי צל של ספק שלגבי כול הניצולים ללא יוצא מן הכלל הכוונה הייתה לחיים משמעותיים וערכיים. לא העלינו מספיק את "עמוד האש" הזה. "עמוד הענן" הסתיר אותו.

הואיל ועם השנים הנטייה שלי לדון אנשים לצד זכות הולכת וגוברת- אני מבין בהחלט שלאותו ח"כ היו נושאים חשובים שבהם הוא ראה לנכון לטפל ולהקדיש לכך את מרב זמנו. אולם בצד אותה תובנה הגעתי למסקנה עגומה והיא שבחברה שלנו, ואפשר שבחברה המערבית כולה- הנטייה היא למידור. להתמחות- מקצועית או ציבורית .מעין פרצלציה.  לאמור התרכז במשימה החשובה שעומדת בפניך ותניח לאופקים רחבים יותר שאליהם  את, אתה- כפרט אין לך זמן להגיע אליהם. חיזוק להנחה זאת קבלתי מאוחר יותר. נפגשתי עם אדם שממלא תפקיד בכיר בארגון "בצלם". ארגון חשוב-הומניסטי. כול שביקשתי היה שביום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב- 29 בינואר יפרסמו את מנשר הניצולים בעברית ובאנגלית. לכך נוסף לאחרונה , בעזרתה האדיבה של רישל מ"יד ושם"- גם תרגום גרמני. האיש התלהב. …מאוד. בכול זאת מסמך יהודי, אוניברסלי ערכי. אין בו שום זיקה זולת לערכי כבוד אדם, זכותו לחיים וערכים דומים שכול אחת ואחד יכול להזדהות אתם.

רק להביא את הקטע האחרון מן המנשר:

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס ב"יד ושם" בירושלים יוצאת קריאתו של הלל הזקן: "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה. ואידך זיל גמור. זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת לדורות הבאים

אני מניח שמי שבלם את הפרסום ,במעלה הפירמידה, הבהיר לו ש"אנו בבצלם עוסקים בערביי השטחים". אז מה. האם זה לא ישים  לתושבים שם-  פלשתינים, מתנחלים, שלטונות ישראל?   פניתי בעניין גם לגופים אחרים ,ערכיים,מוסריים וכיוצא באלה,שפועלים כאן ובעולם- באותה בקשה . אין טעם להזכיר שמות, שכן כול שם שתעלו הוא כנראה נכון. ו- נאדה. כלום. ואז שוב קבלתי חיזוק למסקנה, שכול אותם אנשים טובים, ארגונים חשובים, מוסדות יפים-עסוקים בתחום שלהם וכל עיסוק במשהו רחב יותר, שנוגע לחיינו כאן בישראל או  אצל שכינינו הפלשתינים , שלא לדבר לעולם הגדול-הקטן- זה לא שייך. רק שלא יטיחו בפרט או בארגון, שזה לא המנדט שלשמו הוקם. עד כדי כך.

קשה לי מאוד לסווג אותה תופעה מבחינה אמפירית, ואפשר שזה שייך לסולידריות חברתית ערכית או נורמטיבית. ליתר דיוק-העדרה. אבל זה קיים ומעבר לנושא שבו אני עוסק, אני רואה בכך פרצות שדרכן מוחדרים דימויים סטריוטיפיים שליליים, תעמולה והסתה. לאלה די במכנה משותף רחב בשעה שבדברים ערכיים חשובים הציבור מפוצל, לשברי ערכים.

בשעה שהשואה ותיעודה, או השימוש בה ,יש לה אבות רבים, מהם שמוטב היה שיסתלקו מן ההורות- מוסר ההשכל שלה ,הלקחים שלה- הם גם יתומים  וגם הומלֶסים. מה שקורה הוא שמצד אחד ישנה מערכת מרושתת של מוסדות לתיעוד והנצחה שיש להם מטרות משלהם, פטרונים, נדבנים שבטבוריהם הם קשורים שלא לדבר שאֵלֶה, שעושים עבודה נפלאה ,זה גם מקור הפרנסה שלהם. מצד שני ישנם הפוליטיקאים אשר כול ימות השנה ובעיקר ביום הזיכרון משתמשים בשואה לצרכים המזדמנים , כפי שאלה עולים.

בתווך ישנו  הציבור הרחב, אישים  ציבוריים, מוסדות ששמם הולך לפניהם וריק אחד גדול ואפל בכול הקשור לזירה הערכית בחברה ובמדינה. אולי כאן טמון  גרעין המלכוד. לא מצליחים לאחות, להדביק- את השברים הליברליים של הפסיפס ,בשעה שהחלקים הלא ליברליים- צמודים היטב. זה לא אומר שנואשתי. האופטימיות שלי היא כנראה סופנית, אבל  זה גורם לי מפח נפש. בייחוד ערב  יום הזיכרון לשואה. בכל זאת מי שמוכן- אנא הפיצו את המנשר

_____________________

מנשר ניצולי השואה

 אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

*******************************************************************

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דליה וירצברג-רופא  On 21/04/2017 at 2:45 pm

    המאמר הכי חשוב שתקראו בנושא יום השואה. ברכות למחבר.

  • תרצה הכטר  On 23/04/2017 at 8:26 am

    צבי, מאמרך מאוד חשוב ומרגש. לידיעתך, ספר שראה אור לאחרונה "השואה: שעת חינוך" עורכת שרון גבע, נוגע בנקודה שבה אתה מטפל. "מה מוטל עלינו לזכור ולא לשכוח מהשואה, ובמיוחד, מה על הדור הצעיר ללמוד מכך"? ולעניין המדיה – באחד המאמרים שבספר, החוקרת ששמה אלה באואר טוענת שאחת המסקנות העגומות עבור רשות השידור היא שבעידן הטלוויזיה החד ערוצית לא היתה לערוץ הראשון כמעט שום השפעה על עיצוב זיכרון השואה בישראל. דווקא ערוץ 2 שעלה לאויר בשנות ה-90 עשה מה שלא עשתה רשות השידור. השידורים הטלוויזיוניים של ערוץ 2 בערב יום השואה ובמהלך יום השואה עצמו הפכו למעין ריטואל קדוש מתווך שהבדיל עבור הצופים בין חול וקודש.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: