אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם- מנשר ניצולי השואה


לפני 15 שנה בקרוב הוקרא מנשר ניצולי השואה במושב הנעילה של כנס בינלאומי שנערך ביד ושם. מעטים בארץ ובעולם מודעים לקיומו של אותו מסמך ערכי, מוסרי, יהודי ואוניברסאלי אשר אמנם התקבל ,כאמור, ביום הזיכרון לשואה ב- 2002  ,אבל חשיבותו ,לא זו בלבד שלא פחתה אלא עלתה ,בעולם בכלל, בעולם היהודי בפרט, ובייחוד במדינת היהודים. לצערנו הוא אינו חלק  מן הנרטיב הטקסי של יום השואה. אולם מאידך הוא תקף לא רק ביום השואה אלא בכול ימות השנה. עם זאת, ידידי ,העיתונאי והחוקר ההיסטורי של תקופת השואה , ראול טייטלבאום ואני- השרידים של מנסחי המנשר, מביאים את תוכנו לקראת יום הזיכרון הבינלאומי שחל ב-27 בינואר. העם היהודי הוא עם של זיקה אוניברסאלית חזקה, כי הנסיבות ההיסטוריות עשו אותו לכזה ,והסימנים במציאות של ימינו להתהוות בדלנות לאומית ולאומנית הן לרועץ לעם היהודי ועלולות לפגוע ב"עתיד הזיכרון" .מסיבה זאת יש משנה תוקף למנשר הזה.

נכיר לכם תודה, קוראים יקרים, אם תפיצו את המסמך בכול צורה אפשרית, בין אם מדובר במסגרת  כמו בפייסבוק, בשיטה של חבר מעביר לחבר, במסגרת תרבותית, תקשורתית  וכיו"ב, או כפרטים- בבלוגים ,ברשתות החברתיות, בארץ ובחו"ל, ובקשו ממי שקורא אותו שיפיץ אותו הלאה כדי שהוא יקבל את התהודה המרבית.היינו רוצים שהוא יגיע למרב בתי אב בישראל ,לקהילות היהודיות בחו"ל וגם לציבורים בעולם. לאלה ,אם יש צורך ,ניתן למחוק את הגרסה העברית ולהשאיר רק את הגרסה האנגלית  ככה שההעברה תהיה חלקה יותר. לאנשי החינוך בקרבכם -יהיה זה הולם לקרוא אי אלה קטעים של המנשר בפני תלמידים. יהא חלקכם עימנו.

 

?????????????

איור: נתי גיל פוגל

מנשר ניצולי השואה

אנחנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: "אני זוכר את מה שאירע בשואה". יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.

באביב 1945, נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה,  יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.

המלחמה הסתיימה, אך אנו תהינו, נבוכים וכואבים, האם אחרי חשכת הגטאות, רכבות המוות ומחנות הריכוז וההשמדה, נהיה עוד מסוגלים להחיות בקרבנו את פתיל החיים, לאהוב, לעבוד, להקים משפחות ולציין ימי חג ומועד?

אנו לא נהפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם על דם נקיים. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהוויית עמנו עתיק היומין, ולאמונה ברוח האדם ובהשגחה. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת מדינת ישראל ותרמנו לחברה בישראל ובארצות ההגירה השונות שאליהן הגענו.

מרבית שרידי השואה באו לישראל- מדינת העם היהודי. היה זה עבורם לקח קיומי מהשואה. ביסודותיה של מדינת ישראל הונחו לא רק זכרם של שישה מיליון מבני העם היהודי שהושמד אלא גם הלקחים ההיסטוריים כדי שלא תשנה עוד שואה.

מאז ועד היום אנו מתמודדים עם הסוגיות המעיקות הרבות העולות מסיפור השואה: על מה ולמה נעשתה הזוועה? מדוע סומנו היהודים על-ידי הגרמנים כסכנה לאנושות שיש להשמידם? מדוע דווקא מקרב העם הגרמני שהוליד הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית יצאו הרוצחים שיצרו והפעילו את מכונת ההשמדה חסרת התקדים?!

אמנם, אנחנו ציבור פלורליסטי, רב פנים ודעות, אך משותף לנו ומאחד אותנו הרצון למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים בטרם ירד המסך וייפרדו גם אחרוני הניצולים מזירת החיים. מכאן, מירושלים, מיד ושם – אתר ההנצחה של העם היהודי לשואה ולגבורה, ובמעמד זה אנו משמיעים את קולנו.

במסורת היהודית הזיכרון הוא ערך מכונן. ואולם, אין הזיכרון מבודד כערך עצמאי אלא נסמך לחובה המוסרית. היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח" – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של ששה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו של "לא תרצח". החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלוהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים.

אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין. רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם.

אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל כדי שבעיות יפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח, במזרח התיכון ובעולם כולו.

אנטישמיות וכל סוג אחר של גזענות טומנים בחובם סכנה לא רק ליהודים אלא לכל העולם. חבויות בהם מגמות שיכולות להוביל לרצח עם. בימים אלו ה"אנטישמיות החדשה" מכוונת בו זמנית נגד היהודים, נגד ישראל ונגד הציונות, תוך הפיכת מושגים אלה למושגים נרדפים. תופעות אלה שכיחות גם בתעמולה הבאה מהעולם הערבי. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחן ההרסני של האנטישמיות והגזענות. הכחשת השואה, מזעור השואה ובנאליזציה של השואה, הם פתח מילוט מהסקת מסקנות מתבקשות מהעבר והפקת לקחים לעתיד. אנו נציגיו של דור הניצולים קוראים לכל אנשי המצפון בעולם לעקור תופעות אלה מן השורש ולהיאבק בהן ללא פשרות.

על אף שזיכרון השואה טעון וספוג בחורבן, ברוע ובאבדן צלם אנוש המאיימים על כל ערך אנושי, אנו, הניצולים שצעדנו בגיא צלמוות וראינו כיצד משפחותינו, קהילותינו, ועמנו מושמדים, לא שקענו אל תהומות הייאוש ולא איבדנו את האמונה באדם ובצלם אלוהים. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות.

השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידע לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.

מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ואידך זיל גמור!

זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

 

מנשר הניצולים הוקרא לראשונה ע"י העיתונאי והסופר ,ניצול השואה צבי גיל בטקס שחתם את הכנס הבין-לאומי שהתקיים ביד ושם בנושא "מורשת ניצולי השואה – ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" כקריאה לעולם כולו. הטקס נערך בבקעת הקהילות ביד ושם ביום ה', כ"ט בניסן תשס"ב,        11 באפריל 2002 .

 

 

 

Our Living Legacy -The Survivors’ Declaration

 

The Age of Holocaust Survivors is drawing to a close. Before long no one will be left to say, "I was there, I saw, I remember what happened." All that will be left will be books of literature and research, pictures and films, and multitudinous testimony. This will be a new era. The dark inheritance of the Shoah that was so indelibly stamped on the survivors' souls and hearts will become a sacred mission imposed upon humanity.

In the spring of 1945 the great thunder of World War Two was silenced. In the eerie stillness that followed, we, the last vestiges of European Jewry emerged from the camps, the forests, and the death marches. We were ragged, bitter and orphaned, without friend or relative, without a home. We were secretly wondering in our hearts if after the Ghettos, transports, and Auschwitz we would still be capable of rekindling a spark of life within us? Could we ever work again? Love again? Would we dare begin a family again?

No, we didn’t turn into wild animals, hungering only for vengeance. This is a testament to the principles we possess as a people imbued with enduring faith in both man and Providence. We chose life. We chose to rebuild our lives, to fight for the establishment of the State of Israel, and we chose to contribute to society in Israel and in a host of other countries.

The majority of the Holocaust survivors came to Israel – the Jewish State. This was, for them, an existential imperative arising from the Holocaust. The foundations of the State of Israel were built not only on the memory of six million of our people who were murdered, but with the historical lessons of the Shoah in mind, namely that a Holocaust will never happen again.

Since then, we have chosen to contend with the most resounding and perplexing issues relating to the Shoah: Why and for what purpose was the horror perpetrated? Why did the Germans single out the Jew as a danger to all humanity who must be exterminated? How is it possible that amongst the German nation, a people of such apparent intellect and modern culture who produced great artists, thinkers and teachers of ethics, murderers could arise who fashioned and operated this unprecedented killing machine?

The survivors are a pluralistic lot, with myriad opinions, convictions and doctrines. But we share a deep desire to transmit to the future generations what we lived through, and what we learned during that dark time, before we bid farewell to this life that showed us so much bitterness. It is from here, from Har HaZikaron – the Mount of Remembrance – from Yad Vashem in Jerusalem, that we the survivors choose tell our story. And it is now, that we raise our collective and individual voices.

In Jewish tradition, the command to remember is absolute. But its obligation does not end with the cognitive act of memory – it must be connected to both meaning and action. Today, we for to the next generation. We pass to you as well, the fundamental lesson of Judaism, that memory must be accompanied by action of ethical and moral intent. This must be the foundation and the focus of your energies toward the creation of a better world.

“Thou shalt not murder!” This basic tenet of human morality was trumpeted to all humanity from the heights of Mount Sinai. The memory of the murder of 6 million Jews by the Nazis and their willing helpers obligates us to act on this injunction. Life is a gift of creation, its form and essence a statement of ultimate equality among all those created in God’s image. With this in mind, it would seem obvious and indisputable that this fundamental commandment obligates all of humanity. And yet it is being mockingly violated in every corner of the world. As a part of the legacy of the Shoah we must be relentless in our pursuit of solving human conflict, between states and between people, in ways that prevent unnecessary bloodshed.

For us, who experienced the degradation of cruel racism and prejudice, who were condemned to death merely for being born Jews, we call on humankind to adopt principles of equality among men and nations. Tyrannical despotism, political and religious oppression, economic deprivation designed to destroy human dignity must be seen by the world community as grave sins that will not be tolerated. There is no real alternative to coexistence between people and nations. All must be done to resolve differences not through the spilling of blood but through discussion and mediation, in the Middle East and in the entire world.

Anti semitism and all other forms of racism present a danger not only to Jews but also to the community of nations. These days the “new anti semitism” is directed simultaneously against Jews, against Israel and against Zionism. By equating these terms the danger for Jews as a whole is exacerbated. This phenomenon is also common in propaganda emanating from the Arab world. The Holocaust showed the world the extent of the destructive power of antisemitism and racism. Holocaust denial, as well as minimization and banalization of the Holocaust provide a means of avoiding the evident conclusions and learning the lessons for the future. We, the survivors, call upon the world to wipe out these phenomena and to combat them relentlessly.

The memory of the Shoah is contentious and dark, exposing the ugly and naked face of consummate inhumanity that threatens the very nature and stature of civilization itself. We who staggered through the valley of death, only to see how our families, our communities and our people were destroyed, did not descend into despondency and despair. Rather, we struggled to extract a message of meaning and renewed purpose for our people and for all people, namely: a message of humanity, of human decency and of human dignity.

The Holocaust, which established the standard for absolute evil, is the universal heritage of all civilized people. The lessons of the Holocaust must form the cultural code for education toward humane values, democracy, human rights, tolerance and patience, and opposition to racism and totalitarian ideologies.

From Har HaZikaron in Jerusalem the words of Rabbi Hillel need to ring out loud and clear: “What is hateful to you, do not do to your fellow human being!”

THIS IS OUR MASSEGE.

THANK YOU

==================================================================

The Survivors' Declaration was first read out by Holocaust survivor , journalist and writer. Zvi Gill at the closing ceremony of the international conference held at Yad Vashem on "The Legacy of Holocaust Survivors: The Moral and Ethical Implications for Humanity." The ceremony took place in the Valley of the Communities at Yad Vashem on Thursday, 11 April 2002.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: