המזרחי


רן כחלילי הוא לא  ציפור נדירה  אלא ישראלי ברוך כישרונות שתקוע בפאתי מזרח.

רן כחלילי  הוא ישראלי ברוך  כישרונות ומיומנויות בתחומים רבים לרבות תחום הפרסום,  הכתיבה, מוזיקה, הפקות, בימוי סרטי תעודה ,סדרות טלוויזיה ועוד כהנה וכהנה, עם שפע של קבלות בכול תחום שבו עסק. בוויקיפדיה הוא ערך מאוד מכובד עטור הישגים . אולם בצד עיסוקיו הרבים והמגוונים הוא עוסק ,אפשר לומר אובססיבית ,בנושא קיפוח המזרחים במדינה. כמעט ואין תחום, מן הקרקע ועד לאוויר,וכל מה שבאמצע, ומחיל האוויר הוא צונח  למטה לאלאור אזריה ,ככה שאין תחום שהוא לא מוצא בו קיפוח "עדות המזרח". בדרך הוא משליך גם כמה אבנים אל "השמאל הציוני"- "הרופס".("הארץ  18.1.17 )  דווקא במידה רבה של צדק. אבל זה כמובן לא שייך למזרח.

sunrise-baba-mail-com

קשה להתווכח עם אנשים שהם באיזה מקום תקועים. אבל בהנחה שיש קוראים שתוהים האם יש כיום בסיס להערכה זאת, למען קוראים אלה אני רואה לנכון להאיר בזרקור הקטן שלי כמה עובדות יסוד. להעמיד  דברים על מכונם. כולל את רן כחלילי בכבודו ובעצמו. אתחיל בהיבט הגיאוגראפי. משום מה הכניסו אצלנו ל"פלונטר" אחד את כול אלה שאינם ממוצא אשכנזי- שהם ממוצא מזרחי. וזאת טעות גדולה. יוצאי מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה וגם לוב, נקראות  מדינות "המגרֶב"- מגרב פירושו מערב. מכאן שיוצאי צפון אפריקה הם לא מזרחיים אלא מערביים. אשר לתחום האתנוגראפי, רבים מיוצאי מרוקו,תוניסיה ואלג'יריה מוצאם מדרום אירופה. חלק מיוצאי לוב באים מאיטליה.

ציור babamail.com

בתקופת האינקוויזיציה בספרד רבים עברו את מיצרי הגיברלטאר והתיישבו בארצות צפון אפריקה. רבים מקרב יוצאי צפון אפריקה הם בהירי עור, וחלקם גם בהירי עניים. בירושלים, כפי שכבר הזכרתי בשעתו בהיבט אחר של הסוגיה, גר שכן בביתנו  בשם יאיר מרוקו, מהנדס בניה בולט בבירה, שהוריו והוריי הוריו, חיו בעירי במרכז פולין- זדונסקה וולה, אך שמם היה מרוקו. ואין כול ספק שבאו משם. כול יוצאי מדינות המגרב ששמם אשכנזי, הם ממוצא אשכנזי. בדיוק כמו כול אדם ששמו מזרחי, או איסטרמן, או אוסטרמן שנולדו באנגליה ,בגרמניה, אוסטריה, צרפת ועוד – מוצאם מזרחי.

בקטגוריה  מוטעית זאת מוכנסים גם  ישראלים יוצאי מורשת ספרד, בעיקר אלא שקרויים ס"טים- ספרדים טהורים. אלא שיהודים אלה מוצאם מתורכיה, מיוון, מארצות הבלקן, ומספרד עצמה. הם אכן יהודים ספרדים, ורובם מדברים או מבינים את שפת הלדינו- שהיא המקבילה לשפת היידיש של יוצאי מזרח אירופה. מכול מקום הם לא מזרחים. ובכל הנוגע לייחוסי האצולה בארץ, הם קדמו לאשכנזים ואצל המשפחות הספרדיות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה-20 עבדו אשכנזים כפועלים או פקידים או אשכנזיות ששרתו בעבודות בבית, לרבות עובדות ניקיון.

לעומת זאת העולים מעיראק, מפרס,מסוריה, מלבנון הם יוצאי המזרח. ואוסיף כאן בחלק האתנוגראפי כי לפי המסופר, הכוזרים, עם מזרחי, התגיירו. ויש עוד סימן שזה שנים אני מקדיש לו תשומת לב והוא הלבוש, אשר מצביע על אזור מוצא. אני נולדתי במשפחה חסידית. חסידי פולין לבשו קפוטות ארוכות, אבנטים, מגפיים וכובעי פרווה, (שטייירמל) גם בקיץ, וגם כאן בישראל בכול ימות השנה. זה הלבוש של הקוזאקים, עם קווקאזי, אשר גם הגברים שלו ככה לבושים, בהבדל שאצלם על החגורה תקוע פגיון, והם גם פרשים, וגם קשורים באי אלה פוגרומים נגד יהודים. ויש לי עוד סימן. בשעה ששם המשפחה מצד סבתי מצד אמי והסבים מצד אבי  שמות המשפחה שלהם הם גרמניים, כמו "גלזר"- זגג או " נוסבאום"- עץ אגוז, שם משפחה של סבי מצד אמי הוא ניידט. חקרתי במסעי באירופה ובאמריקה ומצאתי שכמעט והשם אינו בנמצא. עם זאת בליל הסדר לא שרו אצלנו את הפזמון "אחד מי יודע"- בעברית אלא ",חד מאן ידענא, חד אני ידע ידענא" בארמית, וזאת תוך סלסול מזרחי. ידוע שהקהילה הכורדית בעיראק, הקהילה היהודית העתיקה ביותר מאז החורבן, נהגה לדבר ארמית במקום עברית. זה ועוד. קחו את החזנות האשכנזית. היא כולה סלסולים, בדציבלים הגבוהים והנמוכים- נעימות מזרחיות מובהקות.שלא לדבר שהתפילות הם בנוסח ספרד.משמש אחד גדול- העם היהודי.

טיבן של  העליות.

העלייה מארצות צפון אפריקה לישראל הייתה סלקטיבית. לא מדינת ישראל עשתה את המיון, אלא העדה עצמה. רוב  העשירים של יהודי צפון אפריקה כמו גם אנשי המקצועות החופשיים ביניהם רופאים, מהנדסים, עורכי דין ,שלא לדבר על אנשי ממון ,או שנשארו, בעיקר במרוקו- המיעוט, או שהיגרו לצרפת- הרוב. לכן  קליטת עליה זאת הייתה מורכבת הרבה יותר, והמוסדות הקולטים לקו במעשים ובמחדלים שפגעו ברקמה של הקהילה. הישן נהרס בבואם לכאן  מבלי שתהיה חלופה טובה שתמלא את החלל הנורמטיבי.

לעומת זאת בעלייה מן המזרח, כמו מעיראק במבצע "עזרא ונחמיה" או מאיראן, סוריה ולבנון, באן כול הקהילות על כול הרבדים שלהם. העלייה העיראקית הייתה משופעת ברופאים, במהנדסים, ברואי חשבון, במשפטנים, ביזמים, וגם בקומוניסטים שמלאו תפקידים בכירים במפלגה זאת בעיראק.  עולי בבל קלטו את עצמם, והם מזרחים, ומהם, למעט בעיות נקודתיות, לא דווח על חבלי קליטה מיוחדים. חבלי קליטה כללים יש לכול מהגר ומהגר ואין זה משנה מהיכן הוא בא. כפי  שזה קורה לי לעתים,קופץ לי איזה אירוע שמשתבץ בסיפור. אמש צפיתי ביוטיוב בהופעה, במכון ון ליר  בירושלים ,של פרופסור אורית בשקין, ישראלית וחוקרת בולטת של המזרח ובעיקר על עיראק ויהודיה ומרצה כעת באוניברסיטת שיקאגו. במסגרת סידרה בשם "לזכור את בגדד" היא דיברה על "בגדד- עיר ללא הפסקה".בסקירה ממצה על הקהילה היהודית של עיראק, מוסדותיה, החינוכיים, התרבותיים, הפוליטיים,המוסיקליים, על המנהגים ועל היחסים הבינדתיים. בין היתר היא סיפרה שבואם לארץ ב"מבצע עזרה ונחמיה" בשנים 1949-1950 חרף המצוקה במעברות, הם השכילו להביא אתם לשם  חלק מן התרבות שלהם. היו במעברות בתי קפה, היו לימודים שהמשכילים לימדו את בני הנוער, היו הופעות מוסיקה. האזינו ביחד לנעימות עיראקיות בקול ישראל בערבית, כשהתזמורת מורכבת ברובה מנגנים יוצאי עיראק. הערך המוסף כפי שציינה פרופסור בשקין היה העדר פער מעמדי. כולם היו ביחד, אקדמאים ואנשים מיעוטי השכלה, מדענים, עם פועלים וכיוצא באלה. זאת הסיבה שכה מעט שמענו על חבלי הקליטה, שהיו ועוד איך היו. כשם שהיו, והיו קשים מאוד ,חבלי הקליטה של ניצולי השואה, שאליהם אתייחס בהמשך.

אשר לעליות קודמות, מרבית העולים של העלייה הרביעית( 1924-26)  היו אנשי מעמד הביניים שהגיעו מפולין.ואילו אנשי  העלייה החמישית, בשנים 1932-1934 , באו מארצות דוברות גרמנית כמו גרמניה ואוסטריה, רבים מהם בעלי מקצוע הצווארון הלבן ברמה המערבית.עם זאת בשל קושי להעסיק את כולם במקצועות שלהם היו מקרים שעורכי דין מקרבם הפכו לנהגים, ומהנדסים הפכו  לבנאים.לא נשמעו שום טענות על הפליה כלפי אשכנזים טהורים.

עליית ניצולי השואה.

  לדעתי הסיפור המלא של  קליטת העולים  ניצולי השואה, קרוב לחצי מיליון במספר, טרם סופר ולעולם לא יסופר. ראשית לכל -זאת לא הייתה עליית מצוקה, בדומה למקרים שקהילות גורשו, כמו מעיראק, או ניצלו כמו מצפון אפריקה. המצוקה הייתה נפשית, שכן כול אחת ואחד מקרב שרידי השואה יכול היה בשלב זה או אחר להגר לכול מקום בעולם. הם באו לארץ מכיוון שהיו ציונים, או יהודים שחשבו כי הלקח הראשון של השואה הוא הקמת מדינה יהודית. מכאן שזאת הייתה העלייה הציונית הגדולה ביותר "אי פעם"- מעולם, ולעולם. וצר לי שלא הוגדרה שכזאת. זה לא קיפוח אלא עיוות היסטורי. אשר לשואה, הרי בחוויית הפרט -לכל שרידה ושריד היה הסיפור שלו, סיפור ארוך ועצוב. הוא לא סופר כי השרידים נמנעו מלספר  ולא יסופר כי רובם אינם אתנו. וכשם שלכול אחת ואחד מהם  הייתה שואה משלו, ככה  לכול אחת ואחד מהם היו חבלי קליטה כמעט קשים מנשוא , טראומטיים בלא שיהיה איזה משרד קליטה, או משרד לחברה ולרווחה. הם קלטו את עצמם.

הפרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית באוניברסיטת בן גוריון ובת לניצולי שואה, ערכה  כמה מחקרים שפורסמו  על קליטתם של ניצולי השואה  בישראל. כמובן שבמסגרת המחקרים שלה היא עסקה בכול ההיבטים של קליטת מהגרים אשר ניצלו מן התופת, רובם ללא קרובים, בודדים, שבורים בגוף ובנפש. היא ציינה עם זאת כי חרף המציאות הקשה , שרידי השואה בבואם לארץ לא היו "נעבעכים"- הגדרה יידישאית ל"מסכנים". זאת במובן  התרבותי והחברתי. דהיינו לא זו בלבד שהם השתלבו בתרבות הארץ אלא בתחומים רבים הם השפיעו. בין הדוגמאות להשפעה מצויים מנהיגים חברתיים כמו כמה מראשי מרד גטו וורשה, סופרים ומחזאים. אפרים קישון, ניצול השואה מהונגריה בטורים שלו בעיתונות, בספרים שלו, במחזות שלו- קבע שפה ופניני לשון. קישון הוא שכתב את המחזה "סאלאח שבתי". אבל לצערי לא  היה אז רון בחלילי  שיכתוב את המחזה על "אברה'מלה  לזרוביץ'" או מנדל קלופר- שמות מפוברקים, אשר לנו על ספסלי שדרות רוטשילד בהמתנה לתשובה של בעל מפעל או חנות שאליהם יתקבלו לעבודה .

ההגדרה שלי על קליטתם של ניצולי השואה היא "צרוף של חמלה וניכור". לא חשש של הידבקות במחלות, כי כולם עברו חיטוי בעתלית- מה שנקרא "די טי טי". אבל קליטה חברתית, תרבותית,רגשית אינה קשורה בהיגיינה. עד למשפט אייכמן הציבור כמעט ולא ידע כלום מה זאת שואה, וגם אז הוא למד על השואה, ומעט מאוד על שרידיה. אחר כך הוא למד על הפיצויים שקיבלו הניצולים,אשר בהתחשב במה שהם איבדו, אם בכלל יש פיצוי לאובדן האדיר, של רצח המשפחה, נישול מרכוש, גזילת הנעורים, חיסול החינוך,איבוד האמונה- באדם ובאלוהים , הרי מה שניתן להם זה נושק לאפס . אבל זה עורר קנאה בשעתה, בעיקר מצד עולים אחרים . אמרו שלניצולי שואה יש מכוניות וכיו"ב תפנוקים. אשריהם וטוב להם. הציבור וגם העולים מארצות מצוקה לא ידעו כי בכספי השילומים, נקלטו עולים מגלויות אחרות. אבל שרידים אלה היו ציבור אילם כמעט. לא רק שהם לא סיפרו הרבה על מה שחוו בגיהינום, הם גם לא סיפרו על מה שעבר עליהם כאן במדינת היהודים. ואם דיברו בכלל- אז מה שהוא כמו "שרדנו שם נשרוד גם כאן. העיקר שאנו במדינה יהודית" רובם דיברו יידיש, וגם את השפה הזאת חיסלו להם. ומכיוון שלא דברו עברית- אז בהגיעם באוניות ובהעברתם ישר לחזית, אי אפשר היה לסדר להם ג'ובים מנהליים, גם לא של אפסנאים או של טבחים . אבל   לרובים ומקלעים לא היה צורך בשום שפה. רובם ככולם נשלחו ליחידות לוחמות. הם הוו 43%  מן הכוח הלוחם ואחוז הנופלים שלהם היה גבוה מאלה שנולדו בארץ או של עולים וותיקים. והיו כאלה שנפלו מבלי להשאיר אחריהם כול שריד משפחה. ולא היו טענות שתרבות אשכנז הוותיקה בישוב- השתלטה על הארץ. כחלילי עדיין לא נולד.

הצלחות וכישלון.

 הציונות המדינית, כפי שכבר תיארתי זאת בעבר, הגשימה את שלוש המטרות הראשיות שהיא  הציבה לעצמה. הקמת מדינת ישראל, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. היורשת של הציונות המדינית- מדינת ישראל כשלה בעיצוב ומיצוב מערכת ערכים שבבסיסה חוקה וזאת מבוססת על עקרונות של חופש, שוויון , ומערכות של צדק, מוסר ודאגה לשכבות החלשות. האפליה כיום אינו עוד מגזרית,  אלא חברתית, כלכלית וגיאוגרפית.רק שתי מפלגות מבוססות על עדות. דגל תורה שהיא אשכנזית טהורה וש"ס שאמורה לייצג את "עדות המזרח והספרדים".ובמערכת החינוך של דגל התורה, המערכת שבה צמח מנהיג ש"ס , אריה דרעי, קיימת אפליה כלפי חניכים של ש"ס. עם זאת היו מוקדים של קיפוח, ואלה היו מוקדים גיאוגרפיים, כמו בוואדי סאליב בחיפה והקטמונים בירושלים, ושם קמו "הפנתרים השחורים" ואלה היו אירועים, גם אם קוממו את ראשי הממסד, הם היו לדעתי מכוננים. זאת הייתה הפגנת כוח טבעית מבפנים, והיא פעלה ובמידה רבה של הצלחה. כמה ממיסדי  הפנתרים נבחרו לכנסת.

מעבר לזה הרי ידוע גם ידוע כי יוצאי אסיה ואפריקה ומעורבי חיתון שמספרם מתקרב ל-40% הגיעו ומגיעים  לפסגת בכול התחומים, ברשויות- המחוקקת, המבצעת והשופטת, נשיאות המדינה ,בשוק ההון, התעשייה, ההייטק ,הרפואה, החינוך ובשאר התחומים. למעט ראשות הממשלה ,אשר כמעט ויוצא המגרב, אמיר פרץ זכה בה. בתחומים מסוימים כמו בתחום המוסיקה העכשווית  יוצאי המגרב  ויוצאי ספרד שולטים שליטה מוחלטת.

כאמור האפליה נתונה כיום במקום אחר, הרוב, כולל מעמד הביניים, מכול העדות- המקופח ,ומיעוט של הון-שלטון- ביזיון – גם כן מכול העדות. השחיתות העכשווית, למשל אף היא חוצה עדות. ויש פה ושם בעיקר אצל פוליטיקאים שמנסים להעלות מן האוב את ה"שד העדתי".הנה העלו בלון ענק של ילדיי תימן האבודים, והבלון עף לו כי לא חטפו ילדים תימניים כמו שלא חטפו אחרים. והיו עוולות ואיוולת בקליטת כול עליה. שכן מדינה ענייה, כמעט מדברית, אשר מונָה שש מאות אלף נפש בעת הקמתה, קולטת מיליונים. אין לכך אח ומשל. ובכול זאת באותה תקופה לכול עולה הובטח ביטוח בריאות ו"טיפת חלב" לכל תינוק ,וגם חינוך יסודי ותעסוקה, במקרים רבים מה שנקרא היתה "עבודת דחק"- כלומר עבודה לא יצירתית. גם לכך אין אח ומשל בעולם המפותח.היו משגים, אבל אין עשייה בלי משגים ואין עשייה גדולה בלי משגים גדולים.

אני מחכה לאיזה יוצר גדול שבמלאת 70 שנה למדינה במאי   2018 ומאה שנה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור ,יפיק  סדרה של  תריסרי פרקים על  " מדינת ישראל- מסע של מאה שנה". אולי כחלילי ירים את הכפפה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נחצ'ה גלבוע  On 19/01/2017 at 11:28 pm

    צבי גיל היקר, שמחתי לקרא את המאמר שלך, שנים על שנים , עבדך נחצ'ה טוען, בכל שיח ועל כל במה אני לא מזרחי, נא להפריד גיאוגרפית את המדינות והארצות,שמחתי היום לשמוע את השופר יוצא מפיך, אין כוונתי חלילה לפגוע ביוצאי בבל, פרס, סוריה לבנון, הודו וכ"ו ! פשוט, לא לעשות מישמש, נא לדייק גיאוגרפית.
    ציינת יפה במאמרך, תיארת לפרטים גיאוגרפית את "תולדות העמים" כפי שיוצאי פולניה, צ'כיה, הונגריה רומניה גיאוגרפית נקראים מזרח אירופה והם כלל לא אשכנזים, עדיין הבילבול קיים. רון כחלילי, כשרון רב תחומי, הוא לבטח מודע למוצא פיו, פשוט נוח לערבב את יוצאי מזרח אירופה עם מערבה, אותו הדבר במדינות צפון אפריקה והמזרח, חלוקה דיכוטומותית, ללא הסבר מכח ההרגל. אני נולדתי בטריפולי שבלוב, בקו אנכי צפונה (קוי אורך) משיקים לנפולי ועד המבורג… סיפור קטן מהספר "להתאהב בארץ ישראל" (עמ' 12- 13) הוצ' כנרת של עופר והדס רגב, מספר על ש"י עגנון ואסתרליין.
    ג'ורג' מרקס ,ראש קהילת "בית ישראל"שניהל את ה "דוייטשה בנק" אחד משלושת הבנקים הגדולים של גרמניה, אז בשנות העשרים של המאה שחלפה, אביהם של רבקה ואסתר, שתיים מעשרת ילדיו, התעוררה בעיה כשגילו אהבתם בפני האב. אדון מרקס זעם, הוא היה מוכן להבליג ולסלוח על כך שהכרות בין השניים נעשתה שלא בדרך שידוך מסורתי, גם על כך שהבחור משולל מקצוע, אך על דבר אחד לא היה מוכן להבליג, על כך ששמואל יוסף צ'צקס (עגנון) איננו יליד גרמניה,אלא בן גליציה, גלות שאנשיה נחשבו בעיני יהודי גרמניה כפשוטים וגסים . ג'ורג' מרקס דרש מבתו אסתר במפגיע כי תחדל מן הקשר עם ה"אוסטיודן"( יהדי מן המזרח) ועוד "גליציאנר", היהודי הזה, לא יתמזג בדמה של משפחת ג'ורג' מרקס.
    זה הסיפור של מזרח ומערב באירופה, וכי צריך להיות שונה באגן הים התיכון וארצות המזרח ובארצות המבטאים את האתיות הגרונית ! ?
    הוספתי קימעא למאמרך הנהדר המדויק והמוסבר בפשטות.
    חזק ואמץ
    נחצ'ה מושב לכיש

  • צבי גיל  On 19/01/2017 at 11:58 pm

    לתשומת לב הקוראים. מושב לכיש מצטיין לפחות בשניים: הכרמים הנפלאים ונחצ'ה גלבוע – זן מיוחד במינו שארצנו התברכה בו. ולו ולפועלו הקדשתי בשעתו פוסט ,כאוריין היסטורי,אוהב את הארץ ,את כרמיו ואת אלה שנהנים מן האשכולות הכבדים ומן הצימוקים המפורסמים מבית היוצר של נחצ'ה. יהודי, ישראלי ,
    איש עולם,
    עם לב גדול וחם

  • nachum  On 22/01/2017 at 1:13 pm

    עד למשפט אייכמן הציבור כמעט ולא ידע כלום מה זאת שואה, not true. in those years it was the normal way in israel to speak with strangers and out of the many that were in poland in the war there were many that spoke.

  • צבי גיל  On 22/01/2017 at 9:24 pm

    קבלתי תגובה מידידי. א.ר ואני מביא אותה כלשונה.

    צבי יקירי,

    כל מילה בסלע.

    אין מה להוסיף, רק לידע אותך ואת הקוראים שהורי ,שני ניצולי אושוויץ עם מספרים על היד , הגיעו ב 1949 לישראל ואחרי שער העלייה קיבלו מאורה משותפת בוואדי סאליב (רכוש נטוש) יחד עם עוד 5 משפחות עולים אחרות. אבי שהיה בוגר חדר ובי"ס בפולין עבד בבית חרושת למרצפות במפרץ חיפה, אימי הייתה עקרת בית וגידלה שני בנים. בשנת 1956 עברנו לדירת שני חדרים והול בהדר בחיפה.
    למרות כל הקשיים הם דחפו אותנו ללמוד כולל אוניברסיטה, ואפילו הבאתי להם קצת נחת – שלאחר שהתקבלתי לקורס נספחים מסחריים- נהייתי פקיד קטן בממשלה-סגן הנציב המסחרי בני יורק , קונסול כלכלי בלוס אנג'לס , קונסול נציב מסחרי של ישראל בארה"ב, מנכ"ל משרד ממשלתי, ומנכל של חברה ציבורית.
    הם לא קיטרו, לא הרחיבו בדיבור על מה שעבר עליהם בשואה כי זה לא היה "בון טון" בישראל. הם שרדו, ורצו לשרוד בישראל ולגדל את ילדיהם ולהקים משפחה שהביאה להם נכדים ונינים. משפחותיהם בפולין נכחדו, הם היו לבד, אבל הצליחו לצמוח מחדש.

  • nachum  On 24/01/2017 at 2:27 pm

    גרשוני תיאר בראיון מאוחר את נוכחותה של השואה בילדותו: "אמא שלי הייתה מוטרדת מזה כל השנים שהיא לא הצליחה להביא אותם. ומה שאני זוכר, כמו הרבה אחרים, את השנים שאחרי המלחמה […] אני זוכר שקראתי כל מה שאפשר לקרוא על הנושא הזה, היו כבר עדויות וברדיו ובשיחות אישיות וקרובי משפחה שהגיעו. […] זה היה בתודעה, זה היה כמעט במרכז התודעה, אף על פי שהיו השנים הצעירות של קום המדינה והמלחמה עם הערבים, אבל הכל היה פונקציה של הדבר הזה"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: