כן, היה רע..לתפארת


הדי הצעדים האחרונים של דור ניצולי השואה.

הצרוף של יין ואנשים הוא דבר משמח.  "יין ישמח לב אנוש להצהיל פנים עם שָמֶן"- אומר תהלים.  אולם הדבר שונה כשהם  בנפרד. יין שנמצא במרתף לאורך שנים הוא יין משובח ומשומר. לעומתו אנשים במרום שנותיהם , לא במרתף אלא למעלה  ,מה  שקרוי "גיל זהב",   בפרסומת של בתי אבות לקשישים- זה דבר שונה, שונה מאוד. גיל זהוּב? בישראל? אבל יש אנשים אשר במרום שנותיהם, יכולים ללא ספק להביט לאחור במידה רבה של  תחושת סיפוק והישגים, אישיים וציבוריים. חשבתי על כך באירוע השקת ספרו  של  חברי ראול טייטלבאום לפני שבועיים אשר הכותר הוא  כן ,היָה רָע ..לתפארת, בהשראת שירו של אלכסנדר פֶן:"וידוי".

raul-3

בשלוש מאות וחמישים העמודים של הספר מקופל עולם ומלואו, לפחות מראשית מלחמת העולם השנייה ועד לתחילת המאה ה- 21  . זהו מסמך תיעודי משכיל וסוחב , פרי המקלדת  של עיתונאי וותיק וחוקר היסטורי. למי מבינינו שמכירים את האירועים, זהו מסמך מרענן  חשוב, מובא בפרטיו  שחלקם הגדול הם עדות אישית  לאירועים ולחויות שהוא חווה. זאת החל במקום לידתו בעייריה בקוסובו על גבול אלבניה  ועד לימינו אלה. כותרת המשנה של הספר היא "קורות ואירועים של איש המאה ה-20 שהגיע למאה ה-21 .אל ראול ומשפחתו המלחמה הגיע רק באפריל 1940 . אבל לאחר פרק זמן שבו המשפחה הצטרפה אל  הפרטיזנים האלבנים שפשטו על העיירה, הגיעה שעתם של הנאצים והמשפחה מצאה עצמה במחנה הריכוז ב"ברגן בלזן". הוא ואימו שרדו והגיעו לישראל בשנת 1949.

 

מאחורי המבוא על המחבר פרוט ביוגרפי קצר:  התגייסותו לחיל התותחנים, היותו קצין בכיר בחיל, הקריירה העיתונאית שלו בעיקר בתחום הכלכלי, היותו פעיל במפלגה הקומוניסטית, והתפכחותו ממנה  כתנועה , אבל לא מאי אלה ערכים יפים שנחרתו על דגלה, שהם ביסודם ערכים אוניברסליים, הפעילות שלו במרכז הארגונים של ניצולי השואה ו "יד ושם", הספרים שכתב, רבים מהם ספרי מחקר והיסטוריה שנוגעים לתקופת השואה,מסמכי  התיעוד של הסכם השילומים, הסכם רחוק מאוד מעשיית צדק עם הניצולים, במסגרת תחקיר נוקב.  בתוך השערים הללו, ימצא הקורא רצף מרתק של אירועים  על פרטיהם, כתובים בידי חוקר היסטורי, שהוא גם עיתונאי, ולא להיפך.

כפי שאני מציין כאשר אני כותב על ספר חדש, ההתייחסות שלי היא לא בתחום הביקורת על הספר. זאת אני  משאיר למבקרים. אני מתייחס אל האדם ואל האירועים שבמקרה זה מדובר בזיווג מרתק.בהקשר זה לא רק שראוי שהדברים ייאמרו בשבחו של האדם בפניו אלא אני רואה בכך זכות וחובה. בניגוד לאמירה שנסמכת על רצף של פרשות השבוע- "אחרי מות"- "קדושים"- "אמור"

בקטע האחרון של המבוא של ראול לספר הוא כותב ככה:" המקצוע שלי הוא מילים. אני עיתונאי. במהלך שבעים השנים האחרונות פרסמתי כאלפיים וחמש מאות מאמרים בעיתונים הגדולים בישראל וביוגוסלביה,ועוד שורה של תחקירים,מסות וספרים. המילים חשובות לי. הן הכלי שלי,באמצעותן אני מקווה להפקיד בידיכם- בנותיי,חתניי ונכדיי- את פרשת חיי".

אלה לא מילים שמנסות לגעת. אלה מילים נוגעות, בוודאי לעיתונאי כמוני שהוא גם חברו של ראול כשני עשורים. מסתבר שראול ,שמאחוריו כמדומני חמישה ספרים, לא הסתפק עכשיו בספר אחד, אלא בעת ובעונה אחת הוציא לאור עוד ספר והוא: יהודים בשירות הפרטיזנים ביוגוסלוויה במלחמת העולם השנייה, שהושק שבוע לאחר מכן ב"יד ושם" .

img-20160907-wa0044

 

ראול טייטלבאום בהשקת ספרו

 חברים מספרים.

 יאיר צבן ממנהיגי השמאל הישראלי וממייסדי מר"ץ ,מי שמילא תפקידים ממלכתיים וציבוריים בכירים ביניהם שר הקליטה  בתקופת העלייה הגדולה מברה"מ, סיפר על ההכרות הקרובה עם ראול במשך 60 שנה. " חייו של ראול – אמר צבן – נעים במספר מעגלים, והמעגלים עצמם הם מעגלים משתנים:המעגל המשפחתי המשתנה -מבית ההורים בפריזרן שבחבל קוסובו ועד למשפחה שהוא ראשה, יחד עם עליזה, עם ענתי ועם איריס ועם ארבעת הנכדים. המעגל הצבאי; המשתנה, מנער צעיר שסייע לפרטיזנים של טיטו ועד לקצין הגנה אווירית בצה"ל;המעגל של השואה המשתנה, מהשהות הקשה יחד עם ההורים בברגן-בלזן ועד העיסוק הנמשך בגורלם של ניצולי השואה;המעגל המקצועי המשתנה, מכתב ירושלמי של "קול-העם" ועד לכתב כלכלי של "ידיעות אחרונות" ושליחו של העיתון לבון; ולבסוף המעגל הפוליטי. מחבר תא של מק"י שהפך להיות ב-1972 ליו"ר הועד המרכזי שלה ועד להובלת מהלכים שהביאו להקמת "מוקד" וסללו את הדרך להקמת מרצ."

צבן הוסיף : "מה שעושה את חייו של ראול למעניינים ואת סיפורם למאתגר, היא העובדה שחמשת המעגלים הללו  היו שזורים אלה באלה. וכך, הביוגרפיה של ראול היא לא רק סיפור אישי מעניין ומאלף, אלא גם סיפורה של תקופה וסיפורה של קבוצת אנשים שלא חדלה מחיפושי דרך.". בין השאלות שעולות, ציין צבן  היא השאלה  שמטרידה רבים מאתנו בעצם הימים האלה: "מה קרה לשמאל הישראלי? מדוע צדקת דרכו לא גרמה לניצחונה? ראול, ישר עם עצמו ועם קוראיו, אינו מתיימר לספק תשובות שלימות ועגולות לשאלות אלה. ומי שרוצה להבין מה הם לקחיו מניסיון חיים עשיר ומגוון כל-כך יתכבד ויקרא. "

גדעון עשת,עיתונאי ופרשן כלכלי בכיר, חברו למדור הכלכלי בעיתון "ידיעות אחרונות" הביא כמה סיפורים על תרומתו של ראול טייטלבאום  ל"מדע הכלכלה". ". הורתם בתקופת האינפלציה הגואה בשנות ה – 80' של המאה שעברה"- ציין עשת. בחוק הראשון נמצא כי נתון סטטיסטי – נניח רמת חיים ב – 1980 – שהמתפרסם בידי שני גופים שונים – נניח משרד האוצר ובנק ישראל – לעולם יהיה שונה. בחוק השני נמצא כי אותו נתון סטטיסטי – נניח רמת חיים ב – 1980 – המתפרסם על יד אותו גוף – נניח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – בהפרש של יותר משני עמודים – לעולם יהיה שונה. בשלישי נמצא כי שני תלושי שכר עוקבים לעולם יהיו שונים". אשר להפליה כלכלית, הדגיש גדעון עשת, כידוע מעמד הפועלים נעשק בידי הקפיטליסטים. ולכן הוא גם יקום על מנצליו כאמור במניפסט הקומוניסטי של מרקס. הבעיה היא שמעמד הפועלים לא כל כך ידע שהוא נעשק. ראול לקח על עצמו להוכיח את זה שחור על גבי עיתון.

המאמר החביב על עשת  היה "שחיקת השכר". "וכך יום אחד מופיעה כתבה משלו המוכיחה את העובדה הזו. עובר חודש, הנתונים מתעדכנים, וראול שוב מוצא שחיקת שכר. ואז מגיע החודש השלישי. ראול מופיע בדלת חדרי, פניו נפולות, ואומר שמשהו לא בסדר. מה לא בסדר? תהיתי. השכר לא נשחק.  כמי שלמד מראול את חוקיו הראיתי לו איפה מסתכלים כדי למצוא שחיקת שכר נוספת. ראול כתב על זה לא מעט. האם השכר נשחק באמת? התשובה היא שאין דבר כזה "השכר". יש שכר של פלונים ויש שכר של אלמונים והממוצע שלהם הוא קשקוש כלכלי. אבל ראול יצא מזה בכיפוף נתונים לצרכי המעמד. המעמד בוודאי מברך. סוף השמצה.ותודה לראול שהוא הכי מענטש שיש".

אני ציינתי בדברי מה שכיניתי "המיזמים הערכיים" שראול היה שותף להם. אחד הבולטים שבהם היה "מנשר ניצולי השואה" שראול היה שותף בכתיבת הטיוטות הראשונות של המסמך ונמנה עם הצוות המצומצם ב"יד ושם" שעסק בניסוח הסופי ובליטוש. חשוב היה לראול ולי שהמנשר, אשר הוקרא במושב הנעילה של "הכנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה- המשמעות הערכית והמוסרית לעולם"-ב"יד ושם", יעסוק בראש וראשונה בלקחי השואה האתיים, המוסריים, היהודיים והאוניברסאליים. אביא כאן את הקטע האחרון של המנשר:

"השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כול בני התרבות. היא שקבעה אמות מידה לרוע המוחלט.לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה,לזכויות אדם,לסובלנות,לסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מן הכנס הזה ב"יד ושם" בירושלים יוצאת  קריאתו של הלל הזקן "מה שעליך שנוא לחבריך אל תעשה"

אחד הדברים שראול ואני היינו מודעים לו הוא נושא "הקונצנזוס" שמקודש בישראל ואנו נתקלים בו לעתים קרובות, גם בימינו. מסיבה זאת- ארגון רשמי של הניצולים- מרכז הארגונים  והארגונים עצמם, שמרכיבים אותו,  נזהרו מלהתבטא בנושאים ערכיים שנגעו לחיים בישראל. אנטישמיות בחו"ל לא הייתה בעיה. היא הייתה במסגרת הקונצנזוס. סוגיות  טעונות כמו של דת ומדינה, או אנו והפלשתינים, נזהרו מהן כמו מפני אש. לעניות דעתנו, לא התקבל על הדעת שניצולי שואה אשר למודים סבל ורוע אנושי לא ישמיעו את קולם כאשר דברים כאלה קורים, ובייחוד במדינת היהודים. לכן ראול ואני יזמנו עצומה פומבית בשם "עצור וזכור". בה נאמר בין היתר:"החברה בישראל שוקעת בביצה טובענית של אלימות,זלזול בחיי אדם.תופעות אנטי  הומאניות אלה מתפשטות כנמק הפוגע ביסוד קיומה של מדינת ישראל. חובה עלינו,ניצולי השואה,שנצרבנו בידי בני עוולה להשמיע את קולנו לנוכח שיבוש זה של מערכת  נורמות נאורה בקרב החברה הישראלית שנמצאת  במצוקה ובמאבק קשה……

העצומה מתייחסת לאנטישמיות בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט ולתופעות גזעניות אחרות. והיא מדגישה את הפן שנוגע  לכיבוש ".שליטה על עם אחר בניגוד לרצונו סותרת את לקחי השואה מבחינה  מוסרית ,אנושית ופוליטית. המשכה עלול לערער לחלוטין  את הבסיס שעליו הוקמה מדינת ישראל כמדינת העם היהודי".

zviraul-curriera-de-la-sera

עם ראול טייטלבאום. תמונה שהופיעה במסגרת כתבה על העצומה בעיתון האיטלקי "קוריֶירה דה לה סרה"

על עצומה זאת, שהשתרעה על חצי עמוד בעיתון "הארץ" חתמו מאה וחמישים אישים בולטים מקרב שרידי השואה ודור ההמשך, ביניהם חתן פרס נובל, חתני ישראל, סופרים ועיתונאים בכירים, אנשי מדע, חינוך, תעשיה ואישי ציבור שונים. היא גם מומנה על ידי החותמים עצמם. בעקבות הפרסום ראויינו, ראול ואני, על ידי עיתון איטלקי חשוב "קוריירה דה לה סרה".

יוזמה אחרת הייתה הקמת עמותת "עופות החול ששמה לה למטרה לתעד חזותית את פעלם הרב של ניצולי השואה וחלקם בהקמת המדינה ובהתפתחותה. לה היו שותפים משה זנבר ומיכה שגריר זכרם לברכה, ראול ואני. עד היום הפיקה העמותה חמישה סרטי תעודה. כמו כן הצטרפנו ליוזמה של משה זנבר בהקמת  "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות"- שחונך כמדור בבית הפלמ"ח בתל אביב. הזכרתי רק את הבולטים ביוזמות הללו שראול היה שותף להם.

ראול הודה במילים ספרות למברכים ולאורחים ואמר שהוא לא הצליח במה שהוא קיווה לעשות ו" היו דברים שרצינו שיהיו ולא היו ,והיו דברים אחרים שלא רצינו שיהיו- והיו. עם כול זאת אני אוהב את הארץ על נופיה והאנשים הטובים שבה.אני רואה בארץ את ביתי ושמח בחלקי.".

ראול היה לוחם כול חייו. על כאלה ודומיהם- אמר הגנרל דוגלס מקארתור-גיבור אמריקה ובעלות הברית  במלחמת העולם השנייה  בזירה של המזרח  הרחוק  ,  בנאום הפרידה: "old soldiers never die they just fade away- חיילים וותיקים לעולם לא מתים, הם רק נמוגים.

בראשית הערב הושמע ההמנון הסוציאליסטי כפי שהושר על ידי המפלגה הקומוניסטית באיטליה שהייתה המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר  במערב. avanti popolo bandera rosa – קדימה העם עם הדגל האדום. אנחנו בתנועת הנוער הציוני שרנו אותו אחרת " ארץ מולדת היא תקוותנו, תכלת לבן הוא דגלנו- קדימה הנוער- "הנוער הציוני".

זה היה אירוע חשוב וגם עצוב. אני ראיתי בו עדיין את הצועדים של שיר הפרטיזנים, במרחק הזמן:

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה

הצעדים כבר לא רועמים, הם הולכים ומתרחקים, ורק הדים שהולכים ונחלשים, עדיין נשמעים, ועוד מעט קט גם אלה יימוגו.וכפי שנאמר בפתח מנשר ניצולי השואה:"בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיר: אני זוכר  מה שאירע בשואה.יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר,תמונות וסרטים ועדויות ניצולים"אחד מאלה הוא ספרו של ראול. לפרק אחד בספר הוא קורה: "פרשים אדומים  ורצועות כסף משמיים" על הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שבו שהה ראול. אני לא נתקלתי בצבא האדום עם השחרור אלא בצבא האמריקאי. עם זאת אהבתי את מקהלת הצבא האדום, גם כשהיא שרה בתקופת השלטון הקומוניסטי. במופע הזה היא כבר שרה לאחר נפילת הקומוניזם. אבל העוצמה  וההרמוניה של הקולות תמיד שבו את לבי והנה אני מעלה אותן במארש הצדעה לראול טייטלבאום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיה גולדנברג  On 22/09/2016 at 10:07 am

    מרתק ונוגע . מנשר ניצולי השואה הנו מסמך מכונן בעל תוקף מוסרי עליון . לקחי השואה כפי שבאים לידי ביטוי בידי טייטלבאום , גיל וחבריהם , הערכים אשר זוקקו מהאירועים, חייבים להיות נר לרגלינו ולרגלי הדורות הבאים .
    הגדת השואה והתקומה לדורות שלא ידעו עוד את הניצולים או צאצאיהם .

  • יהודית דודאי  On 22/09/2016 at 8:47 pm

    מעניין ומרתק, כמו בפעמים קודמות אתה מפנה את הזרקור לנקודות המעוררות מחשבה. חזרנו לפני שבוע ממפגש עם יהודי יליד האי רודוס ניצול שואה, המספר מזה שנים את סיפורו במסגרות שונות ,בין היתר בפני תלמידים קתולים ברומא, מקום מגוריו. אבל בעיקר למבקרים בבית הכנסת העתיק באי רודוס. כאשר נפרדנו ממנו בתקווה להיפגש כמידי שנה , אמרנו לעצמינו: "מי יספר את הסיפור כאשר הוא כבר לא יהיה", והנה אני מוצאת את הציטטה שלך מתוך 'מנשר ניצולי השואה'. תודה לך צבי. יהודית דודאי.

  • צבי גיל  On 22/09/2016 at 10:00 pm

    אכן יהודית. עדים לשואה לא יהיו ,ובשואה יעסקו היסטוריונים. לעומת זאת בלקחי השואה- הערכיים, היהודיים, האוניברסליים ,בכך כולם יוכלו לעסוק,חייבים לעסוק בכך.וזהו המסר שמתבקש- הלקחים. מה הטרגדיה הנוראה הזאת לימדה אותנו: כבני אדם, כישראלים, כיהודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: