"תפסיק לשלוח לנו חומר עם אווירה של תבוסה וצילומים של בית מטבחיים"


רשמים של מנשה רז מהגזרה המרכזית בסיני של אוגדת שרון *

 ב-9 באוקטובר החל אלוף אריק שרון ליזום קרבות בגזרתו. האוגדה הצליחה לחסל גדוד של 35 טנקים מצריים בתל חמדיה – קרב ההתקפה הראשון שהצליח מאז תחילת המלחמה באזור הדרום. כוחות האוגדה החלו להתקדם לכיוון התעלה והתקרבו לאגם המר הגדול.  הסיור של האוגדה גילה תפר בין הדיוויזיות המצריות. כשנודע הדבר לרמטכ"ל אלעזר, הוא פקד על מפקד החזית גונן שלא לאפשר לשרון לצלוח את תעלת-סואץ ולסלק מיד את אוגדת שרון מהמאחזים שתפסה. בשלב זה המטרה הייתה למנוע שחיקה נוספת עד לשינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל. נסיגת שרון מהשטחים שכבש הייתה קריטית למאמץ חציית התעלה שאירע 6 ימים אחר כך באותו מקום – כוחות מצריים נכנסו לאזור ותגברו אותו. באותו יום רמת חילוקי הדעות בין שרון לבין פיקוד צה"ל עלתה מדרגה והגיעה למצב בו שרון לא שמע את הפקודות והאלוף גונן הגיע בעצמו למטה אוגדת שרון כדי למסור לו פקודות נסיגה באופן אישי. הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף הפיקוד גונן ניסו להדיח את שרון מתפקידו אולם משה דיין התערב ובמקום זאת הדיח את גונן מתפקידו. הניהול הכושל של חזית הדרום על ידי גונן הסתיים והפיקוד הועבר לחיים בר לב עד לתום המלחמה

מתוך הכרוניקה של  מלחמת יום הכיפורים.

הכתב מנשה רז וצוותו נשלחו לסקר את המערכה בסיני.את רשמיו הוא  מסר לי בשנת 2006 , קרוב למחצית היובל ממלחמת יום הכיפורים- לצורך תיעוד. אני מביא את עיקר הדיווח שלו אליי.

****************************************

לא אופייני לראות 'מטוסינו' חולפים  בשעת צהרים חמה ומעולפת, ביום הכיפורים.  לא יכול להיות, לא מתקבל על הדעת .מוזר. האווירה והשקט הקסום לחופו של הים השקט והרגוע,בחוף אכזיב, נקרעו לפתע באבחה מצמררת. רעש מוזר… היו חיבורי המילים בבליל הקולות מסביב. רצתי למכונית שחנתה במגרש ליד הכניסה חושב לעצמי: אם מטוסי קרב ביום כיפור, אולי גם הרדיו משדר… לך תדע… כששמעתי את קול ישראל באוויר היה ברור לי כי הלום של מועדון הים התיכון נגמר בשבילי ובשביל חברתי רינת. צריך לחזור למערכת לתל אביב.

ארזנו את עצמנו ויצאנו . הסוברו ספורט החדשה שלי לא אכזבה וכך, קבעתי שיא זמן קצר חדש בנסיעה מאכזיב לקריה בתל אביב. כשהגענו למערכת כבר כולם היו שם ,מסתכלים בעיניים מוזרות על שני הנופשים השזופים שנחתו עליהם כך, פתאום. המתח, הדאגה, חוסר האונים הפכו את כפר הנופש הצפוני כמו מעבר מנופים ירוקים להררי החושך. הדבר האחרון בעולם שהייתי מסוגל להשלים איתו באותם רגעים התמקד במילה 'מלחמה'. מהרגע שנכנסנו ספגנו את האווירה המבהילה. התחילו לזרום שברי ידיעות וכל טלפון מצלצל היה מפריח עוד שמועה לחלל האוויר.

לפנות ערב הודיעו שצריך להכין את האולפן בתל אביב. ראש הממשלה, גולדה מאיר תבוא לדבר. ב-1973 השמירה על ראש הממשלה הייתה צנועה יותר מהליווי המקובל בימים האלה של אחרון חברי הכנסת מהספסלים האחוריים. כשהיא הגיעה עוד לפני שנכנסה לאולפן, הקפנו אותה והפצצנו אותה בשאלות. היא לא הייתה האישה שכולנו הכרנו, שהתרגלנו לגחמות שלה למשחקים ולמניפולציות שהיו חלק מאישיותה. פניה היו חיוורות קולה נשבר פה ושם והיא נשמעה מודאגת. מאוד מודאגת. פניה הנפולים, הלחלוחית בעיניה, הסיגריות שעישנה בשרשרת, העבירו תחושה שמשהו דרמטי קורה במובן האיום של המילה. מה שהכפיל אצלנו את הדאגה היו הניירות שנשכחו באולפן על ידי שר הביטחון משה דיין שהגיע אחריה. זאת הייתה ערמת ניירות מסומנים בקווים עבים בצבעי שחור ואדום בפינה העליונה של כל עמוד. בחפזונו לחזור ללשכתו, דיין השאיר אותם על השולחן באולפן ואיש לא דאג לאסוף אותם.  התכנים השאירו אותנו דוממים עם תחושה של חושך בעיניים. אינני בטוח שעל כך סופר אי פעם. אפשר מאוד שעל הדברים שפורטו שם בניירות של שר הביטחון, מישהו שילם בחייו בשבי. הניירת של שר הביטחון העמידה את כולנו מול מציאות אובדנית ממש. מישהו זרק לחלל האוויר את הביטוי "שואה".

 אחרי שעה קלה אמרו לי לקחת צוות ולהתייצב במחסני החירום של דובר צה"ל ביפו. זה נשמע לי כמו בדיחה רעה. מחסני החירום של דובר צה"ל ועוד ביפו. בפחות מעשרים דקות מאוחר יותר התייצבתי באולמות ישנים מוארים באורות צהובים חיוורים, נקלעתי לתהליך משונה שבסופו הייתי חייל לבוש מדים עם קיטבג. רס"ר מבוגר העלה אותנו על אוטובוס ומצאנו עצמנו נרדמים בדרך ארוכה דרומה שסיומה בבסיס צה"ל רפידים בשעה של לפנות בוקר.

ירדנו עם הציוד לא כל כך מבינים מה עלינו לעשות. אפילו יחיאל הצלם שחוש ההומור שלו חילץ אותנו לא אחת ממצבים כאלה, שתק. ניסיתי להתעשת ואמרתי לו שצריך לארגן רכב כדי להמשיך לנסוע לכיוון התעלה. התחלתי ללכת לכיוון אחד המשרדים המוארים עם תחושה כבדה שמשהו לא מסתדר כאן. למרות השעה, הבסיס נראה שוקק חיים. אנשים התרוצצו הלוך וחזור ומהר מאוד נקלטה אצלנו התחושה שמשהו קורה כאן מהסוג הגרוע ביותר. הייתה שם אווירה של לחץ, פאניקה, היסטריה, כל כך לא אופייניים לצבא החזק ביותר של "מעצמת העל" הידועה במזרח התיכון. תוך כדי הליכה ללא כתובת ראיתי בצד קומנדקר חונה כשהנהג שמיהר כנראה לצאת ממנו השאיר את המפתחות. קראתי לאנשי הצוות, העמסנו במהירות את הציוד, התנעתי את הרכב ויצאנו לדרך. חוגגים את ההישג שלנו, החלטנו לנסוע לכיוון המתלה בנתיב המוביל אל מוצב המזח. "שם נקבל את זוויות הצילום הטובות ביותר של המלחמה", הסברתי ליחיאל הצלם שישב לידי והתחיל לחזור לעצמו משמיע קולות קרב אינדיאנים…

השמש התחילה לזרוח, ורעש נורא שנשמע מאחורינו הפך לרביעיית מטוסי קרב פאנטום טסים בגובה הכביש מגלחים לנו כמעט את השערות. כשחלפו מעלינו עצרנו והורדנו את הראשים שלנו עמוק אל רצפת הרכב משוכנעים שזהו זה. עוד שעתיים הכול ייגמר עם העוצמה הזו שלנו שכל כך היינו עסוקים בטיפוחה. בכניסה למעבר המתלה המפורסם ראינו משני הצדדים חיילים מתחפרים בתוך שוחות אישיות. כששאלנו אותם, הסבירו לנו שהם חניכי קורס קצינים שהקפיצו אותם בלי הרבה הסברים, דברי רקע והכנות. הם נראו לנו נלעגים, מתחפרים התחפרות מיותרת, אפילו פחדנית משהו כל כך רחוק מהחזית. לא עלה בדעתנו שהמתכננים החליטו לייצב קו במקום רלוואנטי יותר בהשוואה לאירועים שהתרחשו באזור התעלה.

מחנה המתלה היה עזוב. השער היה פתוח, לא הייתה שם נפש חיה ובחדר האוכל הייתה ארוחת הבוקר על השולחן וקנקני הקפה עוד חמים. המראות האלה הכו בנו וזו הייתה לנו הפעם הראשונה שמשהו התחיל להתערער. עמדנו שותקים אחד מול השני ובמאמץ עצום ניסיתי להיות הראשון להגיד "בואו נמשיך לכיוון התעלה ונצלם. צריך לצלם… לא יכול להיות שלא נפגוש מישהו בדרך ונתעדכן". נסיעה של עוד עשר דקות בערך ובצדי הדרך עמד טנק של כוחותינו קצוץ קנה. לידו עמד חייל סדיר גדול ממדים, סרבל שריון על גופו ודרגות סמל ראשון. "מי אתם?" הוא שאל עם מבט מוזר בעיניים. "צוות של הטלוויזיה הישראלית", ענינו כמו במקהלה. הבחור היה מאובק וסימנים שחורים של פיח על פניו. הוא העיף בנו מבט ארוך פולט בציניות מופגנת את המילים: "טוב שבאתם… אתם הכוח הכי טרי והכי רענן של צה"ל מול השריון המצרי ששטף אותנו… אני לא יודע איפה הפלוגה שלי, הטנק שלנו נפגע ואולי את המח"ט, אהוד ברק – למיטב זכרוני, תוכלו לפגוש בהמשך. אם אתם שואלים אותי", הוסיף, "עדיף שתסתובבו ותחזרו הביתה".

  החלטנו להמשיך לנסוע לכיוון התעלה. מבטי השריונר ליוו אותנו עם חיוך עצוב. כשראינו שלט עם חץ בכיוון ימינה ועליו כתוב תאג"ד, החלטנו להפנות את הרכב בתקווה ששם סוף, סוף, יהיה עם מי לדבר. המראה היה נורא: חייל לבוש מדים עם סטטוסקופ תלוי על צווארו הרעים בצעקות, מנסה לחלק הוראות לחיילים שמסביבו. התרוצצות אינסופית מסביב לעשרות חיילים פצועים וחיילים שגוררים גוויות לחלק אחר של המתחם. מחלק ההוראות היה כל כך עסוק וממוקד ולא הבחין בי. כשהפנה מבט לשנייה לכיוון שלי, הוא השתתק כמו חוטף הלם. זכרתי שצביקה מהכיתה שלי בתיכון לומד רפואה, אבל לא זכרתי איזו שנה. תיאור המפגש בינינו שייך לסיפור אחר. אחרי שנרגענו אמר לי בקול שקט: "אתה יודע, גם נחום נמצא כאן". מפגש מחזור… הוא הצביע על ערמת הגוויות שהלכה וגדלה. כשהתקרבתי ראיתי את פניו של נחום שלמים ושלווים ולא הבנתי למה הוא מת. גם נחום היה בכיתה שלנו בתיכון והיינו נוסעים יום, יום ביחד באוטובוס, הוא לבית אלעזרי ואני לגדרה. נחום היה אז סרן מ"פ בשריון והוא חטף פגיעה ישירה מטיל נ.ט. מצרי.

 היה ברור לנו שאנחנו אבודים וטועים וככה אי אפשר להמשיך. בחוסר ברירה, החלטנו לחזור ולנסוע למפקדת האוגדה של אריק שרון. היינו משוכנעים שאצל שרון הדברים יתנהלו אחרת. גם ידענו שבאותן שעות ממש אוגדת השריון שלו נעה לאזור התעלה. אריק היה שקט ונינוח כשניגשתי אליו, מציג את עצמי. לא הכרתי אותו לפני כן ומהסיפורים ששמעתי עליו, קשה להגיד שהייתה לי בשבילו פינה חמה בלב. אריק, המשך יתברר לי: שלא בטובתו, היה בשבילי אז, סמל של הגנרל הישראלי רחוק מכל הערכים שחונכנו עליהם. בניגוד לדימוי שלו, אריק היה חביב ומסביר פנים והוא הבטיח לנו שיתוף פעולה מלא ועזרה. מהר מאוד הפכנו לחלק מהמפקדה שלו והאווירה שבה. צילמנו עשרות קילומטרים של פילם בשחור לבן, עשינו עשרות ראיונות עם לוחמים ומדי ערב אריק היה מעדכן אותנו ומתראיין מול המצלמה. את החומר המצולם והמוקלט היינו מכניסים למעטפה מיוחדת, שהוכנה בטלוויזיה מבעוד מועד, עשויה נייר עבה ועל גבה באותיות גדולות, בולטות ואדומות כתובת המערכת והציון "חומר לשידור". נתנו את המעטפות ביד לטייסים של מסוקי החילוץ שהיו חוזרים לבסיסים שלהם במרכז הארץ.

%d7%91%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%9b%d7%99%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-2 

החומר החל לזרום למערכת ובזכות העובדה שהטלפונים במפקדה של שרון עבדו היה לי קשר סדיר עם המערכת בירושלים. לא אכנס לתיאור החומרים וחשיבותם ההיסטורית, רק אעיר כאן שהדו-שיח שלי עם המערכת הפך להיות קשה עם הזמן ועבר לטונים צורמים בחלוף הימים. "אתה לא רואה את התמונה הכוללת", הטיחו בי. "אנחנו, צה"ל, בעליונות מוחלטת, הצבא המצרי נבלם והעסק ייגמר במפלה מחפירה שלהם". "תפסיק לשלוח לנו חומרים עם אווירה של תבוסה וצילומים של בית מטבחים", נאמר לי כמה וכמה פעמים. נחשבתי אז בין צעירי הכתבים וכך התחלתי להאמין שמשהו לא בסדר איתי ושעלי לשמור על צניעות ופרופורציות כשאני משווה את היכולת המקצועית שלי, מול היכולת של אלה שמדברים איתי על

מנשה רז "פרייס מתוך הסרט

הטעויות האיומות שאני עושה. כששלחתי חומרים עם הקלטות של קריאות העזרה הנואשות בקשר מהמעוזים, נתנו לי הרגשה שאני חוצה את קווי אי האמינות – קללתו של כל עיתונאי מתחיל.לאט, לאט, צברתי שעות של שיחות בארבע עיניים עם אריק שרון, יושבים על תל החול שליד המפקדה שלו, כשיצא לשאוף אוויר צח בשעות שלא הייתה פעילות. סיפרתי לו על המצוקה שלי וניתוח הדברים שלו תרם הרבה לתחושת הביטחון שלי מול המערכת בירושלים. בשיחות האלה נקשר בינינו קשר עמוק למרות פער הגיל ובהמשך הייתי אצל אריק ולילי שרון ממש בן בית. שם, על תלולית החול נקשר בינינו קשר שגם בימים האלה אין לי בשבילו הגדרה קצרה ומוצלחת יותר מהמילה "אהבה". אני אוהב את אריק ואהבתי את לילי ועם הזמן היחס הזה התפתח כלפי כל בני המשפחה, ורה, עומרי וגלעד. (השיחה עם מנשה רז התקיימה שנים לפני האירוע המוחי של אריק- צ.ג.).

במלחמת יום הכיפורים 3.PNG pikiwiki_israel_38832_ariel_sharon

מימין :מנשה רז מראיין את הטנקיסט אפרים שולמן.משמאל: אריק שרון -צילום וויקיפדיה

אחרי כמה ימים היינו צריכים לרענן את ציוד הצילום שלנו והחלטנו לנסוע לתל אביב לכמה שעות ולחזור מיד לאוגדת שרון. אריק נתן לנו רכב ונהג ויצאנו צפונה. הנחיתה בתל אביב הייתה קשה. הגענו לבית סוקולוב ובמזנון פגשתי אותך, המנהל שלי אז. עייף, סחוט, מלוכלך, רעב, ישבתי מולך במסעדה כשאתה אוכל מולי מרק חם ואני לאט, לאט, יוצא מדעתי. "אתה לא חוזר לאוגדת שרון", אמרת לי בין כף לכף ששאבת מהמרק. "שר הביטחון דיין מוכן להרוג אותך והדיווחים שלך גורמים לו אולקוס והוא דורש להוציא אותך משם. בכלל", הוספת, "דיין הסביר לנו מדוע לשרון היה אינטרס פוליטי להטעות אותך". צריך לזכור ששר הביטחון משה דיין היה באותם ימים  לפני הנפילה הגדולה שלו והמיתוס שקרס. "אני חייב לחזור", ניסיתי בקול הכי סמכותי שהצלחתי לגייס והמנהל שלי, אתה, תוך כדי המתנה למנה העיקרית, הגבת בחוסר סבלנות ונתת לי להבין שהמדובר בהחלטה שאיש לא ישנה אותה.

 כועס ומתוסכל, יצאתי למגרש החניה וכתבתי מכתב אישי לאריק שרון שבו הסברתי לו מה קורה. נתתי את המכתב לנהג ואמרתי לו שיחזור בלעדינו. אריק סיפר לי ואף ציין זאת בספרו, שהמכתב שהגיע אליו הכה בו וכך הבין לראשונה שהוא נתון עמוק לא רק במלחמה נגד המצרים, אלא גם במלחמת גנרלים בתוך כוחותינו. כשהרכב של האוגדה יצא נכנסתי למכונית שלי והחלטתי לנסוע לירושלים למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן, בניסיון לבטל את רוע הגזירה. ארנון שבכל שנות קיומו של ערוץ 1 היה המנהל בה' הידיעה, היה אז תקוותי היחידה.  כשנכנסתי  למשרדו של צוקרמן הוא חייך אלי חיוך גדול כמו היה מוכן להתפרצות שלי. "צבי אמר לי שחזרת משוגע", הוא חייך אלי, מנסה להרגיע את ההתפרצות שלא יכולתי כנראה להסתירה. יש לי וויסקי טוב בשבילך", שלף מהמגרה בקבוק ושתי כוסיות.

suez

כוחות צה"ל נכנסים לעיר סואץ.

 במהלך השיחה התברר לי שהייתה הוראה מפורשת לקציני דובר צה"ל שהשתלטו בתוקף תקנות שעת חירום על הטלוויזיה הישראלית, לאסוף את כל החומרים ששלחתי ולהעבירם מיד לגניזה בכספת אי שם בתל אביב. ארנון שנראה לי כמו מתאמץ לפרוק עלי את כל היכולות האבהיות שלו, הודיע לי בחגיגיות רבה שאחרי שאנוח יום אחד ישלחו את הצוות שלי ואותי לשארם-א-שייך כדי לסקר את הנחיתה הימית הגדולה של חטיבת השריון דרומית לעיר סואץ, הנחיתה שהייתה מיועדת לשנות את פני מלחמת יום הכיפורים ולקבוע סופית את מפלת המצרים. הנחיתה הגדולה לא קרתה בסופו של דבר ובמהלך הזמן שבילינו בשארם א-שייך יצאנו למבצע ימי של טיבוע ספינות טילים מצריות על ידי לוחמי שייטת 13 והכרתי את הזמר לאנרד כהן שהחליט לבוא לארץ ולהתגייס כדי לעזור במלחמה.

*******************************************

עד כאן תיאורו המאלף, המרגש והפגיע, צריך להוסיף, של מנשה רז. מנשה פסח על שיחת טלפון שלו אלי בהגיעו לחזית הדרום. הוא אמר לי כך: "צבי, שמעתי את הדיווחים בקול ישראל. הכול שקרים. אל תחזרו עליהם". ואכן הטלפון הזה של מנשה וכן סימנים אחרים מצאו ביטוי בזהירות שנקטנו. זאת לעומת קול ישראל אשר שידר בהתחלה דיווחים אופטימיים.אשר לשאר, כמה מן האפיזודות שמנשה הזכיר שכחתי. אבל היו בעיות פנים-צה"ליות עם אריק שרון, וזה לא היה סוד, שכן היו לבעיות אלו השלכות על כל המערכה. כתב שטח רואה את הזירה ומושפע מן הנסיבות המידיות. מלבד  הצנזורה , גם "ביטחון שדה" של צה"ל היו צמוד אלינו, ולחמנו על כול "פריים". לא הייתה הוראה לגנוז את כל הדיווחים של מנשה. מזועזע מן ההתעלמות כביכול, מנשה רז נסחף. נגנז חומר רב של כתבים רבים וביניהם גם של מנשה רז. אחרי המלחמה חלקים גדולים מן "הגניזה" כולל הכתבות של מנשקה רז שודרו בתוכנית תיעודית גדולה.

סקר של המכון החברתי שימושי בראשות פרופסור אליהוא כץ, על פי הזמנת רשות השידור, שבדק את צרכי הציבור במהלך המלחמה מצא שבכול הנוגע לצורך במידע, להרגשת גאווה לאומית,ולשחרור ממתח, על ידי שילוב  משדרי בידור טובים- שידוריי הטלוויזיה ענו על צרכים אלה כשהם מספקים לציבור גדול חוויות המורכבות  מתמונות וטקסטים שניתן לשנן ולזכור.ואכן באלפי משובים בכתובים ובע"פ הציבור קד קידה עמוקה לטלוויזיה הישראלית. להזכירכם שזאת הייתה הטלוויזיה במסגרת "רשות השידור"

++++++++++++++

* מתוך "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב" ( 2007) "שעתם היפה"- פרקים שהקדשתי כהוקרה לצוותי הטלוויזיה שסיקרו את המלחמה בתנאים בל יאמנו ותוך סכנת חיים מתמדת,ומהם, מהטלוויזיה ומ"קול ישראל" נפלו במלחמה.נזכור אותם בגאווה.

zvi-gill-101-km-from-cairo

צ.ג בק"מ ה- 101 מקהיר.

נ.ב

באותו חלק של "מוביולה" מובאים גם שיחות פוסט מלחמתיות עם  כתבים אחרים שסקרו את המלחמה:חיים גיל(כיימול) שמעון טסלר,נחמן שי. ביניהם רון בן-ישי.( פרק : "כוח רון ישי מצטרף למערכה",) רון, מי שהיה הכתב הצבאי -בפרוץ המלחמה היה כתב רשות השידור -טלוויזיה ורדיו- באירופה ומקום מושבו בבון. רון  נמנה עם אותם עיתונאים שאם פורץ  אירוע, או שהם מריחים אירוע- הם  יוצאים למשימה ואחר כך מדווחים לממונים שהם יצאו. ככה קרה במלחמת יום הכיפורים. רון יצר קשר עם חברות תעופה שיטיסו אותו לארץ ואחר כך , בתחנת ביניים,הוא  הודיע על כך לממונים עליו. בבואו לנמל התעופה הוא פגש את  יאיר אלוני, (לימים מנכ"ל רשות השידור) מי שהיה ראש המערכת בתל אביב ואחראי ללוגיסטיקה שלנו,בזירות השונות . יאיר  שלח אותו למוקד בבית סוקולוב, שם ניתן לו צוות והוא יצא לסיני.הוא דווח בין היתר מן המערכה ליד "האגם המר" בקרבות ליד "דוור סואר" ובהתקפת הנגד הקטלנית של המצרים ליד מעוז "איקס" ,וליד מטעי המנגו, שם הוא הציל את חייהם של כמה לוחמים. הדיווחים הרציפים שלו הגיעו למערכת די מהר, הודות לתושייה של רון, והכרות עם לוחמים וקצינים. הוא צילם וצילם עד שנגמרו הסרטים גם במצלמה של הצלם עמנואל אלדמע ושלו עצמו.רון תמיד היה מצויד במצלמה משלו. ליתר ביטחון. הוא הודיע למערכת שהם שבים להצטייד, אך המערכת הקדימה אותו ואלוני שלח לו את הצלם צדוק פרינץ, עם תרמיל מלא קסטות סרטים. בשלבים הסופיים של המערכה הפעלנו עליו לחצים שיחזור לאירופה, והוא לחץ חזרה שאוט,אוט,אוט חוא חוזר. רק לאחר שהאחרון התותחים נדם, ואחרון הפנטומים והסקייהוקים נחתו לתחזוקה- הוא נכנע. רון קבל הנחיה שלא לטוס לבון בירת גרמניה המערבית אלא לג'נבה שם התכנסה הוועדה לשביתת הנשק כשבראש משלחת ישראל  עמד אלוף מוטה גור(לימים רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים- דוד אלעזר) מוטה מסר לרון מעטפה ובה צל"ש. לא לעיתונאי אלא למי שהציל חיי אדם "במטעי המנגו" בקרב קשה עם המצרים.מקפריסין בדרכו לאירופה הוא  הודיע לי שהוא נכנע. לפני כמה ימים, ואני בהתכתבות אתו בנושא אחר לגמרי, הוא שלח לי את המזכרת.

ron ben yishai kipur.jpg

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רם  On 11/10/2016 at 12:44 pm

    תודה צבי, הרבה אנשים לא ישכחו לעולם את יום הכיפור הזה. מאד חשוב שאתה מפרסם דברים כאלו גם להרחבת הפרספקטיבה של מי שהיה במקום אחר וגם לטובת מי שעדיין לא נולד אז. בבקשה תמשיך כך. תודה שוב.

  • shaultweig  On 12/10/2016 at 2:51 pm

    גם את הראעיון שנתן אפרים שולמן למנשה רז הצנזורה לא התירה לשדר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: