שדרני הממלכה והסוסים הטרויאניים


חלק ב' והרשות נתונה – שעתם היפה.

אם נתייחס בהכללה ניתן לומר כי 1970-1980 היה העשור היפה ביותר של רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה. היו לאחר מכן אי אלה שנים שקטות, אך הלא שקטות והסוערות האפילו  עליהם. העשור שהוזכר, שהוא מעין "תור זהב" , זכה לשידור ציבורי במיטבו,בין היתר מכיוון שהשרים הממונים  על ביצוע חוק רשות השידור השכילו להבין  שערוצי הרדיו הם רשת רחבה מאוד שלא ניתן לשלוט עליה וגם  עשיית טלוויזיה זה מדיום מורכב מאוד. אולם גם ברמה הציבורית,חברי הוועד המנהל שאמנם נבחרו על ידי המפלגות שהרכיבו את הקואליציה השולטת, לא מונו כדי לפצות אותם על ג'ובים שלא קבלו בשלטון.

בניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים

מדובר היה בדרך כלל באנשי אינטלקט בעלי אופקים רחבים בתחומי המדינה, התרבות, הספרות, החינוך והמדיה. זה חל גם על הגוף הרחב יותר- המועצה הציבורית. וזה חלחל אל הדרג הביצוע שבראשו עמד המנכ"ל, אשר בשתי קדנציות באותו עשור שני המנכ"לים היו אנשי מדיה- שמואל אלמוג ויצחק לבני. כאשר מאחוריהם נמצאים אישים בעלי אינטגריטי ורחבי אופקים, מנהלי  הטלוויזיה ישעיהו תדמור וארנון צוקרמן, לימים אנשי אקדמיה . הראשון פרופסור לחינוך והשני פרופסור לתקשורת ונשיא "בצלאל". אלה  יכלו להרשות לעצמם למלא את משבצות הדרג הביצועי בכול היחידות-  חדשות ואקטואליה, תרבות ואמנות, ובידור במי שהם ראו כראויים למלא תפקידים אלה.

ארנון צוקרמן, ישעיהו תדמור

ככה החלה הטלוויזיה בסיקור מלחמת יום הכיפורים. "קול ישראל " ככב במלחמת ששת הימים, במלחמה קצרה רצופה ניצחונות. הוא היה מוכן לה כמו צה"ל. הטלוויזיה , כמו צה"ל והעם, נתפסו לא מוכנים  במלחמה, וביום הכיפורים, כאשר רוב העם נמצא בבתי הכנסת. ערב יום הכיפורים, כרגיל, קבלתי טלפון מקצין תורן באמ"ן לגבי אימות קריאות גיוס שהיו אצלנו בכספת.זאת הייתה שגרה. למחרת בשעה חמש ושלושים בבוקר קבלתי טלפון ממנהל הטלוויזיה,ארנון צוקרמן, כי יש סבירות גבוהה להתקפה מצד מדינות ערב. שעתיים לאחר מכן התיישבו  בבניין הטלוויזיה ברוממה רובם המכריע של הצוותים, כולל  כתבים, צלמים וטכנאי קול שהחלו להתארגן.

כמו גם  עורכי החדשות וכול השירותים הטכניים והמנהליים, לרבות ציוד צילום,  מעבדת הפיתוח, התחבורה וכל היתר. זמן קצר לאחר מכן צוותים כבר צילמו את יוצאי בית הכנסת ודהירת הג'יפים והטנדרים בגיוס המילויים.כול אימת שאני מאזכר את מלחמת יום הכיפורים, איני יכול שלא להעניק צל"ש משלי לכתבים, צלמים, ושאר אנשי הצוותים אשר סיכנו את חייהם במלחמה הזאת שהיו בתוכה, לעתים עם  כוחותינו ולעתים מצאו עצמם עם כוחות האויב. כזה היה המצב בצפון. ככה פעלו הכתבים בשטח חיים (כיימול) גיל, שמעון טסלר, עמירם ניר( שלושתם כבר לא אתנו) רון בן ישי, נחמן שי, מנשה רז , אמיר שביב, דן שילון, עמוס כרמלי,עמנואל אלנקווה, ירון לונדון,יאיר אחיאילן. מוטי קירשנבאום יצא תחילה עם צוות לצפון והוחזר אחר כבוד למערכת שבה ערך את "מבט לחדשות" לעתים של שעה  וחצי או שעתים.לצדו פעל יגאל לוסין  הצלמים היו: שרגא מרחב, צדוק פרינץ, בניה בן נון( שנפל לבור בהפצצה, נפצע והמצלמה המשיכה לצלם) עמנואל אלדמע,מיכה פן, אפי בן חור פטר להאן, יחיאל כהן, משה אלפרט וישראל גל. כשהאחראי על הלוגיסטיקה הוא יאיר אלוני. הוא דלג מטָסָה, לרפידים, למתלה, לפאיד( שדה תעופה נחשון) ולכול מקום שבו מצא מוקד שבו הוא יוכל לשדך צוות לאיזה פיקוד, להזעיק תגבורת של כתב או צלם לגזרה מסוימת, לספק ציוד- אבזרים וסרטים והאתגר החשוב ביותר- לשלוף מן הגזרות את הסרטים (לא היו לוויינים) ולהעביר אותם בדרך לא דרך אל המערכת ירושלים.  לעתים קופסות הפח ההרמטיות ובהם הסרטים הודבקו לגופם של פצועים בהעברתם לעורף ולבתי החולים. אלוהים יודע איך זה עבד, אבל זה עבד. אגב קולגה מקול ישראל, רפי אונגר שהוצמד למפקד כוחות השריון בסיני נפל ביחד עם מפקד הכוחות אלוף מנדלר בג'יפ שבו נסעו.

חיים גיל מראיין קצין מצרי  *  רון בן ישי מכין כתבה לאחר קרב סרפאוס.* רון בן ישי ונחמן שי בריאיון עם הרמטכ"ל

למטה-ביקור אצל הצוות בעיר סואץ.

סיקור  טלוויזיוני מורכב לאין ערוך מסיקור רדיופוני. במוצאי יום הכיפורים, שחל במוצאי שבת שודרה מהדורת חדשות מורחבת לא רק מירושלים ומתל אביב  אלא מן הגזרות השונות למקומות שבהם יכלו הצוותים להגיע.אז לצוותים לא היו לא טלפונים ניידים ולא טכנולוגיה של שידור באמצעות לוויין. הטלוויזיה, עם כול המגבלות, הן של ההתארגנות והלוגיסטיקה , הן של  הצנזורה וביטחון שדה והלחץ האדיר של המערכת, הצליחה  לשתף את  ציבור הצופים במתרחש  מנקודת השפל של השעות הראשונות  ובמהלך הקרבות בכול החזיתות, עקובות מדם ורצופות מעשי גבורה , כולל בים ובאוויר, עד לניצחון כשצה"ל עמד 70 ק"מ מדמשק ו- 100 ק"מ מקהיר. לא הייתה גזרה שלא סוקרה והצוותים היו בניידות מתמדת בימים ובלילות.

תהודה ציבורית נלהבת.

בסיקור מלחמה בכלל, ובייחוד בסיקור מלחמת יום הכיפורים, שום מנגנון מערכתי ,משומן ככול שיהיה , אינו בא במקום התעוזה והתושייה של הצוותים. הם נתנו הכול, מהם גם את חייהם, כמו טכנאי הקול עופר הרשקוביץ' , למלא את המשימה בתנאים הקשים ביותר, ומהם שלא הספקנו לבטח אותם. ולא היה זה דבר של מה בכך למלא מדי יום מהדורות חדשות של שעתיים ומעלה,לאחר שהצנזורה וביטחון  שדה פסלו יותר ממחצית החומר שהגיע למערכת. הציבור ידע להעריך זאת  ומאות מכתבים ומאות טלפונים נרגשים הגיעו אל המערכת. והם לא זכו לצל"שים. ואם אחד מהם ,כמו רון בן ישי ,זכה בציון לשבת ,אזי משום שהוא הציל פצועים בצד עבודתו ככתב.הצוותים מלאו תפקידם כפי שצריך בשידור ציבורי. הם קבלו את ההכרה והתודה של הציבור ושל מנהליהם. אלה היו חברנו ואנשינו ברשות השידור- הטלוויזיה הישראלית.

הסיקור הטלוויזיוני הראשון של הבחירות לכנסת, לעומת המלחמה, היה פרי תכנון  וחזרות, והסיקור עבר למופת- בכול נקודות השידור, בשטח, במטות המפלגות ובאולפנים בירושלים.על המערכת הזאת הופק, סגן מנהל החדשות, אלי ניסן. ראוי לציון, ולא במוסגר, כי החדשות, תמיד, גם בתקופת "שרות השידור" נחשבו כגורם המשפיע ביותר- על הפוליטיקאים. לכן הוועד המנהל מינה את עצמו כוועדה לענייני חדשות ואקטואליה. לדעת מומחים חברתיים השידורים המשפיעים ביותר הם שידורי ילדים ונוער. אבל,  ברשות השידור, וככול הנראה בעיני הצופים, הדבר החשוב ביותר הן החדשות. זאת הייתה נקודת תורפה וגם  הלחץ מצד הממסד בפרט ופוליטיקאים מכול המפלגות בכלל.

הייתה גם פריסה טובה של  הכתבים בעולם המערבי. חגי פינסקר היה בלונדון והגיח בשעת הצורך למדינות סקנדינביה. רון בן ישי היה בבון וסקר את מרכז אירופה. יצחק-איז'ו -רגר היה בפריז וסקר גם את דרום אירופה וחיים יבין היה בניו יורק וסקר את ארה"ב וקנדה. הדיווחים כללו לא רק על המתרחש  במערב(מזרח אירופה הייתה סגורה בפנינו לאחר מלחמת ששת הימים) אלא שידרנו דיווחים וכתבות מן העולם היהודי.

לא ראינו, לא הממונים עלי כול פסול בלחצים. במשטרים טוטליטאריים אין לחצים . שם הכול כתוב. העניין הוא שיש טענות נגד שידור ציבורי שהן מוצדקות ויש לחצים שצריך לעמוד נגדם.  לאחר מלחמת יום הכיפורים ,עם התפטרותה של גולדה מאיר ומינוי רבין לראש הממשלה, שמעון פרס היה שר הביטחון. הכתב לענייני שטחים היה רפיק חלבי. פרס הפעיל לחצים אדירים להחליף את חלבי. אנחנו- ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה ואני, מנהל החדשות ובגיבוי המנכ"ל, אמרנו: לא.

היו גם לחצים לגבי מידת החשיפה של פוליטיקאי זה או אחר. ככה למשל טענו ה"סטטיסטיקאים" בקואליציה  שח"כ אורי אבנרי, ח"כ של סיעה של איש אחד, מקבל חשיפה ללא יחס למשקל הפוליטי.מבחינה מספרית אפשר וצדקו , אבל היו שני אלמנטים שהצדיקו זאת. אורי אבנרי היה רהוט והצליח לארוז את המסר באריזה קומפקטית. אבל הסיבה החשובה יותר שאותה הבאנו הייתה כי במשטר דמוקרטי יש לתת אפשרות לנציגי האופוזיציה לומר את דברם, שכן זאת בָמָה שבאמצעותה הם רוצים להגיע לקהל פוטנציאלי. או טענה אחרת של הרכב המערכת. בא אליי חיים קוברסקי, חבר הוועד המנהל , נציג המפד"ל, מי שהיה מנהל מחלקת התרבות והחינוך בעיריית ירושלים, ואחד האנשים החכמים שהכרתי, והתלונן שאין כתב דתי במערכת. שאלתי אותו אם יש לו מועמד והוא אמר שיש לו. נסים משעל חבר מערכת "הצופה". אמרתי לו "שלח אותו אליי". ואכן נסים הוכיח עצמו כאחד הכתבים המעולים בטלוויזיה.כתב שטח בטלוויזיה חייב להיות מוכן למלא תפקיד 24 שעות וכול ימות השנה למעט בימים הנוראים. ובין הצוותים היו גם דתיים ושומרי מסורת.אבל זאת טבעה של דמוקרטיה לכבד עקרונות של מיעוט. על אחת כמה וכמה במדיה. כלומר בצד עקרונות הייתה גמישות אבל ההכרעות היו ענייניות ומקצועיות .זאת אך ורק משום שהאישים שעמדו בראש ראו עצמם משרתי ציבור במלוא מובן המילה, ושומרי הסף של חופש הביטוי והמקצועיות- ברשות השידור ובהתאם לחוק.ו כבר ציינתי ומציין זאת שוב ש"הטלנטים" הגדולים של  הערוצים המסחריים עשו את הסטאז' בטלוויזיה הישראלית- כיום ערוץ 1 .

המנכ"ל כעורך.

בראשית דרכה של הטלוויזיה, לאחר שילובה לרשות השידור, נקבע כי העומדים בראש המדיומים, טלוויזיה ורדיו, לא יוכתרו בתואר מנהלים אלא "ממונים על". הסיבה, ללא ספק הייתה פוליטית. לאמור מכיוון שהמנכ"ל שמואל אלמוג נבחר על ידי הממשלה, הוא זה שישלוט על  "קול ישראל" והטלוויזיה, באמצעות הממונים על הרדיו או הטלוויזיה. בראשית התקופה שלי כמנהל החדשות בטלוויזיה מי שהופקד על המדיום היה ישעיהו תדמור בעבור סגן קצין חינוך ראשי ולימים פרופסור לחינוך. כאשר תדמור פרש ובמקומו התמנה ארנון צוקרמן, הוא כבר זכה לתואר מנהל הטלוויזיה. אלמוג שבא מ"קול ישראל" לא התיימר להבין בטלוויזיה . הוא היה אדם זהיר בעל עמדות נחושות. ככה למשל, לאחר שהתקבלה ההחלטה לשדר  טלוויזיה שבעה ימים בשבוע, שר האוצר והאיש החזק בממשלה, פנחס ספיר, רמז שהממשלה עשויה שלא לחדש את המינוי שלו כמנכ"ל. אלמוג לא סינן שמועה החוצה, אלא הודיע פומבית שאין בכוונתו לבקש להיות מנכ"ל לקדנציה נוספת. מכיוון שהוא הכיר את ארנון צוקרמן שהיה סגנו ,כסמנכ"ל למנהל ולכספים, הוא סמך עליו והוא מונה כמנהל הטלוויזיה וזכה לגיבוי מצד אלמוג גם מול הממשלה. התקופה של צוקרמן בטלוויזיה הייתה תור הזהב שלה. ארנון צוקרמן, איש כלכלה וכספים גם בדיסציפלינה  האקדמית שלו, למד ביסודיות את מלאכת הטלוויזיה. וברגע שהוא למד, הייתה לו טביעת עין מצוינת  בכול הנוגע לאנשים, לתכנים ולצורה. אנשים שמלאו את תפקידם במסירות ובמקצועיות זכו לגבוי מלא. במקרים אלה כול ביקורת והתקפות בחוץ נעצרו אצלו. לאמור שהוא גם לא מסר על כך לאדם או ליחידה שכלפיהם נועדה הביקורת. אם זאת הייתה מוצדקת, לדעתו, הוא דאג לא רק למסור על כך אלא להפיק לקחים. לאחר פרישת אלמוג בסיום הקדנציה שלו כמנכ"ל התמנה במקומו יצחק לבני- איש בעל אופקים, מי שהפך את גלי צה"ל לתחנה בעלת תהודה בכול התחומים. בנימה אישית אוסיף שאני אמנם שיקמתי את מחלקת החדשות והספורט , שלימים עלתה בדרגה לרמת חטיבה. אבל מי  שהביא אותה להישגים בתחומי החדשות, האקטואליה והספורט,  ברמה מערבית גבוהה היה מי שבא אחרי- דן שילון. שהיה גם לפָני תקופה קצרה ,נבהל ופרש. דן שילון עסק בתחום הספורט של עיריית תל אביב כאשר אני שימשתי כראש המערכת. כבר אז הוא גישש את מקומו, נקלט במדיום והצטיין בדיווחיו במלחמת ששת הימים.  בטלוויזיה הוא שהקים את "מבט לספורט" הפך אותו לשם דבר עם לובי ציבורי חזק, כולל בכנסת,ואחר כך העביר אותו לאלכס גלעדי. כמנהל חדשות הוא לא נתן הנחה, לא בפנים ולא בחוץ..

זאת הייתה תקופה שבה שודרו שידורי דראמה טלוויזיונית מעולה כמו "חירבת חיזעה" "אינדיאני בשמש" ועוד. הובאו משדרי  אקטואליה ותעודה כמו סידרת אולפן בשילוב סרטי תעודה-"תעודת זהות" ומשדרי בידור אשר הדובדבן בקצפת היה "ניקוי ראש" לאחר הסדרה הסטירית הקודמת "לא הכול עובר".הטלוויזיה גם הביאה לשידור את הפסטיבלים הגדולים של הזמר העברי בניצוחו של במאי נפלא -יוסי צמח.

"תקרית אישית ומקצועיתכמשל לעידן

חיכוכים וחילוקי דעות תמיד היו ואי אפשר בחברה חופשית ובקרב יוצרים בעלי אגו מפותח שלא יהיו. חלקם דלפו החוצה,חלקם מצאו פתרון כזה או אחר והיו גם שנענשו, אם לא מייד אז כעבור זמן. כאמור, ברשות השידור המנכ"ל הוא העורך הראשי של כול השידורים ואין חולקים על כך שעל פיו יישק דבר. אלמוג נהג לומר לפוליטיקאים שהוא לא מתכוון ללוות כתב וצלם שעוסקים בצילום כתבה או לשבת במערכת ולראות את ה"ליין אפ"- הנושאים שמסוקרים במהדורת החדשות המרכזית. במקרה של הטלוויזיה- "מבט". הוא כן צופה בשידורים ואם יש לו הערות או ביקורת הוא דן על כך עם האחראים לדרג המקצועי. הפוליטיקאים עדיין היו רגילים לעורך עיתון,אשר גם הוא לא רואה כול מילה לפני פרסום, אלא עורכי המדורים השונים.

לי קרה מקרה חריג בתקופה שבה יצחק לבני היה המנכ"ל. לבני נחשב לאדם פתוח, מאוד ליברלי בדעותיו ובניהול, שום טענות או תלונות לא הגיעו אליי, כמנהל החדשות, ממנו במישרין. אם כבר אז הם הועברו דרך מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. ככה למשל הוא ראה לנכון לציין באוזני צוקרמן כי  הריאיון שלי עם ראש הממשלה גולדה מאיר עם פרישתה לא היה מוצלח. אך ארנון סיפר לי על כך רק לאחר שסיימתי את הקדנציה. הציבור, אגב, חשב אחרת. מכול מקום לא קבלתי ישירות הוראה מן המנכ"ל פרט למקרה אחד. ביום ששי מסוים לקראת מהדורת "יומן השבוע"- היומן, אז והיום, נפתח בחדשות החמות לקראת הכתבות .

            יצחק לבני           

קבלתי טלפון מיצחק לבני ובו הוא מבקש ממני שלא לשדר ידיעה מסוימת ,שהייתה ככול הנראה ידיעה פוליטית חשובה, שאינני זוכר מה היה טבעה, אשר שודרה ב"קול ישראל".אמרתי לו שלא מתקבל על הדעת שידיעה אשר שודרה במדיום הקולי של רשות השידור לא תשודר בטלוויזיה, וכיצד אני כמנהל החדשות, אֵרָאֶה בעיני הציבור, ובעיקר בעיניי אנשיי. לבני בשלו, והוא יכול היה להיות די ערסי וקשוח  בשקט הסטואי שלו- "אני מבקש שלא תשדר אותה". בשקט,זהו. בפניי עמדה דילמה קשה מאוד. פורמאלית- קבלתי הוראה מהעורך, ואני יכול לגלגל אותה לפתחו ולומר לו "אני משדר תוך מחאה". אני בטוח שהוא היה מקבל את זה וגם מאשר שהוא ולא אני  היה הצנזור. אולם לגופו של העניין- אני ראיתי בכך מעשה לא הוגן. שכן אילו מלכתחילה ניתנה הוראה לרדיו ולטלוויזיה שלא לשדר את הידיעה- הייתי אני ,ואני משער שגם מקבילי ב"קול ישראל" ,ממלאים אחר הוראת העורך.אבל היא כן שודרה ברדיו ואני התבקשתי שלא לשדרה. יכולתי גם לפנות למנהל הטלוויזיה ,ארנון צוקרמן, שהיה מן הסתם מגבה אותי, אבל רציתי למנוע מארנון, מנהל שעמד כחומה נגד פגיעה באנשי המקצוע- קבלת התפוח הלוהט. החלטתי לשדר את הידיעה .

לא שמעתי לאחר מכן מלבני אף מילה,ואני מסופק אם צוקרמן שמע על כך. אבל ליצחק לבני הייתה בין היתר נשימה ארוכה. היה לו גם זיכרון טוב. בסיימי את תפקידי כמנהל החדשות בטלוויזיה המליצו מנהל החדשות שבא אחריי, דן שילון, ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן שאהיה כתב בלונדון- כלומר כתב באירופה שמקום מושבו בלונדון. אני מאוד השתוקקתי לכך שכן רציתי להכיר מקרוב את העשייה הטלוויזיונית באנגליה כמו ה-בי.בי.סי והרשת המסחרית -"תיימז". המנכ"ל יצחק לבני הטיל ויטו, ולימים הוא אמר לי זאת בפה מלא, תוך חיוך ממזרי. אני פגוּע- גאווה ורצון להוכיח שאסע -סידרתי לי איזו מלגה חלקית של "המועצה הבריטית" ואיזו ג'וב מטעם מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית ועשיתי,יחד עם משפחתי, חצי שנת שבתון באנגליה, "מעין שבתון" לעניים. כאיזה מחווה אושרה לי על ידי רשות השידור נסיעה  הלוך ושוב ושבועיים לימודים. אבל כשם שלבני לא פעל נגדי מייד, לאחר שהפרתי את דרישתו,לא הייתה לי סיבה להמעיט מהערכתי אליו כאיש אשכולות ספרותי, רחב אופקים, "יהודי פולני", וישראלי כלבבי ובעל אינטלקט .

לימים כאשר הבאתי לו  את כתב היד של ספרי " "גשר של  נייר" כדי שיעיין בו, הוא ,לאחר שקרא אותו, העביר  אותו ליורם טהר לב, עורך בכיר ב" משרד הביטחון ההוצאה לאור" והאחרון בישר לי שהם מעוניינים בהוצאתו לאור. ציינתי עובדה זאת במבוא בספר. הבאתי סיפור זה כספיח כדי לשקף את האווירה ששררה באותה רשות השידור שהיא הייתה הבית המקצועי של האנשים שעשו מעל ומעבר כדי להצדיק את היותם שליחי השידור הציבורי. הוא כאמור היה אז במיטבו.

החלק הבא-"השקיעה" הקיסר לפיד הראשון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 30/03/2017 at 1:29 pm

    יאיר אחי אילן, שמת ממחלה לפני כעשור.

    • משה טימור  On 30/03/2017 at 3:54 pm

      למען האמת.יאיר אחי אילן ז"ל היה אמור להיות עם האלוף מנדלר בנסיעה הגורלית בזלדה.אלא שרפי אונגר שהיה באזור ככתב קול ישראל ביקש מיאיר שיוותר לו ויאפשר לרפי להיות בזלדה עם מנדלר במקומו.יאיר שהוזמן על ידי חבר לבוא ליחידת הקשר ולשמוע את השדרים מהמעוזים שהתחננו על חייהם הסכים לוותר לרפי.כך בעצם ניצלו חייו של יאיר אז.

  • צבי גיל  On 30/03/2017 at 5:01 pm

    מושיק. לשמעון טסלר. קרה משהו דומה. הוא היה עם סמח"ט 188 ,סא"ל דור ישראלי..הוא עלה על איזה ג'יפ נהוג בידי סמל, והשניים מצאו את עצמם בכפר נָפָח, כאשר הסורים היו בפנים.דור ישראלי נפל בקרב ושמעון טסלר שהה בתוך המערך הסורי מבלי שיהיה מודע לכך. רק כעבור שעות לאחר הדיפת הכוח הסורי,טסלר חזר לחטיבה ומצא אותה במצב קשה, אבל את עצמו הוא מצא בחיים. הוא הכליל דיווח זה בכתבה. אך מולו התייצב במערכת "ביטחון שדה". נגד "ביטחון שדה" איש לא עמד.

  • nachum  On 02/04/2017 at 12:16 pm

    http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1680526

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: