אלוהים שומר על המלכה


רשמי ביקור קצר בלונדון לאחר ה  "ברקזיט"

חרף הדעה הרווחת כי האנגלים גזורים מחומרים מוצקים, והם שמרנים וצפויים,  בביקוריי הרבים, יחסית, בארץ זאת – "בריטניה הגדולה" תמיד הייתה בעיניי אניגמטית. יש בה באוּמה הזאת דברים שהם אולי הביזאריים ביותר בעולם ויש בהם משהו ליניארי, עם התחלה וסוף כמו סרגל. גם כשהם היו אימפריה, הם ראו עצמם אי שהעולם מסופח אליו. מאידך ,הם עדיין רואים בממלכה משהו מעצמתי, בשעה שהיא למעשה אי, שמזמן איבד את האימפריה.

במלחמת העולם השנייה, כאשר בריטניה עדיין הייתה ממלכת עולם, האנגלים  ראו עצמם אי, אשר  בעמידה שלא תיאמן נגד הכתישה האווירית הנאצית ,הם הצילו את העולם החופשי. בכול ביקור בעיר המדהימה הזאת אני שומע ברטט את קולו של מנהיג בריטניה בעת המלחמה, ווינסטון צ'רצ'יל  שבאחד מנאומיו הגדולים אומר:" גם בעוד אלף שנה יאמרו ש"זאת הייתה שעתם היפה ביותר"- של הבריטים. עכשיו לאחר שהפכו להיות חלק  חשוב אך בלתי נפרד מאירופה, הם החליטו לחזור לסטאטוס של אי. הם עשו משהו בלתי צפוי. הבלתי צפוי לא היה עצם ההיפרדות מן האיחוד האירופי, אלא העברת  האחריות של  שתי הרשויות החשובות-המחוקקת והמבצעת- לידי העם. והעם הוא לעתים בלתי צפוי, וזה מה שקרה למדינה שהיא אם הפרלמנטריזם הדמוקרטי. אם יש  לאנגלים תחושת חרטה ,אזי לעניות דעתי היא נעוצה לא במעשה אלא בחיפזון שהוא נעשה. חרף המערכה הציבורית שנוהלה על ידי המצדדים בניתוק מן האיחוד והמתנדים לו. לתהליך נדרשה הבשלה הולמת, כיאה לאנגלים, ואז אפשר וההכרעה הייתה שונה, אף שהנסיבות משתנות.

kondon-selfridges-3

לונדון רבה הייתה ברובה נגד הניתוק,בהיותה מוקד עולמי חשוב בתחומי הכלכלה, המסחר, ההון, התרבות, התיירות ותחנת מעבר גדולה בין אירופה לבין אמריקה. מבחינה תיירותית, ניתן לומר שלא זו בלבד שזאת לא פחתה אלא גדלה, בעיקר בשל פיחות ערך הלירה שטרלינג. לי היו כמה אינדיקציות לכך של אורח לרגע. כולם מכירים את תור ה"נחש" בכניסה בביקורת דרכונים. לפי הרושם שלי הוא  גדל כפליים. זאת בשעה שהאורך רוח של  הפקידים נשאר כמו שהיה- ארוך.אין מה למהר. עוד סימן. פעם  שלושה מתוך ארבעה אנשים שנתקלת בהם ברחוב אוקספורד, לא ידעו למסור לך היכן נמצאת "סלפריג'יס", חנות הדגל של לונדון, אף ש"הרודס" גדולה ממנה.

london selfridges store.jpg

 

 

london-selfridges-2

 

"סלפריג'יס"-ברוח שקספיר

הפעם. בביקור הפעם ארבעה מתוך חמישה לא ידעו את התשובה. הרושם הוא שלונדון  מתויירת יותר מאי פעם.כאשר הביקוש גדל,ככה גם ההיצע. לונדון צבעונית מאוד, כרגיל.  כאילו מה שקורה מעבר לתעלה, בצרפת – בכול הקשור בלבוש של  בורקיני ובחיג'אב, שפריז נלחמת בתופעה, לונדון זוכה בתיירים אלה.  לונדון תמיד אכלסה מוסלמים מארצות אסיה ואפריקה, שהיו פעם חלק מהאימפריה,ותמיד הייתה צבעונית וקוסמופוליטית. במציאות של היום ,גם אם העין של הזר המשקיף עשויה להטעות, הצבעוניות רבה יותר- בכול מקום ולפעמים אפילו דומיננטית.זה כולל רובע כמו  "סטאמפורד היל" בצפון מזרח לונדון שהצבע השחור הוא לא רק של אפרו- אנגלים אלא גם של  חסידים יהודיים רבים שמתהלכים עם  הקפוטות  והמגבעות השחורות. משהו כמו "ירושלמי מעורב". (על הקהילה היהודית באנגליה ברשומה הבאה)

עם זאת ישנם דברים שלא השתנו.האנגלים לא מכירים בשינויי האקלים או ב"אל ניניו". הם נמצאים עדיין בערפילים הכבדים שרבצו על לונדון וצננו את האוויר.ביום בואנו במחצית ספטמבר, מזג האוויר הגיע ל- 29 מעלות צלזיוס. בקרונות של הרכבת התחתית אפשר היה להיחנק. אין מיזוג. יש איזה אוורור קל שמורגש כאשר הרכבת זזה מן התחנה ובזה נגמר העניין. יתרה מזאת, אתה רואה גברים לבושים ז'קטים וחזיות, כיאה לסתיו שמתקרב, או בדרך לאירוע שבו לא מתקבל על הדעת להיות סתם בחולצה ומכנסיים . לעומת זאת כאשר יומיים לאחר מכן הטמפרטורה ירדה ל-14 מעלות והמשאבים העזים הורידו אותה בעוד כמה מעלות- בתיאטרון "אולדוויטש" חשנו כאילו אנו  נמצאים ב-35 מעלות בצל. ואגב  הֶרגל, בתיאטרון הזה שנוסד בשנת 1905 ונבנה בסגנון  הבארוק האדווארדיאני ,ובו 1200 מושבים, אלה דומני גם כן לא הוחלפו מזמן, ומזכירים יותר מושבים של הצופים בחדרי המשפט ב"אולד ביילי" של המאה ה-18 . כשיוצאים לאחר שעתיים וחצי של ישיבה וצפייה גם אם מדובר במחזמר Beautiful , לוקח זמן עד שמיישרים את האברים. הפיצוי שבתי איה ,שהייתה אתי בביקור, העניקה לי- היה קפיצה ל" barrafina -מסעדת בר-בוטיק, ספרדית, שלמזלנו בדיוק שני מקומות התפנו. כאן אין מקומות ישיבה זולת סביב הבָר, וכול השאר עומדים ליד הקיר בהמתנה למקומות שיתפנו. כשסיימנו מספר העומדים ליד הקיר הגיע לעשרים איש בערך.אבל המאכלים הספרדיים, שמוגשים במינון קטן אך מושך וטעים, היה בהם פיצוי על הישיבה ב,"אולדוויטש" ". אין מה לדבר לונדון היא וויבראלית.

אדיביי עמך.

 יחד עם כול אלה, בלונדון הרועשת מהמולת המבקרים בה,  עדיין שמור מקום של כבוד לפרט, והיחס לזולת, מקומי או זר. הזכרתי את ה "נחש", בביקורת דרכונים. להערכתנו זה היה עניין לפחות של חצי שעה של זחילה אטית  עד שתורנו עשוי היה להגיע אל דלפק הביקורת. בתי  ניגשה לאחד המפקחים שעמד בצד והמתיקה סוד שאביה הוא אדם במרום שנותיו והעמידה קשה עליו. מיד נלווה אליה פקח, הסיר את החבל מחסימה לדלפק  מיוחד שבו טיפלו בנכים עם כיסאות גלגלים ובלעדיהם. ככה היה גם בתור באחד החנויות, כאשר בתי, נזקקה לאיזו ניירת בכול הקשור במע"ם, עניין של מחצית השעה לפחות. בדרך כלל בחנויות הגדולות הללו אין ספסלים או כיסאות ישיבה. נראה לי שזהו חלק מן הדינאמיקה של המסחר. אתה בא, מחפש, קונה, או לא קונה, והולך. גם כאן נחלצה קופאית ,הביאה כיסא התאימה אותו לגובה שלי, ואני השקפתי על התנועה ועל האנשים בתזוזה. היה גם מקרה שבירידה מן הרכבת שהביאה אותנו מנמל התעופה "היתרו" היינו צריכים לטפס מדרגות עם מזוודות, בחור אפרו- אנגלי ביקש רשות לקחת את המזוודה שלי, עף אתה עד לקצה המדרגות, נופף לשלום ורץ לדרכו. מכיוון שבמקרה- כול אלה  שהזכרתי היו ממוצא אפריקאי, בתי  שמתמחה בטיפול פסיכולוגי משפחתי, סברה שטבעי שאנשים חלשים, או כאלה שזקוקים לעזרה בעצמם, יגלו אמפתיה כלפי האדם שזקוק להם. אפשר שזה מיזוג של השניים בחברה שמצטיינת בסובלנות וסבלנות. שלא לדבר על הכלל ברכבות ובאוטובוסים "בפני שיבה תקום", שבאנגליה הוא מובן מאליו, בשעה שבארץ היהודים שנתנו לעולם את התנ"ך-לא כול כך.

היופי בערים כמו לונדון, במיוחד לגבי אלה שמכירים אותה, הוא שהיא גזורה לפי אורך  הביקור בה. ככה למשל במקום ללכת ל "ניו טייט גאלרי"- המוזיאון העכשווי ביותר שעליו המליצו יודעי ח"ן בתחום האומנות העכשווית , הלכנו למוזיאון של סר ג'ון סואון- Soan בית גדול במרכז לונדון,עם אוסף פרטי עולמי נדיר של אדם ואספן מיוחד במינו, וזה היה מרתק. לי ,כמי שלא מצטיין בסיורים דקדקניים במוזיאונים, זה היה משכיל מאוד וקומפקטי מאוד. מה גם שחרף הביקורים הרבים בלונדון לא ידעתי על קיומו.

soan-museum-imagessoans-one%d7%93-1

מוזיאון soan.צילומים "בית סואון"

לסיכום הרשומה:  שמתי לב לכרזה שעל אחד האוטובוסים האדומים הדו-קומתיים, שהם חלק בלתי נפרד מן התפאורה של לונדון: You can not take with you the atmosphere – אינך יכול לקחת אתך את האווירה של לונדון. כדי לחוות אותה- צריך לבקר בה. היא אף פעם לא מאכזבת, לפחות אותי.

נ.ב

מי שאוהב  קצת כרוב מוחמץ, חומוס ופיתה, פסטה- בולונז וביסקוויטים מחיטה מלאה- גם לארוחת צהרים בדרך ללונדון, וגם לארוחת ערב בדרך מלונדון לארץ- מוזמן לטוס ב,"אל על"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה רובינפלד  On 29/09/2016 at 5:54 pm

    וכל שנעדר מהפוסט הנהדר הזה הוא שנהנתי שועלים להיות איתך. אתה 'בון וויוואר' שאין שני לו ולהיות איתך בכל מקום, תענוג צרוף!!!

  • צבי גיל  On 29/09/2016 at 6:21 pm

    מכיוון שהמשוב שלך לפוסט הוא פומבי- כול שנותר לי לומר לבתי המדהימה הוא- likewise

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: