שדרני הממלכה והסוסים הטרוינאניים


חלק 4 הסוסים משתוללים- סוף.

 

מינויו של יאיר אלוני לתפקיד מנכ"ל לאחר פרישתו מהרשות היה רגע של חסד ויכול היה לשמש פתח הזדמנות להבראת רשות השידור. אלוני איש יושרה, צמח בשידור הציבורי החל בגלי צה"ל , וכן בלונדון בשידור העברי של  ה-בי.בי .סי, בקול ישראל, וכלה בטלוויזיה ובתפקידו כסמנכ"ל. שני גורמים עמדו לו בתוך המערכת. הראשונה, כאמור, שהוא צמח בתוכה והכיר את כול הנפשות שפעלו. השנייה הייתה היכרותו לא רק את ההיבט העיתונאי אלא את כול ענפי המדיום. הוא היה בקיא בכול אבזרי הציוד, בכול האלמנטים של אולפן ובכול דרכי המינהל . מכאן שקשה מאוד היה ל "עבוד עליו" לגבי צורך זה או אחר או בעיה זאת או אחרת . היבטים אלה: טכניים ,ניהוליים ותקציביים ,הם גורם קריטי בטלוויזיה, גורם שרבים לא מודעים לו. ציבור העיתונאים, הצוותים הטכניים והמנהליים, מצאו אצל אלוני  אוזן קשובה. הייתה לו עוד תכונה אישית טובה, בהיותו מנהל. הוא ידע להקשיב. אני מציין נקודה זאת כי בהיותו איש מערכת היו לו לעתים   פיוזים קצרים. בהדים שהגיע עָדָי- כול אנשי הרשות- המנהלה, קול ישראל והטלוויזיה ראו בו אחד משלהם, אך הכירו במעמדו. הוא דיבר אתם בגובה העיניים, אך הוא ניהל.

יאיר אלוני ומשה גביש

אילו אלוני מלכתחילה לא היה מתנה את קבלת התפקיד זמנית עד שיימצא לו מחליף, ואילו הוא המשיך בצד היו"ר   משה גביש, בעבר נציב מס הכסה, איש עסקים וניהול מעולה, ואיש שראה את תפקידו  כשליח ציבור כי אז, אני מאמין, ניתן היה להעלות את הרשות לפסים רצויים במסגרת אותו חוק . אבל זה לא קרה. משום שכאמור, אלוני לא היה מעוניין לשבת קבע כמנכ"ל, אפשר והוא חשש מכישלון במציאות בהעדר גיבוי ממסדי .הא-ראייה,הסתלקותו של גביש. מעשיו של גביש למען שידור ציבורי מצאו תהודה בתקשורת. ואני כבר הדגשתי מספר פעמים בבלוג הזה כי אם מפרקים מבנה ציבורי, מאוד קשה להקימו מחדש. המציאות מוכיחה שזאת כמעט אקסיומה אצלנו. בינתיים היו בחירות ,ביבי נתניהו היה לראש הממשלה, גרם למשה גביש לפרוש. ליו"ר הרשות מונה ד"ר אמיר גילת, בעבר יועץ רה"מ לתקשורת ,ובמקום מוטי שקלאר שכהן כמנכ"ל את מלוא הקדנציה של חמש שנים ,מונה יוני בן מנחם, מי שהיה מנהל קול ישראל- כמנכ"ל- אף הוא מינוי של ביבי

" צוות ההריסה"

אם לטלוויזיה היה "צוות הקמה", כפי שציינתי בחלק הראשון  הרי לרשות השידור כולה – הצמד גילת את בן מנחם היו "צוות ההריסה", מטעמו של הקבלן ביבי .דומני שהזוג הזה, כול אחד, בתפיסת התפקיד שלו, וכל אחד בעמדת הקרב מול השני, הזין למשך הרבה זמן את דפי העיתונות הכתובה, האלקטרונית, המקוונת ואת ה"עין השביעית". לכן אין טעם לחזור על הדברים האלה, שעדיין מעלים ריח של צחנה, ודומני שנמצאים גם בצנרת מבקר המדינה ומדי פעם דולף משם ריח רע . אני באותה תקופה כבר לא הייתי ברשות אך הייתי בקשר במה שנוגע לפעילות התקשורתית שלי לגבי פרויקט  "תרומת ניצולי השואה למדינה". ראוי לציין כי כאשר יוני בן מנחם היה מנהל "קול ישראל" ונפגשתי אתו בסוגיית אותו פרויקט, זכיתי ליחס לבבי וחם והוא נענה לפנייה שלי. כאשר כעבור זמן מה נפגשתי עם היו"ר גילת וסוכם שאני אפגש עם המנכ"ל, פגישה זאת לא יצאה אל הפועל. להערכתי-מסיבה פשוטה אחת. העובדה שפניתי ליו"ר ולא אליו. כאשר בסיס המבנה הוא עניין אישי, ומדובר בגוף ציבורי, זה לא רק מרשם לעיוותים, אלא למינהל קלוקל. וככה הוא היה עד כדי כך שדווח כי המנכ"ל שהיה מופקד על הקופה ,הורה שלא לשלם משכורת ליו"ר ,וכיוצא כאלה מלחמות, אשר כמותם ניתן למצוא בימי שיקגו העליזים. זאת הייתה רשות שידור יצירת כפיו של ביבי נתניהו. מלחמת יהודים בפנים, ליקוקים בישבן השררה, מן המסד ועד לטפחות, ריקבון מעלה צחנה וביבים שעולים על  גדותם.

ד"ר אמיר גילת ויוני בן מנחם

קרה לי עוד מקרה ובשעתו לא פענחתי אותו, אבל  ברבות הימים כאשר הורד המסך מבימת שרצים זאת, הוא הסתבר לי. ומה  שהסתבר לי  שרעיון שהעליתי בנושא תרומת  הניצולים עבר למפיק פרטי אשר הוליך אותי בכחש ובמרמה, ואני משער שככה הוא נהג ברשות השידור שהייתה שותפה לאירוע, או לחלופין הם לקחו אותו מכיוון שהוא היה כזה. אותי  האיש הזה הוליך בנכלוליות ובשקרים, בכול שלבי ההפקה, עד כדי כך שכאשר  התקיים האירוע המטולווז, והייתי אמור לשאת דברים ,כמי שיזם אותו-  סירבתי.  הסתבר לי שזה היה פרט קטן בריקבון שגרם התמנון שנשא את השם  "רשות השידור". "רשעות השידור" היה שם הולם יותר.

לדעת שדרים רציניים שאת המידע שלהם אני מכבד -הפרקליטות , מבקר המדינה וגם המשטרה היו מעודכנים בכל מעשי התועבה שנעשו ברשות ולמרות זאת לא עשו דבר "האשם האמתי "- אמרה לי מי שהייתה מפיקה בכירה "היא צורת מינוי המנכ"ל ע"י הפוליטיקאים שהצליחו לחסל כל חלקה טובה ע"י בחירת "יס- מנים"  לא מוכשרים שהשליטו טרור והפכו את רשות השידור ובעיקר ערוץ 1 ליצור גוסס."

בלית ברירה הוחלט לעשות מהפך ולהחיל את הרפורמה, שבה נדרשו אגודי העובדים להסכים לפיטורי 700 עובדים מהרשות. במסגרת ההתייעלות נדרשו העובדים להצטמצם בשכרם ולהיות מנויידים ממחלקה למחלקה על פי הצורך והמנהל." שנים עבדנו על הרפורמה"-אומר לי שדר וותיק-  "העובדים התנגדו בתחילה אך לבסוף בלית ברירה- האוצר , ההנהלה ואגודי העובדים חתמו. ואז מגיע שר התקשורת ארדן שבמהלך חפוז מבקש להתרומם ולהתחבב במהלך פופוליסטי ומבטל את האגרה. ביטול האגרה היא אֵם כול חטאת בשידור הציבורי ומה גם שמדובר בקצת מעל 300 ש"ח לשנה- מהזולות בעולם . בכך הוא הפקיע מן הציבור את השידור וגוזר מוות על רשות השידור. הוא ממנה את ועדת לנדס, שמחליטה את מה שמחליטה ומכריזים בשמחה על תעודת הפטירה של רשות השידור. "

כול מילה בסלע. אלא שהמסקנה המתבקשת היא שבמצב הזה כאשר מחלה ממארת מתפשטת הפציינט בראש וראשונה זקוק לניתוח, אבל לא ניתוח כזה של  חיסול המחלה יחד עם החולה. שר התקשורת ארדן קפץ על ההזדמנות,כמסתבר בדיעבד, לא כדי לשקם את הרשות אלא כדי שחיסולו יעלה אותו על גלי האהדה, כפי שאכן קרה. הוספתי את המונח "כמסתבר" כי לאחר מלחמת ההתשה נגד התאגיד והמערכה שניהל נגדו ראש הממשלה- הוא נשאר אדיש. הדברן האובססיבי הזה- נדם. כאילו שזה הילד של מישהו אחר. זה מלמד על האיש, היהיר והמשתלח, והגיבור לרגע. וזה מלמד בעיקר על השיטה, על הפוליטיקה שלנו , שאף פעם לא סבלה ממחלת גבהים כי היא לא הגיע לשם. הפעם אנשים כמו ארדן מורידים אותה לשפל של הבולענים של ים המלח.

המסדר החשאי של התאגיד.

וועדת לנדס הייתה מורכבת מאנשים ראויים מאוד אלא שתהליך התאגיד מרגע פעילותו התנהל כמו איזה כת סגורה שכמותה מוציאים בספריו של אומברטו אֶקו ובראשם "שם הוורד" ,כאשר כול מיני דברים עלומים חשאיים מתרחשים באיזה מנזר פרנציסקאני אי שם במעמקי ההרים .כאמור, אני יוצא מתוך הנחה שמי שהתמנו להקים את התאגיד הם אנשי מקצוע ובחרו באנשי מקצוע. אבל אנשים אלה חייבים להכיר את הדינאמיקה החברתית פוליטית בארץ. והם חייבים להפיק לקחים היסטוריים כדי שלא לחזור על משגים של העבר. ואם המסך שהם הורידו על מעשיהם נועד למנוע הדלפות, אזי השכר יצא בהפסדו. הציבור לא ידע איזו דייסה מכינים לו. גם לא הפוליטיקאים. העדר תשומת לב לעניינים פוליטיים קטנוניים אצלנו יכולנו לראות בהכרזות על גיוס טאלנטים. דוגמה אחרונה ידועה. הכרזה על גאולה אבן כמגישה ראשית של מהדורת החדשות נבעה מן העובדה שזה קרה כאשר לאחר חיזור אחריה היא סוף, סוף הודיעה על הסכמתה. בין אם כוונתה הייתה "פוליטית", להכניס סיכה בעין של ראש הממשלה, יריבו המר של האיש שלה גדעון סער, ובין אם לאו- ראשי האיגוד היו חייבים לא להכריז על כך, ואפילו לבקש ממנה שתמתין. זאת פוליטיקה וגם קטנונית – נכון, אבל מה אצלנו לא פוליטיקה קטנונית . אבל לעשות צעד שיעורר את הדוב, שכלל לא רובץ ולא נָם – זאת הייתה איוולת.

בהתייחסי בבלוג הזה לתאגיד ציינתי לא פעם שההתנהלות של הצמרת שלו  היא לרועץ לתאגיד. הוא חייב היה לשתף את הציבור בכול מהלכיו, למעט סוגיות מקצועיות צרופות. העברת רשות ממשלתית לתאגיד ציבורי אוטונומי לחלוטין היא לא דבר של מה בכך. היה צורך במרב שקיפות.אבל מה שקרה שהכול התנהל במסתרים והתוצאה הייתה כי כאשר התאגיד צף למעלה הציבור התייחס למערכה של ראש הממשלה נגדו, כשהמדיה לצדו, כאל קרב תרנגולים. לא כולם מכורים לקרבות תרנגולים. אני מלכתחילה סברתי שאסור לפרק את הרשות, אבל במצב שנוצר בעידן גילת- בן מנחם לא היה מנוס. אבל אם כבר, היה צריך בהזדמנות חשובה זאת לעמול ולבנות דעת קהל שתבין מה החשיבות של שידור ציבורי. זה לא נעשה. הם הכינו איזו "גילדה סגורה"

ובינתיים ברשות.

בשעה שהתאגיד ששמו  "כאן" התארגן ללידה, הורתו ,רשות השידור ,שהמטה שלה למרבה האירוניה שכן במבנה של בית החולים "שערי צדק" ,נכנסה לתהליך של  טרם גסיסה.יוצרי התוכניות נעלמו. מחלקת התעודה חוסלה בפרישה המונית של הבמאים, המפיקים ועוזרי ההפקה. כמעט כול התוכנית ב"מבט שני" נעשו על ידי במאים חיצוניים ולא על ידי היוצרים ברשות. רוב האנשים מקרב חטיבת החדשות לא ראו אופק לפניהם שכן רובם המכריע לא התקבלו לתאגיד. המוטו היו קבלת אנשים חדשים כמו מקרב שדרי גל"ץ, בשעה שידוע בכול העולם הטלוויזיוני שאין חלופה לוותק ולמיומנות.הדוגמה המאלפת היא  הדגל של המשדר התיעודי בטלוויזיה האמריקאית- "60 דקות" .אין ערוך לשדרים וותיקים שמסוגלים ליצור ולהפיק. ושוב זה מזכיר את צוות ההקמה בשנת 1968 כאשר ניסו להרחיק את השדרים המיומנים של שרות השידור. אך אז הם חזרו יחד עם הטלוויזיה לחיקה של הרשות וזאת הייתה, כאמור, שעתה היפה..

העניין הקריטי של ניסיון בא לידי ביטוי כאשר ראשי התאגיד נטלו על עצמם להקימו תוך חצי שנה ואחר קבלו עוד ארכה ועוד ארכה שנמשכה קרוב לשלוש שנים. ואז הונח  מטען הצד, שהם בכלל לא שמו לב שהוא הוטמן, והתפוצץ בפניהם. ומה שהם קבלו בינתיים, וה"בינתיים" במדינת ישראל יכול להמשך עד לבחירות, זה שהחדשות והאקטואליה וכל סוסי הממלכה, ואלה לא סוסים טרויאניים,יישארו בה. יש בה עדיין בחדשות ובאקטואליה יוצרים נפלאים, אבל הם נמצאים בצל.

לכאורה נדמה היה שהקרבת 1800 עובדים עבור אידיאל אולי  סבירה, שכן פיטורים של עובדים טובים היא אף פעם לא מוצדקת, אך לאט, לאט התברר שהתאגיד שקם סובל כבר מאותם חוליים- מינויים לא כשרים." מה שאנו רואים בתאגיד"- אמרה לי במאית בכירה בעבר בטלוויזיה "היא  התנשאות בוטה של הברנז'ה התל אביבית על עובדי הרדיו והטלוויזיה – כשפוסלים את מועמדותם של תאגיד בצורה משפילה. ולבסוף ביבי משנה כעת את החוק לחלוטין ואם קראת את דה מרקר ראית לאן נפלנו."

מסיבת הפרידה בסינמטק לקראת הקרנת הפרק הראשון בסדרה "היום זה אנחנו"

ראיתי. אז מה כאן יש לנו כאן : כ 600 עובדי הרשות על פנסיה תקציבית רובם פרשו בתנאים נורמאלים יחסית. כשבע מאות  עובדים יפוטרו בלא לדעת את התנאים, פנסיית הגישור למי שנמצא בפנסיה צוברת אי אפשר להתקיים ממנה ואלה שלא מלאו להם 50 , לא זכאים גם לכך. אלה מבין עובדי הרשות שיתקבלו לתאגיד יורדים למשכורות נמוכות וכך גם הצעירים שמתקבלים לתאגיד.  "לסגור מוסד מפואר כמו רשות השידור רק על מנת לקבל שם חבורה יהירה שגם לא תוכל להצליח עם האח הגדול שמנווט מלמעלה, זאת עוולה של ממש"- אומר לי איש חדשות שפרש.

"העובדים נמצאים במצב של התמוטטות עצבים מזה 3 שנים. לא יודעים מה יעלה בגורלם. בגלל המספר הרב של אלה שפרשו הם נאלצים למלא מקום של 2-3  בעבודה. ההסתדרות , המפלגות השונות והברנז'ה של אנשי התקשורת, הפקירו את עמיתיהם ברשות השידור ושמחו לאידם. "

ביום ב' השבוע  לאחר פרסום מודעה על עמוד שלם בעיתון "הארץ" מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב ,קבלתי טלפון מאיש רשות השידור " ראית את המודעה  ב"הארץ"? ."ראיתי". "ומה אתה אומר?" "אני אומר שמודעה זאת עולה הרבה כסף". "זה נכון"- אמר לי האיש. יש להם כסף אבל  במשך שלוש שנים הם שתקו, ואתם כול הקולגים שלנו. לזאת קוראים סולידאריות מקצועית? זאת פשיטת רגל מקצועית"

עד כאן ציטוטים מדברי אנשים שאותם אני מכיר מקרוב . חלקם פרשו,וחלקם עדיין שם והם אנשי מקצוע מעולים. ולבי אתם.

ולסיכום העיקר שנית.

 זוכרים את החלק הראשון בסדרה של הבלוג  שלי שכאשר הפוליטיקאים  לא הצליחו להדיח את חנוך גיבתון מן  הטלוויזיה, הם הדיחו את הטלוויזיה מן הרשות. עכשיו ,כעבור יובל שנים ,ביבי נתניהו ,בהעדר יכולת להדיח את ראשי התאגיד, הדיח את  החדשות והאקטואליה  מן התאגיד. אבל ההיסטוריה בדרך כלל לא חוזרת על עצמה. אז,  לאחר שובה של הטלוויזיה לרשות השידור ראינו נציגי ציבור, מנהלים ועובדים שעמדו כאיש אחד נגד הממסד והצליחו. אני בספק אם זה יקרה הפעם.ואת הסוסים האלה הציבור קבל במתנה. ואיך אומר הפתגם "אינך בודק שיני סוס שקבלת במתנה." גם אם הסיפור עדיין לא תם, את שברי רשות השידור קשה יהיה לאחות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלמה ארד  On 14/04/2017 at 6:58 am

    כרגיל אתה צודק. קודם, לפני הכול, היו צריכים להזעיק את חברת "הגיחון" ולתת לה לפתוח את הביוב ב"שערי צדק", ורק אחר כך להביא את "התאגיד". רשות השידור היתה בשנות ה-70 מוסד תקשורתי מצוין, עצמאי וחזק. היא נהרסה ביום שהליכוד והמפד"ל עלו לשלטון וטומי לפיד הגיע לשעריה ופתח במסע טיהור מקרתיסטי. ואז, עובדיה – במקום לפתוח בשביתה של חודשים – קיבלו את פניו בנגינת אקורדיון של דן בירון, כי חששו לוותר על השעות הנוספות שלהם בזמן השביתה. זה היה הרגע המכונן שהוליד את השליטה הפוליטית ואת האופורטוניזם העיתונאי ברשות השידור. מאז, אין שם בושה. אולי יש שם עדיין עיתונאים טובים, אבל הם כבר מזמן "הסתגלו" לתנאים הבלתי נסבלים – דהיינו, הם מסתובבים עם מפרקת שבורה ומחפשים כל אחד פטרון פוליטי לעצמו. המאבק שהם ניהלו בלי בושה לאחרונה, תוך ניכוס המדיום לעצמם, מעיד על כך שאין להם כבר מזמן ערכים של עיתונאים או אלוהים כלשהם. לפתוח מהדורת חדשות עם הפגנת עובדי הרשות נגד פיטוריהם, ואז לתת פרשנות של עודד שחר באולפן על כך שכחלון הוא שר לא מוסרי והוא צריך ללכת הביתה כי הוא מתנכר לדרישות העובדים, זה מעשה שאין לו תקדים אפילו במדינה המטורללת הזאת. כולם יודעים שרשות השידור היא כבר מזמן בית בושת פוליטיקו-תקשורתי ולא מוסד עיתונאי עצמאי. פוליטיקאים מקבלים שם יחס חם ואוהד רק ממי שהם מבטיחים לו להיות המנהל הבא. וכל המנהלים מאז ארנון צוקרמן היו כאלה. ביבי מסתדר עם זה מצוין. ולא זו בלבד: מעכשיו הם חייבים לו את חייהם. הפגישה בינו לבין העובדים לפני נסיעתו לסין היא מאורע שלא יישכח. מעכשיו הם בכיס שלו ושרה תזכה אצלם לפינוקים מלוא חופניים, יותר מאשר בימי ג'ו בראל, יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ'. חכה ותראה.

  • צבי גיל  On 14/04/2017 at 8:20 am

    מנשה רז העביר אלי במייל את תגובתו וביקש לפרסמה
    אכן, יאיר אלוני הוא איש הגון וישר, איש של אנשים שיכול ״לעשות בית ספר״ למבקשים לשקם את רשות השידור ולא להרסה. יאיר אלוני, מכיר היטב ניהול טלוויזיה ורדיו.
    חבל, אמרנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: