מתו על חילול השם


המסע הקשה  ביציאה מן המגזר החרדי.

כאשר אנו שומעים על "חוזרים בתשובה", אחת הסיבות החשובות שלא מתלוות לכך  בעיות אישיות קשות שכרוכות במעבר, היא  שהחברה החרדית פותחת שעריה, קולטת את ה"חוטא" וסוגרת אותו, ובעבר הלא רחוק,  כמעט שום דבר לא דלף החוצה. הכול  מצא  פתרון  בתוך "השבט" .הפועל היוצא הוא כי הקהילה חרדית, אף שאמצעיה דלים, קולטת את ה "חוזר בתשובה" חומרית, חברתית ונפשית. זה לא המצב  כאשר מדובר ב"חוזרים בשאלה". כאן הנשים והגברים יוצאים מתחום הגטו הדתי אל החופש, שהחשיפה היא חלק מן הסממנים שלו, והם לא מוצאים מענה הולם לא לטווח הביניים ולא לטווח ארוך. התוצאה היא מצוקה נוראה שיש שלא עומדים בה וככה, לפי הדיווח, בשנתיים האחרונות ,נטלו את חייהם, שבעה אנשים  רובן צעירות.וזה זועק.

בשעה שאנו כאן בישראל עסוקים בבעיות של יום, יום -בכול התחומים: הכלכלי, חברתי, מוסרי,מדיני  ובינלאומי ,החברה הישראלית עוברת תהליך שהייתי מגדיר אותו "קונסטיטוציוני" מבחינת המשמעות הלאומית והחברתית שלו בהווה ובעיקר לעתיד לבוא. מצד אחד מי שהיו פעם הדתיים הלאומיים, אשר השקפת העולם שלהם הייתה רחבת אופקים, וחלק מהם, הקיבוצים, אף היו בעלי השקפה סוציאליסטית,  הפכו לחרדים יותר בדת ולאומנים יותר בהשקפת עולמם המדינית . גם החרדים, אשר ביסוד ההשקפה האוניברסלית שלהם, המדינה, היא זרוע קיומית שלהם בגשר הצר עד לבוא משיח צדקנו, וישראל הייתה עוד חולייה בפזורה שלהם ולא לאום -נעשו לאומניים יותר. במקביל אנו עדים לתהליך אטי, אך מתעצם במה שקרוי "חזרה בשאלה".

המונחים "חוזרים בתשובה" או "חוזרים בשאלה" מעולם לא היו נהירים לי אף שמשמעותם  ברורה לי מאוד. במקור הוא שאוב מתפילת שמונה עשרה "החזירנו בתשובה שלמה לפניך".אלא שכאן  המשמעות שונה לגמרי. במסכת "סנהדרין" של התלמוד נכתב: דאמר רבי אבהו- מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".הכוונה היא לאדם שעשה אלה צעדים שהיה בהם כדי להתרחק מהדת, שָב על עקבותיו ולא נלכד בפיתוי שעלול היה להרחיקו מאמונתו .מכאן שמדובר באדם  דתי שמקיים  את המצוות על כול היבטיהם, סטה  ושָב לדרך המלך. זאת בשעה ש"חוזרים בתשובה" כפי שאלה נקראים, הם חילוניים גמורים, לא מאמינים באלוהים, שהופכים להיות דתיים על כול המשתמע מן השינוי .הם לא חוזרים. הם עוברים למסגרת אחרת לאורח חיים אחר. זה אמור גם לגבי ההיפוך-"חוזרים בשאלה".שכן גם אם יש להם שאלה או שאלות לגבי מהות היותם דתיים, הם לא חוזרים.הם עוזבים.

יש כמוני שגדלו בבית חרדי והנסיבות שבהן הם פנו עורף לדת ולאמונה היו אכזריות ומבעתות. תוך דקות מן הרגע שבו ראיתי את ידיד נעוריו של אבי, שלמה ז'ליחובסקי, תלוי על גרדום,בגטו זדונסקה וולה ,בחג השבועות ב 1942 , נתתי ספר כריתות לאלוהים. אני אז נער בן 13, גיל הבר מצווה . אכן, כאשר בימים הראשונים של הגטו, באין שחיטה  כשרה ועוף לא מצוי, לאחר שאכלתי נקניק מן "הלבן" ההוא חיכיתי לרגע  שהקדוש ברוך הוא יוריד עלי את הגיליוטינה השמימית. זה לא קרה.הוא חס עליי.

סיפור אחר לגמרי הוא כאשר  אישה חרדית צעירה, או חרדי צעיר, מחליטים  להסיר מעצמם את הכבלים של הדת, יותר נכון של ההלכה, אשר מחמירה. לרוב הוא לא רק נותן ספר כריתות לאמונה, אלא גם למשפחה. כלומר המשפחה מתנתקת ממנו. בעבר, ואפשר שגם היום, בקרב חרדים קיצוניים, אמרו " קדיש", אחר בן שסרח ויצא לתרבות רעה, כפי ההגדרה המקובלת.

ישנם כמה גופים בישראל  שעוסקים בטיפול ב"חוזרים בשאלה". הוותיקה בגופים אלה היא תנועת "הלל", שמסייעת ליוצאים בשאלה אשר הבעיה העיקרית שלהם היא תופעות של ניכור קיצוני מצד המשפחה בברכת הרבנים החרדים. מכאן שחלק מן הטיפול הוא למצוא דרגים בקרב הקהילה החרדית שיהיה בהם כדי להקהות את העוקץ.
החלל הגדול.

עם הזמן נוסדו עוד ארגונים לטיפול ב"חוזרים בשאלה" ואחד מהם הוא "ובחרת" שאותה יסד מאיר נאור.

post%d7%95%d7%91%d7%97%d7%a8%d7%aa
"הוואקום אותו ציינת אינו בהכרח וואקום פיזי של בית ומשפחה אלא במקרים מסוימים מדובר בוואקום עמוק בהרבה"- אומר לי מאיר נאור. "שכן ילד או ילדה הגדלים במגזר החרדי גדלים לא רק עם זהות המורכבת מאמת אחת אבסולוטית, שכל מה שמחוצה לה שגוי, אלא גם כל מרכיבי הזהות כולם תלויים באותה זהות מוחלטת. האוכל שהאיש רגיל לאהוב, המוזיקה שמרגשת אותו, מעגלי החברוּת שלו, התקוות והשאיפות  לעתיד." " אלה – מציין מאיר " הם רק חלק קטן ממרכיבי הזהות שכולם עד האחרון שבהם קשורים באותה זהות טוטאלית שמחוצה לה אין כלום."

" וכיצד מפצחים אגוז קשה זה?"– אני תוהה.

"לפעמים די בהיווצרות איזה שינוי ברכיב אחד ממרכיבי הזהות כדי לערער את כל הזהות של האדם. אני נוהג להשתמש בדוגמת ה-באמבָּה. כבחור חרדי חסידי היה לי ברור שקטניות נחשבו מאז ומתמיד חמץ בפסח והיה אסור להכניס אותם לבית ועל כן חלק מהותי מחוויית הפסח היה אוכל מסוים שאסור שיימנה עמו באמבָּה. אך מה יעשה בחור שממש מתחשק לו באמבה?  אפשרות אחת היא שהוא יתגבר על ייצרו ויתאפק. אפשרות שנייה היא שיאכל באמבה ויהיה בקונפליקט עם זה ואולי "יחזור בתשובה" על עבירה זו. האפשרות השלישית היא שהוא ישלים עם הדבר, שהוא פשוט אוהב לאכול באמבה,גם בפסח. במקרה האחרון הדבר יכול לערער לו את כל תחושת השייכות והזהות. כי הרי המשפחה שלו אינה אוכלת באמבה  בפסח כי היא אסורה והוא כן אוכל זאת. לכן הוא עלול להרגיש מעתה כאילו לפחות בהיבט זה, הוא לא שייך למשפחה.  מכיוון שפסח הוא אחד ממצוות הדת המרכזיות, ומכיוון שהוא כופר בדרך קיום מצווה זאת הרי שהוא כבר בדרך ה"שגויה" שמחוץ לאמת האבסולוטית עליו הוא התחנך. אז למה רק באמבה? מה עם בשר בכשרות אחרת? ומה עם אוכל לא כשר כלל? מדוע לא? כתוצאה מכך הוא כבר מרגיש לא שייך למשפחה, לקהילה ואפילו… לעצמו כפי שהכיר את עצמו עד עתה. וכל זה בגלל באמבה.או יותר נכון כל זה בגלל שחונך באופן שסטייה כלשהי מהאמת האבסולוטית מערערת את כל מהותו."

"משל ה-באמבה הוא יפה- אני אומר למאיר,אבל מסתבר שזהו מעין "קש" על הגב שסוחב מטען כבד גם ככה"

. מאיר מסכים שבמידה מסוימת זה נכון והוא מוסיף. "כאשר זה קורה ,האיש יצא למסע גילוי עצמי מאפס. במה הוא טוב? מה השאיפות שלו לעתיד? מה הם מעגלי השייכות שלו? לאן יפנה עתה? כיצד הוא יכול לדעת מה מתאים לו אם הוא מעולם לא נחשף ולא התנסה בדרכים אחרות? זה הוואקום הגדול שבו היוצא עלול למצוא עצמו ללא תחושה של שייכות, של חשיבות עצמית, של משמעות לחיים."

"האם היציאה מן המסגרת החרדית,נובעת מאיזה דחף,או אירוע שקרה לאדם והביא אותו לקבל החלטה דרסטית? – השאלה שלי. תשובתו של מאיר היא כי היציאה מהמגזר החרדי זוהתה שנים רבות כיציאה דיכוטומית של מעבר חד מאורח חיים חרדי לאורח חיים חילוני . אולם בפועל ברוב מוחלט של המקרים לא מדובר במעבר דיכוטומי חד אלא במעבר מדורג הנמשך על פני חודשים ואף שנים. כלומר התהליך התחיל לפני אכילת הבָּאמבָּה. לדבריו לצד ה"יוצאים בשאלה", העוברים בחדות מחרדיות לחילוניות ישנם רבים מאוד אשר בוחרים לעבור מסע ממושך של היחשפות לדרכי חיים אחרים, לבחון האם הם מתאימים להם או לא. במקביל מתקיים תהליך הכרות מחודשת עם עצמם, יכולתם, תשוקתם, שאיפותיהם ועוד".

שינוי דרמטי בחברה סגורה.

כמי שעשה  את הצעד בעצמו, אך מסוגל להתבונן בתהליך שמתהווה בחברה שממה פרש-ביקשתי לדעת  באיזו מידה הצעד הזה נובע מהתרופפות החשוקים בחברה החרדית.

וזאת תשובתו של מאיר :" אכן החברה החרדית עוברת שינויים דרמטיים וגדולים, אשר חלקם כפי שציינת הם תוצאה של השפעות חיצוניות בהן ניתן גם להוסיף את הצרכים הכלכליים הגדלים של המגזר והתלות הגוברת בקצבאות, שחלקן קוצצו בתחילת העשור הקודם, וחלקם תוצאה של השפעות פנימיות . ביניהן אני נוטה להוסיף את הגידול הטבעי שהביא לכך שמסלולי החינוך האחידים כבר אינם מתאימים למספרים הולכים וגדלים מהנוער החרדי, וכן את אי הצלחת המגזר להסכים על הנהגה שתהא מקובלת וכתוצאה מכך אין יותר "דרך" או השקפה חרדית אחת מובילה. אך כפי שציינת גם הרצון למצוא איזון חדש בין צרכי הפרט וצרכי הקהילה הם אחד המניעים החשובים בשינויים ובהתפתחויות."

"ומה הן ההשלכות לגבי העתיד?- שאלתי.

"קשה להעריך כיצד התפתחויות אלה ישפיעו על היציאה מהמגזר החרדי, אך ישנן שתי מגמות שמתחילות לבלוט כבר עתה: המגמה הראשונה היא שאחוזים הולכים וגדלים של היוצאים מהמגזר עושים זאת כבר במהלך או לאחר שירות צבאי או רכישת השכלה. ויש מגמה מקבילה שבה  הולכים ונוצרים שסעים פנימיים בתוך החברה החרדית בין המיינסטרים לקבוצות שונות אשר בהימשכות מגמה זו הקבוצות הללו ייפרדו דה פקטו מן המגזר החרדי במהלך שני העשורים הבאים כפי שקרה בשנות השישים והשבעים עם מפא"י החילונית  ובשנות התשעים עם חסידי הרב קרליבך."

כאמור המדיה מרבה לעסוק באחרונה ב "חוזרים בשאלה". בערוץ 10 שודרה סדרת כתבות תחקיר בנושא.והוא מעסיק גם את הרשתות הברתיות. לפי נתונים שונים שהובאו מספר ה"חוזרים בשאלה", גדול יותר מאשר מספר "החוזרים בתשובה". אולם זה עדיין לא מלמד על היקף. מאיר נאור התייחס לשאלתי בעניין זה: "ככל היודע לי אין נתונים מוסכמים על מספרם של היוצאים מהחברה החרדית כיוון שאין הסכמה מי נחשב לחרדי מלכתחילה. נתוני הלמ"ס שנעשה על ידי עמותת "יוצאים לשינוי" העלה כי כ-10% מהצעירים החרדים יגדירו עצמם כלא חרדים בבגרותם"

ומן המקרו עברתי למקרו -למשפחה, שכן כפי שציינתי זהו הפצע הגדול ביותר הרגיש ביותר, הפגיע ביותר של ההתנתקות:

מאיר:" הכאב של ההורה שילדו בוחר בדרך אחרת מכפי שההורה רצה בעבורו הוא כאב עמוק וקשה בכל מקרה, גם בעת יציאה מאורח חיים חרדי וגם בעת יציאה מאורח חיים חילוני או דתי, כאשר העומק של הכאב משתנה מאדם לאדם ומהורה להורה. אולם במגזר החרדי קיימות מורכבויות רבות יותר למשפחה שאחד מילדיה בחר בדרך אחרת, הן בתדמית ובמעמד החברתי בתוך הקהילה, הן בהשפעות על השידוכים, הן ביכולת שאר הילדים להתקבל למוסדות לימוד נחשקים ועוד. מורכבויות אשר מוסיפות שכבות כאב רבות עוד יותר ואשר הן באחריות הקהילה לא פחות אם בכלל מאשר אחריות בן המשפחה אשר בחר בדרך אחרת."

מאיר נאור והאתגר לקלוט אנשים במצוקה.

מאיר נאור נולד ג'ינג'י כהגדרתו  למשפחת חסידי בעלזא, ובעקבות כך וכנהוג בקהילות החרדיות מאז שנות השבעים הוא התחנך כמו שאר 12 אחיו ואחיותיו כחסיד בעלזא.  הוא רואה  את שנות השבעים כנקודת ציון כיוון שעד אז כמעט ולא היה נהוג שכל הילדים מתחנכים באותה הדרך אלא כל אחד כפי שמתאים לו ובשנים אלה בוצעה רפורמה או מהפכה שחברות בקהילה מסוימת מחייבת  במרבית המקרים גם לחנך את כלל הילדים באותה קהילה ובאותה חינוך.

%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7%d7%9e%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%a0%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%9b%d7%91%d7%97%d7%95%d7%a8-%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-post%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

מאיר נאור כיום וכבחור ישיבת בעלזע- צילום מאיר נאור.

בגיל 18 הוא הוזמן  לעבוד כמדריך בפנימייה של החסידות ובין תפקידיו היה גם לספר לתלמידי הפנימייה על היסטוריית וכיבושי הארץ כחלק מהטיולים שמתקיימות בתוקפת ה"חופש הגדול" שקיים בשבועיים האחרונים של חודש  אב. אך כבחור ישיבה עד לאותו הזמן  לא היה לו ידע רב לספר עליו וכך הוא הגיע לראשונה לספריית בית העם ברחוב בצלאל בירושלים שפתח לו חלון לדרכי חיים שלא הכיר. כיום הוא עוסק בתחומי הקהילה, ובעיקר בתנועה "ובחרת" שאותה יסד. הוא בן 36 גרוש, ללא ילדים. הוא אדם משכיל אף שלא רכש השכלה אקדמית. הוא בהיר מחשבה וחד לשון והוא יודע את נפש האנשים שבהם הוא מטפל ולא פחות מזה את נפשם של אלה  בציבור שאליהם הוא פונה. היתרון הגדול שלו בהבחנת הסוגיה ובטיפולה הוא משום שהוא בא משם.

כיום הוא  רואה את האתגר של  הענקת סיוע פיזי, כמו גם תחושת זהות ושייכות לאדם הנמצא בעיצומו של תהליך מתמשך של שינוי והתפתחות, תהליך בו הוא עדיין אינו רוצה לבחור "תחנה סופית" למסע – כאתגר ייחודי ומשמעותי מאוד .זהו תהליך מורכב ורגיש מאוד וכרוך בגורמים רבים אשר העיקרית שבהם היא מציאת מקום שיהיה במידה רבה חלופה לבית אבא. "אולם המורכבות הגדולה ביותר- מציין נאור- היא ביכולת להעניק תחושה של שייכות וזהות לאדם שזהותו נמצאת במסע מתמשך. מסע שעד להקמת ארגון "ובחרת" הוכר כ"לחיות לא כאן ולא שם", כתקופה של חוסר חיבור לאף מקום".

"ובחרת" – אומר מאיר נאור- אינו רק שם שנבחר לארגון משום  שהוא מייצג את הזכות לבחור דרך, אלא גם שם של בית לאנשים הנמצאים במסע מתמשך ולפעמים ארוך עד לנקודת הבחירה, אם בכלל.  מסע של היחשפות, של תגליות, של הכרות עצמי ושל בחירות רבות ושונות ביניהן לפעמים הכרות מושגים מהעולם היהודי שנתפסו עד עתה בגוון מסוים, לדוגמה הלכתי, בגוון שונה, לדוגמה תרבותי.

"היכולת לבחור לעשות קידוש בשישי בערב בעבור יוצא מהמגזר החרדי היא פעמים רבות כלל לא מובנת מאליה כיוון שהוא חונך שיחד עם הקידוש מגיעה כל "חבילת האמת האבסולוטית". מצד שני אם יתנתק בכוח מהקידוש בשעה שזה יכול לתת לו תחושה טובה של חיבור חזרה לבית רק בשל החשש שאם הוא עושה קידוש הוא גם חייב לברך ברכת המזון-  הרי הוא שופך את התינוק עם המים, והוא לא יצא למסע החיפוש כדי לגלות -מה עושה לו טוב?"

"תהליך של גילויי גוונים חדשים אם בכלל, באמונה, בדת, ביהדות, בציונות ובעם הוא חלק חשוב ומהותי במסע אותו חווה היוצא מהמגזר החרדי , אשר גדל על זהות חד ממדית ומוחלטת. הוא גם חלק חשוב ומהותי ביכולת למצוא לעצמו מקום בעולם ובלב בו ירגיש שלם ומסופק עם הבחירה שלו בחיים".- מסכם מאיר נאור.

מאיר נאור, כשמו  כן הוא. מאיר את דבריו בניתוח מבריק ונאור בפרספקטיבה שבה דבריו נאמרים. דברים  שרחוקים מאוד מן היריקה שממנה שתה בילדותו ובנעוריו .הוא רואה את הפרט לא רק במסגרת ההתייחסות  שאליה בא האדם, אלא גם זאת שממנה יצא.  בשמע דבריו הבנתי מדוע ידידתי הפסיכולוגית שבפניה הובאו  המקרים של התאבדות , הפנתה אותי אל האיש הזה. הרושם הראשון שלי ,כאדם שלמד רק מעט  על מה שקורה בנושא זה, אך יודע הרבה מה פרוש התנתקות מן המשפחה, הוא שאכן יש קבוצות מתנדבים שעוסקות בכך, אך החברה החילונית אינה עושה די. ומאיר הסכים אתי שאכן יש פער עצום ובלתי נתפס בין המשאבים העומדים לרשות החוזרים בתשובה ומנגנוני ההחזרה בתשובה לבין המשאבים העומדים לרשות הארגונים העוסקים בסיוע ליוצאי המגזר החרדי.

"רק לשם ההדגמה- הוא מציין-  ארגון "ובחרת" -במספר נתונים הוא הארגון הגדול ביותר העוסק כיום בתחום היציאה מהמגזר החרדי .יותר מ-50 פניות מתקבלות בכל חודש. שבע קהילות חברתיות הוקמו בארגון בשנתיים שהארגון קיים, עם כ-400 מתנדבים המקיימים פעילות רבה וענפה מאוד. אולם  תקציבו לשנה זו עומד על 200 אלף שקל בלבד שרובו גויס לצורך הקמת מרכז קהילתי ראשון ליוצאי המגזר החרדי "בית ובחרת" בירושלים. תקוותינו כי המודעות הגוברת, שאליה תורם כעת גם הבלוג החשוב הזה "זרקור" תרתי משמע תביא להגדלת התמיכה בצרכיהם הרבים של היוצאים מהחברה החרדית."

אני שותף לתקווה זאת , נכון יותר-לציפייה זאת. שכן אין כמותה להעצים את העָמָדת הפרט, בכול הנסיבות, כעומד במרכז ההוויה שלנו.מבחינה זאת החברה החרדית היא בבואה לחברה שלנו כולה, אשר מגמדת את מעמדו של הפרט בחברה. מכיוון שמן הממסד הקלריקאלי השולט, אין לצפות לישועה, החברה חייבת לענות לאתגר.- בכול ההיבטים- החומרי, החברתי, התרבותי והיבטים אחרים. אם יהיו אנשים רבים כמו מאיר נאור, אזי יש תקווה שגם בשמיים הקודרים של מציאות חיינו,יחדרו אלינו קרני אור,והם התקווה לעתיד לבוא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלירן קרן  On 19/11/2016 at 3:17 pm

    הרגישות שלך ככותב,
    הכישרון ההומני שלך כאדם
    מהמממים שידעתי.
    שוב לקחת נושא,
    ונשאת אותו על כפיים
    מעלה מעלה
    במעלה התודעה הציבורית.

    כולי תקווה שיוקצו המשאבים
    הנכונים והראויים
    לתמיכה וחיבוק
    ליוצאי הקהילה החרדית
    הראויים לחיפוש מחודש
    של דרך חיים בה יבחרו.

    שאפו גדול למר מאיר נאור
    על עשייתו הברוכה
    והמבורכת.

  • איה רובינפלד  On 19/11/2016 at 3:32 pm

    וואו
    מאמר מרתק!!! מלמד על הצורך בשייכות הטבוע בנו כחיות קומוניאליות מחד, לבין הצורך לחיות באמת האינדיוידואלסטית שלנו… דו קיום לא פשוט ולפעמים במקרים של חוסר סובלנות, לא אפשרי.
    תודה❤

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: