שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים


הקמתה והריסתה של רשות השידור.

 חלק ג'  לפיד שגרם לתבערה.

 תומיסלאב לאמפֶל יליד סרביה בא לארץ בדצמבר 1948 ,במהלך מלחמת העצמאות והוא התגייס לצה"ל מייד עם בואו. בתקופת בואו, גם בסרביה שבה נולד, וגם  בהונגריה שאת תרבותה ספג עם מעבר משפחתו לבודפשט ,שלט השלטון הקומוניסטי. ומכיוון שכול דבר בעולמנו הוא יחסי, הרי שבמשטרו של טיטו ביוגוסלביה ושל ראקושי מנהיג  הונגריה הקומוניסטית, תומיסלב- טומי לָמפֶל נחשב לליברל.  גם כהונתו כמנכל רשות השידור בשנת 1978 הוצעה על ידי ליברל,שמחה ארליך, שר האוצר בממשלת בגין הראשונה , מטעם גח"ל- גוש חרות ליברלים בשעה שהאחרונים נבלעו על ידי "חרות" ולא נודע כי באו אל קרבה.

טומי לפיד ,ששינה את שמו לעברית בהשפעת עזריאל  קרילבך עורך מעריב, היה עיתונאי, דעתן ואדם מוכשר מאוד  ואינטליגנטי. אבל בכול הנוגע לתפיסת עולמו לגבי השידור הציבורי- היו שני דברים שעמדו בראש מעייניו- הוא עצמו ומיד לאחר מכן -הלאום כפי שהוא רואה אותו .כאשר ארליך הציג את מועמדו בפני ממשלת בגין,הוא התקבל ללא עוררין. שמו יצא לפניו. יחד עם זאת מנחם בגין בניגוד קיצוני לביבי נתניה לא רק שלא חיסל חוקים והפך אותם לטבעות לוליינות, אלא שהחוק עמד מעל לכול, מעליו ומעל מפלגתו. מסיבה זאת כאשר אנשיו של בגין מ"חרות" הציעו לו לסיים את כהונתם של וולטר איתן כיו"ר רשות השידור ושל יצחק לבני כמנכ"ל, שניהם מתקופת רבין כרה"מ- בגין שאל אותם מתי מסתיימת הקדנציה של השניים והם השיבו לו בשנת 1978 . "  הם יכהנו עד לסוף הקדנציה שלהם, לפי החוק, אלא אם כן הם עשו משהו בניגוד לחוק" אם למפלגת העבודה הייתה בטן מלאה נגד הטלוויזיה, עד כדי כך שרבין התבטא כי התבוסה בבחירות היא בעזרת התכנית "ניקוי ראש"- לבגין הייתה בטן מלאה יותר.אבל אצל מנחם בגין החוק עמד מעל לכול, גם מעל למפלגתו שלו, שלא לדבר מעליו. אבל כאשר שמחה ארליך ניסה  לחדש את הקדנציה של ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה, הוא כשל. עוד לפני שהממשלה אמרה לא, טומי הקדים אותה. הוא לא רצה מנהל עצמאי. ארנון צוקרמן צאצא לראשוני זיכרון יעקב, לא נמנה, עד כמה שידוע לי ,עם איזה שמאל קיצוני. אבל אם הליבראליות משמעה בין השאר חופש שידור – הוא היה ליברל אמתי .טומי כמנכ"ל יכול היה להטיל וטו נגד הארכת הקדנציה של צוקרמן אבל הוא לא יכול היה לפטר את אנשי הטלוויזיה שאותם ראה כחבורת "סמולנים", או חלקם החשוב. לכן במסגרת אותם ניתוחים בפוליטיקה הוא עשה ניתוח לב פתוח, ודיכא כול אלמנט של חופש שידור,אם זה לא עלה בקנה אחת עם תפיסת עולמו. וכבר אמרנו שתפיסת עולמו הייתה ציונות לאומית פלוס וניהול ריכוזי.

בניין כלל ליד השוק

כשטומי  התיישב על כיסא המנכ"ל בלשכתו בבניין כלל, בירושלים, שבו שכנה הנהלת הרשות,הוא הבהיר שעינו תהיה צופיה לרוממה, ל" בית היהלומים"- הוא בניין הטלוויזיה הישראלית.הוא גם לא אהב את בניין כלל שבו שכנה הנהלת רשות השידור אז. זה היה מבנה בן 15 קומות שגם לי הוא נראה כנספח לשוק מחנה יהודה.בלבו פנימה, והוא אמר לי זאת באחת השיחות שלי אתו, אילו הטלוויזיה הייתה גוף עצמאי הוא היה מעדיף לנהל אותה ולא את הרשות שהיא עצם בגרון של הממסד, התקשורת והציבור. בהעדר אפשרות כזאת הוא חיפש לו מישהו שיהיה כדבריו civil servant .במילון של טומי  שזה נע בין מי שמדביק בולים או מנהל טלוויזיה אצל טומי לפיד. ואגב, ולא במוסגר ,כשנודע לציבור העובדים שלא מאריכים את הקדנציה לארנון צוקרמן , המעולה שבמנהלי הטלוויזיה – הם יצאו בהפגנות. הם ידעו שאלה לא יעזרו. אבל בכך הם ביטאו את עמדתם כי  אנשי מדיה, הם לא רק חברים באיזה איגוד מקצועי כמו עובדי התעשייה האווירית שעם כול הכבוד וההערכה לפועלם- הדאגה היא לעבודתם ולמוצר. במקרה זה לא היה חשש לפיטורים אבל המוצר היה בעיניהם יקר מפז. חופש השידור הציבורי.אם נטלת את החופש המקצועי של שדר  הפכת אותו לנכה.והנה בא מנכ"ל ואומר בריש גלי שמנוי וגמור אתו לעשות סדר "עם הסמולנים בטלוויזיה".טומי לפיד עשה הכול כדי שהאנשים שאותם הוא הגדיר כחתרנים- יסתלקו או למצער-יסורסו. הוא הצליח אבל לא לגמרי.

"סרבאטילי" כמנהל טלוויזיה.

מכיוון שהוא ואני היינו ,כאמור, עמיתים ומכרים וותיקים, יכולנו לדבר דוגרי אחד עם השני. באחת השיחות הוא אמר לי שגונבה לאוזנו שמועה שאני אגיש מועמדות כמנהל הטלוויזיה לאחר פרישתו של צוקרמן. לשמועה לא היה יסוד. בין השאר כאיש שמלא תפקידיי ניהול ,תחילה בקול ישראל ואחר בטלוויזיה ,השתוקקתי  ליצירה, למצער ,זאת שמצויה בטלוויזיה. הסיבה הלא פחות חשובה, להיות מנהל טלוויזיה אצל טומי משמעותה,כאמור, להיות ה"אריס" שלו. בכול זאת שאלתי אותו  "נו, ומה אתה אומר לזה?". והוא אמר לי בגילוי לב, די אופייני לאיש הזה "אני צריך שם נו איך אומר זאת….איש סרבאטילי". סרבאטילי בעברית גסה הוא עבד. בעברית מעודנת הוא  מי שיעשה מה שאני אומר לו. "אתה לא בדיוק "טרבל מייקר"- עושה צרות, אבל יש לך משנה סדורה משלך". אני באמת לא הייתי עושה צרות, אבל בוודאי שלא נמניתי עם המצדיעים לאלה שניהלו אותי. וכאילו כדי להמתיק את הגלולה  הוא מינה אותי כחבר ההנהלה וכממונה על קו-פרודוקציות  ושווק, והדובדבן של עוגת ה"דאבוש" ההונגרית הייתה  השתתפות שנתית בכנס הבינלאומי לטלוויזיה-  בקאן MIP  אשר ברוויירה הצרפתית. זה היה הגזר. קבלתי את התפקיד בתנאי שאוכל להפיק ולביים סרטי תעודה.

כבר בהפקה הראשונה הרגשתי את השרביט של המלך. דני רובינשטיין היה אז הכתב לענייני ערבים, כולל ערביי השטחים ,של עיתון "הארץ".הוא שוחח אתי על רעיון להפיק סרט תיעודי על המצב של הפלשתינאים, ואני התלהבתי מהרעיון. כלומר הוא יזין את הסרט בתכנים, יחד נכתוב את התסריט  ואני אביים בעזרתו. דומני שפעם התייחסתי לנושא אך בהקשר אחר. התחלת העשייה אינה קשורה במנכ"ל, גם לא במנהל הטלוויזיה, שזה היה שלא במקרה טומי לפיד, שהאריך את מועד החלפת מנהלי המדיום כדי שהוא יישב- לא בבניין כלל אלא ברוממה, בית הטלוויזיה. שם הוא הרגיש מרחף בעננים. מכול מקום יוזמה להפקת סרט תיעודי היא  עניין בין המפיק לבין מנהל המחלקה התיעודית שאז מילא את התפקיד ירון לונדון. ירון נתן את ברכתו והתחלנו בצילומים. בשלב מסוים  כאשר הגענו לעריכה ראשונה הידיעה על הסרט הגיעה אל טומי לפיד, והוא, לפני שיבקש פרטים על תוכנו, הכריז באנגלית over my dead body .בתרגום לשפת טומי, הואיל ואין לו כול כוונה למות, הסרט הזה אחד דינו- למות. אבל לא דני רובינשטיין ולא אני- לא ראינו עצמנו מומחים פתולוגיים,וזה אמור היה להגיע למנהל מח' התעודה הלא הוא ירון לונדון. לונדון אמר ללפיד שהוא מגבה אותי כמנהל. בשלב מסוים לטומי הייתה מחשבה שנייה והוא חיפש  עילה לצאת מהמבוך.  אני משער שלטומי בכול זאת לא היה נעים שכעיתונאי וותיק הוא יעשה צנזורה קיצונית לעמית וותיק . הוא העדיף שאנשים יעשו זאת בעצמם בבחינת סייגים לתורה של טומי. אז הוא חזר אלי ואמר לי שהוא מציע שהוא יצפה בחומר העריכה הראשוני. אמרתי לו שלא זו בלבד שאין בעיה ,אלא שזאת זכותו וחובתו לעתים של העורך הראשי ,לראות חומרים תיעודיים לפני השידור. הוא צפה ובסיום שאל:"זהו?"."זהו אמרנו לו, אבל חייבים ללטש לעשות מיקסים וכיוצא באלה שלבים  בהפקה לקראת שידור" . go ahead הוא אמר לנו ואנו יצאנו לדרך והסרט שודר, וגרם לא מעט חומצה בקיבה לצופים שראו נערה פלשתינאית צעירה שגופה היה מצולק משום שהזדמנה לאיזה אירוע בשטחים וכמעט נורתה למוות ופניה  היפים היו מעוותים . מכאן ברור שגם אם התוצאה הובנה בדרג המקצועי כהתקפלות- לא הייתה לו שום בעיה עם זה. בציניות שאפיינה אותו, ולה הוא נתן דרור ברבות הימים במשדר "פופוליטיקה"- הוא אהב לירות. וכמאמר חמותי הבודפשטאית, אם הסטירה שקבלת לא היה לה כיסוי בדיעבד, אתה מקבל אותה כאשראי לעתיד.

בית היהלומים.

בכול זאת במבט לאחור שני דברים חיוביים השאיר אחריו טומי לפיד. אחד במישור התיעודי והוא מאבק ללא פשרות לאישור תקציב לסדרה האלמותית- ניתן לומר- של "עמוד האש". אלמלא טומי אפשר מאוד והיא , עם כול המאמצים של שנים של יוצרה ,יגאל לוסין, לא הייתה יוצאת לאוויר. שכן יגאל לא היה מסכים לשום קיצוץ בשל תנאים תקציביים. גם ככה הוא ראה בצער קטעים שהוא חתך.  שלא במתכוון במישור האישי,ואני מסתכן בהיעדר צניעות, גם  אני קבלתי ממנו צ'ופר, שלא בכוונתו. והמעשה שהיה כך היה: הצעתי ללפיד לעשות סרט תיעודי על הטלוויזיה, בנימוק שאם נראה לציבור את מורכבותו של המדיום הוא יבין את המגבלות שלו כשם שהוא מבין את תועלתו. דבר דומה עשיתי לאחר סיום הקדנציה של מנהל החדשות כשהפקתי וביימתי סרט בשם "סטטוסקופ לא עושה חדשות"- שבו הראיתי, בנימה קלה,את מלאכת עשיית "מבט". טומי אמר לי שסרט כזה ברגע שנתחיל אותו כבר יתהוו בעיות בפנים וגם בחוץ. בין אם זאת הייתה עילה יפה ובין שזה שיקף מציאות- הוא צדק. חששתי יותר מן התגובות בפנים מאשר בחוץ, שהיינו רגילים להם.לכן  קבלתי את הטעון ברצון מופגן. שכן אז נולד אצלי הרעיון לכתוב ספר, קל הרבה יותר מבחינת רוחב היריעה והראייה, אף שמדובר בתחקיר לא פשוט.

את המתווה לספר התחלתי בעת כהונתו של טומי לפיד כמנכ"ל אבל את מלאכת התחקיר התחלתי בתקופת המנכ"ל החדש אורי פורת. פורת שהיה יועצו של בגין לתקשורת היה עיתונאי בעל עט שנון וכתיבה מצליפה ובוטה. אני הכרתי אותו מתקופת היותי ראש המערכת של "קול ישראל" בתל אביב שהייתה אחראית לחדשות פנים ואורי פורת שהיה אז "כתב "ידיעות אחרונות", בדרום שימש ככתב האזור גם של "קול ישראל". הוא היה אדם שכיף להתרועע אתו, איש מפרגן וחרף היותו ממונה מטעם הליכוד הוא שמר על אנשי המקצוע. הבעיה שלו הייתה חברי הוועד המנהל שאותם הוא כינה ה-second drivers שלי." איך אתה יכול לנבט גוף כמו רשות השידור כשיש לצדך שבעה אנשים שכול אחד מנסה לסובב את ההגה בכוון אחר".משום כך את עיקר מרצו הוא הקדיש למאבק בחברי הוועד המנהל.אבל כשהוא עמד על דעתו, כמו למשל בחירותו של חיים יבין כמנהל טלוויזיה, הוא נהל מלאכת התשה ממושכת אבל הוא השיג את שלו, ויבין נבחר למנהל המדיום. הוא גם הגן על מוטי קירשנבאום חרף ההתקפות עליו מצד אנשי הליכוד.

אשר לספר, למזלי ידידי יאיר אלוני היה סמנכ"ל הרשות. הוא צייד אותי במכתב לארכיון המדינה לסייע לי בתחקיר לפרויקט תיעודי מבלי לציין איזה פרויקט ,ובפני נפתח ארכיון המדינה. הצעד הבא היה לגלות את תוכן הדיונים על רשות השידור בממשלות ישראל. גם בחוגים אלה מצאתי מקורות טובים על סוגיית הטלוויזיה בדיוני הממשלה. מידע זה לימד אותי לא רק על פוליטיזציה אלא גם על ראייה מעוותת של המדיום מצד הצמרת של המדינה , תרחישים הזויים, אשר מצד אחד הביאו אותי לפרצי צחוק ומאידך לחרדה, כיצד החבורה הזאת עוסקת בדברים רציניים יותר.מלאכת סיום כתב היד נסתיימה בשנת 1985 . במבוא ציינתי בין השאר כי התקשורת החזותית יפה לתפאורות, לאיפור,לבגדים עליונים. זאת בשעה שבכתיבה  קל יותר לעסוק בבטנה של בגד הטלוויזיה. אפשר להפוך אותה ככה שגם אחרים יראו את החומר הקשוח ואת התפרים הגסים מהם היא עשויה.

עכשיו עמדתי בפני המכשול  האחרון במירוץ המשוכות, והוא שאני חייב לקבל אישור מן הרשות לכול פרסום שנוגע לרשות. לפני שהבאתי את כתב היד בפני אורי פורת עמד לפניי עוד מכשול רציני מאוד וכמעט בלתי עביר. היועץ המשפטי של הרשות עו"ד נתן כהן. ההלכה שבה הוא האמין ולפה נהג היה "אם אתה רוצה להימנע מבעיות, אל תתעסק אתן". ומה שמתבקש היה שאצלו שום דבר לא עבר.ליתר ביטחון. פורת היה אנטי ביורוקרטי בעליל ותכונה זאת הוא הביא אתו לרשות. בהזדמנות מסוימת נתתי לו לעבור על החומר, והוא קרא אותו בשני פרקי זמן. סיכמתי אתו שהוא יכול לרשום הערות כאוות נפשו, אבל אני אתחשב רק בנתונים עובדתיים ולא במשאלות לב. זה היה מקובל עליו. וככה היה. ככה יצא לאור "בית היהלומים" בהוצאת "ספריית הפועלים".  לאחר ההגהה הראשונה וברצון המו"ל להוציא את הספר מה שיותר מהר ,ביקש ממני המו"ל לעבור על ההגהה הראשונה, במקום המגיה שהיה בחו"ל . הסכמתי. לאחר ההדפסה מצאתי 168 טעויות מכול הסוגים.אך לא בתוכן. "בית היהלומים" משקף נאמנה את תולדות הטלוויזיה הישראלית, וכל המערכה שמאחוריה, הפוליטית,המנהלית, המקצועית והביזארית. הוא חלק לימודי במכוני הקומוניקציה.

עליות ומורדות.

 שני העשורים האחרונים של המאה הקודמת בטלוויזיה היו עדים לעליות ולמורדות,מכאן מתונות ומכאן חדות. כיו"רים כהנו מיכה ינון,אהרון הראל,רינה שפירא, נחמן שי,  ואברהם נתן. המנכ"לים היו אריה מקל, מוטי קירשנבאום, אורי פורת בקדנציה שנייה(שביישה את הראשונה) ורן גלינקה. את האחרון מינה רענן כוהן, כשר הממונה על רשות השידור -כמנכ"ל זמני. אחרי חצי שנה ובעקבות ריאיון של עודד גרנות עם יאסר עראפת, הורה ראש הממשלה אריאל שרון שלא לחדש את המינוי, שכן הוא "איננו פטריוט". אבל ראוי לציון שגם רה"מ סמכותי כאריאל שרון לא דרש להדיחו מיידית, ולפי החוק, ובתנאים מסוימים הוא רשאי היה להדיחו.

והערה. במסגרת פוסטים, אף אם נושא תופס כמה  חלקים, קשה מאוד לתעד את רצף האירועים. גם ככה אני ידוע כמאריך, תופעה שקוראים רבים בורחים ממנה. בכול זאת אני מבקש להזכיר את עובדת היות מוטי קירשנבראום  מנכ"ל הרשות. דומני שהוא היה מינוי של שולמית אלוני בהיותה שרת החינוך. אני חושב שבסופו של דבר נעשה עוול למוטי קירנשבנאום. מוטי נמנה עם היוצרים  הטלוויזיוניים הגדולים בישראל, אפשר והגדול בהם. אבל הוא לא היה גזור למנכ"לות גם לא בתנאים אופטימאליים. והתנאים שבהם נאלץ לפעול היו רחוקים מלהיות אופטימאליים. בברכה  שלי אליו לאחר המינוי כתבתי לו כי "מנכ"ל רשות השידור משול לנהג זהיר על כבישיי ישראל. אתה יכול להיות צודק ואתה יכול להיות חכם. מולך יופיעו נהגים שיוצאים לדרך חמושים לירות".התנאים שבהם פעל היו כבר משובשים, כי הדינמיקה, בכול מקום, לרבות המדיה, קיימת  בשני הכיוונים. כאן היא פעלה לרעה, ומוטי קירשנבאום נאלץ להיגרר, דבר שהיה שנוא עליו מאוד. ככה שהוא לא השאיר אחריו מורשת בתפקידו זה. מי שהשאיר אחריו מורשת של השימוש בדחפורי ענק במלאכה שבה החל טומי לפיד היה יוסף בראל. בראל, רוקח בדיסציפילנה האקדמית שלו , היה  מנהלן מעולה בעת היותו מנהל הטלוויזיה בערבית. שם הוא היה בוס שהמילה שלו אינה רק מילה, אם נאחז באמירה של גדולים בימינו, אלא חוק. אם אצל לפיד זה היה עידן  הממלכה האוסטרו הונגרית, כאן, במהופך,בעצם מתחיל הפרק העותומאני של הטלוויזיה הישראלית. ושוב יש להדגיש שבמסגרת אותו חוק. מי שירצה לעסוק בטלוויזיה כאלכימאי, מהר מאוד יגיע למסקנה שמאותו חומר ניתן להפיק דשן אורגני על כול הניחוח שבו וגם יהלומים זוהרים . ולא לשכוח שהטלוויזיה שכנה במבנה ששימש ליצור יהלומי תעשייה. ככה שבכול מקרה זה תלוי ביוצר ובתהליך היצור.

יוסף בראל

עם לכתו של  רן גלינקה מונה יוסף הראל כמנכ"ל זמני, ואחר כך כמנכ"ל קבוע. בראל, כפי שציינתי,  הביא עמו לטלוויזיה בעברית את כללי החצר הביזנטית של הטלוויזיה הערבית שאותה ניהל.מה שקבע אצלו זאת נאמנות אישית והיה אם מישהו הפר כהוא זה את הכלל הזה בראל לא שכח ולא סלח. הוא עשה הכול כדי למצוא חן בעיני השלטון ומכיוון שהוא הפריז בתחומים אחרים , גם הרחיק לכת בתחום הזה.על תקופת בראל כמנהל הטלוויזיה וכמנכ"ל הרשות, נכתבו כמדומה הרבה כתבות ואפשר גם קונקורדנציות של "ערכים".

בהיותו מנהל הטלוויזיה, הוא ניסה בין השאר,להניח קן אדום בינו לבין לשכת ראש הממשלה שהיה יצחק שמיר. שמיר מי שהכיר אותו, או שמע עליו ,היה מנהיג בעל תודעה לאומית עמוקה בכול הקשור לעם ישראל ואדמתו. הוא האמין בכך באמונה שלמה. הוא היה אדם של עקרונות. אבל לא רק שהוא לא אהב "יֶסמֶנים" הוא תעב אותם, והייתה לו אלרגיה קשה לחנפנים. בשלב מסוים אמר שמיר למנהל לשכתו, יוסי אחימאיר: " יוסי תוריד את האיש הזה  ממני". היה זה ראש הממשלה אהוד אולמרט שהביא להורדה מוחלטת של בראל  מרשות השידור. מי ש"נקרא לדגל" לאחר ארבעה חדשי פרישה מן הרשות, היה יאיר אלוני.

חלק ד' על השקט שלפני הסערה והריסת הרשות

הסוסים הטרויאניים משתוללים

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי גודארד  On 06/04/2017 at 6:05 pm

    בסולם עלייתו של טומי לפיד דילגת על שלב חשוב – סדרת המאמרים הבוטים שכתב בעיתון מעריב נגד השמאלנים של הטלוויזיה, סדרה שסללה לו את הדרך למנכ"לות.
    אשריך שזכית לנצח את לפיד ולהביא לשידור תכניות שמלכתחילה התנגד להם. גורלי לא שפר כשלך. לאחר ששם רגל על מישדר מיוחד שעמדנו לשדר, ושלא היה בו שום דבר מזיק לבד מחומר למחשבה, הגשתי לו את התפטרותי מניהול המחלקה הדוקומנטרית.

  • צבי גיל  On 06/04/2017 at 6:36 pm

    יוסי. דילגתי על הרבה, מן הסיבה שאני מביא אותה-קיצור. עם זאת יוצרים כמוך יכולים להשלים. הא-ראייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: