מצעד הגאווה שלא צעד.


לא .זה לא מצעד הגאווה שאכן יתקיים מחר בתל אביב. ואפתח בכך , שיש לי בעיה עם המונח העברי של קהילת ההומוסקסואלים. הם הפקיעו ממני את השם "גאווה" .אם אני אתבטא בדו שיח, או ברב שיח, בראשית  דבריי ש"אני גאה" הרי כל הסיכויים הם שעוד לפני שאספיק למשל,להשלים.. ..שאני גאה בילדיי, כבר ירימו גבה, או יאמרו. "וואו לא ידענו. כול הכבוד שיצאת מן הארון בגיל שלך".עוד ביטוי לא עדכני. ארון. שיאמצו  gay .

הכוונה שלי היא לצעדת גאווה  מסוג אחר לגמרי. שכן גם המונח "מצעד"  מקומו בדרך כלל באירועים כמו מצעד צבאי, מצעד אחד במאי ,בייחוד במשטרים טוטאליטריים יש מצעדים. או " להבדיל "מצעד החיים", שככול הנראה הקשֶרו הוא ההפך ממצעדים של ימים אפלים. בהזדמנויות שונות לא התייחסתי אליו בחיוב,אל "המצעד" הזה. זאת בלשון המעטה.הוא  נולד ב"חטא", כמיזם משותף של פוליטיקאי  שהואשם בשחיתות ושל  וסוכן נסיעות ממולח. ובאחרונה שנים רבות לאחר ראשיתו מתפרסמת ידיעה(ד'מרקר 19.1.2016 ) על "חשד לקרטל בתחום הוצאת משלחות תלמידים לפולין".  זה ועוד. במכתב  למערכת "הארץ"( לקחי מסע לפולין- 10.5.2016) של אריה זיכלינסקי מכפר -סבא הוא  מסיים אותו במילים אלה: "כיצד ייתכן שמערכת החינוך, הסבורה שעניין השואה הוא נושא מרכזי בחינוך תלמידי ישראל,מחלקת במו ידיה את התלמידים לכאלה שנוסעים ולכאלה  שלא? אינני מדבר על העניין הכספי(נכון יש מלגות) אני מתכוון לכך שלא כול התלמידים עוברים את כול המסלול מתחילתו ועד סופו. מה משדרת חלוקה זאת? הגיע הזמן לעצור את תעשיית המסעות. אני סבור שחינוך צריך להיעשות בישראל,ולכולם. אין צורך בהליכה עם דגלים או אף במטס מעל לאושוויץ, כדי להבין את הסבל".

 

ostrowsky puples in birkenau -post עותק

תלמידי תיכון אוסטרובסקי -רעננה- בבי'קור במחנה "בירקנאו"

מילים שנוגעות, לפחות בי, כישראלי וכשריד שואה. ראיתי בזה, ולא הייתי בודד, החטאת מטרה, שכן ב"יד ושם" ניתן ללמוד יותר על השואה ביום אחד מאשר שבוע של סיור בפולין.  עם הזמן "מצעד החיים"  הפך לחלק מן המסורת הלאומית של תיעוד וזיכרון השואה, שעליו מופקד מנגנון ממשלתי. מבחינות מסוימות, הטקסיות הממלכתית על כול הנלווה אליה ב "מצעד החיים", יש בה פגיעה בזיכרון. הפרופסור באואר, אחד מגדולי ההיסטוריונים וחוקרי השואה אמר כי כל הטקסים, הכרָזות, הדגלים, הנאומים  והמטס, אינם ראויים כשמדובר בבית עלמין, ואושוויץ הוא בית העלמין הגדול ביותר בתבל. הוא בהחלט לא רָחבָה שבה נערכים טקסים צבעוניים. סיפור אחר הוא הבאת דורות ההמשך לקהילות  שבהן  נולדו אבותיהם או סביהם וסבי  סביהם, ובכך הם   לומדים משהו על קהילה שנכחדה ואין לה שריד.אבל יש עוד בעיות סביב "מצעד החיים", חומריות ולא רק אידיאיות. לא כולם כאמור,יכולים לעמוד בזה גם כאשר הוא מסובסד.

 הרעיון ל"צעדת התקומה".

אשר על כן צץ רעיון לסוג אחר של צעדה. הרעיון לסוג כזה של אירוע שייך במקורו ללילי הָבֳר. כיום  יו"ר עמותת ",עופות החול", עמותה  שמטרתה לתעד את תרומתם הגדולה של ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה, כקהילה וכיחידים .היא העלתה את הרעיון למתן ביטוי למעשיהם של ניצולי השואה והיותם דוגמה ומופת בעיקר לדור הצעיר בצורה מיוחדת, צורה אשר לדעתה תקרב  את הצעירים, ובעיקר את צעירי "הפריפריה" לנושא של שואה ותקומה. .עלה בדעתה ליזום מעין פרויקט של "משואה ל-תקומה" – במעשה, ולשלב אותו אי שם בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות ,כשהסיסמה היא:  זוכרים את הנספים ומצדיעים לשורדים שעם תרומתם נמנית ההשתתפות המסיבית במערכה על עצמאות מדינת ישראל. כיום הקֶשֶר הזה, במידה רבה, הודות למאמצים של  קבוצת שרידי שואה ודורות המשך, הוא בולט יותר. כדי לקדם את הרעיון היא הכינה נייר עמדה שבו נכללו המרכיבים הבאים:

אשר למרכיב הטקסי והנרטיבי הרי לדעתה יש להבליט את תרומתם המכרעת של השורדים להקמת המדינה, ולנצל את השנים המעטות שנשארו שבהם השורדים עדיין חיים בינינו. אוסיף כי כאשר לילי הבר העלתה את הרעיון, מספר השרידים חיים, כלומר אלה שעברו את השואה בגטאות ובמחנות ריכוז, היה גדול פי ארבעה עד פי חמישה מכפי שהוא כיום.

על פי הצעתה של לילי הבר, באחד מימי השבוע שבין יום השואה לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי צה"ל תתקיים "צעדת תקומה" בהשתתפות תלמידי בתי ספר מחטיבת הביניים ומהחטיבה העליונה, חברי תנועות הנוער, סטודנטים ופעילים בתנועות חברתיות. אליהם יצטרפו, לחלק מהמסלול, קבוצות אזרחים , בני דור שני ואחרים . כדי לשוות לצעדה ייחודיות- מוצע שהמשתתפים ילבשו חולצות מיוחדות .האירוע ייפתח בשעות הבוקר עם  התכנסות  עשרות אלפני בני הנוער ב" הר הזיכרון ליד מוסד "יד ושם" בירושלים.לבני הנוער, אשר יגיעו במסגרת בית הספר או במסגרת תנועת נוער, יוקצו שטחים מתאימים לעצרת זיכרון קבוצתית, בהם יתקיימו פעילויות חינוכיות העוסקות בשואה ותקומה, יחולק חומר כתוב על תרומותיהם של ניצולי השואה למדינה  ויוקרנו  על מסך גדול בחוץ,קטעי סרטים על  מעשיהם של הניצולים בהקמת המדינה ובפיתוחה. פעילות זאת  תסתיים בצהרים  ואז  תחל הצעדה ממקומות הכינוס , דרך הר הרצל, שם קבור חוזה המדינה, אל משכן הכנסת, סמל הקוממיות.  כל הקבוצות תתרכזנה בגן שליד הכנסת בשעות אחר הצהרים. בני הנוער יגישו פרח לכל ניצול.במקום יתקיים טקס של הנפת דגלים ובברכת  יו"ר הכנסת.מקהלת בני נוער תלווה את הטקס.
jerusalem south west - עותק (2) - עותק

 

 

 

 

 

מסע התלאות.

הרעיון של לילי הבר היה בעצם רעיון ראשוני אשר ברור היה שהוא יעבור שלבי גיבוש שונים עד שהוא ילבש צורה סופית לביצוע. מכיוון שבשלבים מסוימים הייתי מעורב מאוד ברעיון, ביקשתי מלילי לדעת בפני מי היא הציגה את הרעיון. על כך השיבה. "פניתי לכל מי שיכולתי ואיש לא הקשיב. הראשון שלא רק הקשיב אלא התלהב היית אתה"- כלומר-אני- אומרת לילי. אכן חשבתי ועודני חושב שזה רעיון מעולה מכול הבחינות והוא ניתן לביצוע בעיקר עם יעמוד אחריו משרד החינוך אשר  במסגרתו הדיסציפלינארית מצוי הדור הצעיר ובידיו הכלים לממש את הרעיון, ובאמצעות הצעדה הזאת  להפנים אצל בני הנוער את  הגדת התקומה. והיא הגדה. אלא שכנראה גם הגדה זאת צריכה הייתה להתחיל במסע תלאות. לאמור מסע במדבר.  יחד ניסינו להגיע למשרד החינוך. הגענו לראש מנהל חברה ונוער בשעתו ,ארז אשל, פגשנו את ראש מטה מנהל חברה ונוער שמעון שמעון.שוחחנו עם חני אפרימוב מרכזת מטה משלחות הנוער לפולין,עם  אלי שיש,מנהל אגף של"ח וידיעת הארץ ועוד, כמעט שלא הייתה קומה במשרד הענק הזה שלא ביקרנו באיזה חדר שבו, בתקופה זו או אחרת.

כמי שהשתתף ברוב המפגשים האלה דרך קבע, אני יכול להעיד, שלא היה איש בדרגה זאת או אחרת במשרד החינוך,  שלא  ראה את הרעיון כרעיון טוב. זכורה לי פגישה עם  המנכ"ל הידוע מאוד של משרד החינוך ד"ר  שמשון שושני,  אשר נתן הוראה לעסוק ברעיון בצורה חיובית תוך הכוונה לממש אותו. זה היה לקראת סיום תפקידו בקדנציה שנייה של מנכ"לות משרד החינוך בשנת 2011 . להאיר את עיניכם באיזו מועד מדובר. בעקבות הנחיית השר נערכה פגישה במשרד החינוך בהשתתפות חני אפרימוב, מרכזת המטה למשלחות הנוער וישראל קרצנר  איש הביצוע והלוגיסטיקה במשרד ,ובהשתתפות לילי הבר, ד"ר מירי פרייליך ממכללת בית ברל, ובהשתתפותי. פגישה זאת כמו קודמותיה נסתיימה כרגיל, ברישום, כלומר רושם  ובהסברים שכול משרד ממשלתי מצטיין בהם ומשרד החינוך עולה על כולמו.

שיתוף "דורות ההמשך"

אבל לא הרפינו ובשלב מסוים ביקשנו מסגנית יו"ר העמותה של "דורות ההמשך", כיום היושבת ראש, בילי לניאדו,  שיתנו כתף. ככלות הכול, הם דור ההמשך, בשעה ששרידי השרידים הולכים ונמוגים, והיא נענתה בנפש חפצה.נקבעה  פגישה עם אלי שיש מנהל תחום  של"ח( (שדה,לאום, חברה) בהשתתפות  לילי הבר,ובילי לניאדו..  בסיכום הפגישה הוציאה בילי לניאדו  סיכום של הפגישה שבו נאמר בין היתר " כי יוצע ש"צעדת התקומה" תהיה בכ"ט בנובמבר 2015  , הן בשל הסמליות של היום הזה והן משום שאין אפשרות לבצעו בין יום השואה לבין יום העצמאות בשל אילוצי משרד החינוך, וכי יש לבדוק מה קורה במדינה ביום זה. סוכם כי נציגי עמותת דורות ההמשך ו"עופות החול" יפנו ליו"ר הכנסת ולבקש ממנו שינחה את מי שצריך להנחות לקיים אירוע מרכזי בכנסת באותו יום שיהווה אירוע השיא של מפגן ההצדעה לניצולי השואה. הכוונה שהאירוע בכנסת יתקיים בין השעות 13.00 -15.00, רצוי באולם שאגאל בהשתתפות 600 תלמידים. במקרה של מספר גדול יותר של תלמידים ניתן יהיה לקיים את האירוע בשטח רחבת הכנסת. רק לאחר הסכמת הכנסת לקיים את האירוע  תגובש תוכנית עבודה, לוחות זמנים ושותפים אסטרטגיים נוספים לפרויקט. כן הוצע כי הלוגיסטיקה של מפגן ההצדעה (כגון אוטובוסים כלכלה וכו')  תמומן על ידי בתי הספר, שיסכימו לקחת חלק בנושא.

D lili haberbili laniado

 לילי הבר ובילי  לניאדו.

גבעת רם- אינה עונה.

כמוסכם נכתב מכתב ליו"ר הכנסת מר יולי אדלשטיין שבו נמסר לו כי זה פרויקט משותף של "דורות ההמשך" ועמותת "עופות החול" ומבקשים לקיים את האירוע לציון 70 שנה לשחרור  ניצולי השואה  ולהצדיע להם על תרומתם למדינת ישראל ולעם היהודי.המכתב אשר נכתב על ידי מי שהיה יו"ר "דורות ההמשך" שמואל סורק, תיאר בקצרה את תוכן האירוע ובקשה מיו"ר הכנסת לתת את האישור לאירוע.

לפי מה שנמסר לי על ידי בילי לניאדו- יו"ר הכנסת העביר את הנושא למנהלת מחלקת הטקס בכנסת, וזאת העבירה את הנושא לגברת אריאלה מלכה. הגברת מלכה מרכזת את העמותה שנקראת " העמותה הפרלמנטארית הישראלית לזכר השואה וסיוע לניצולים" .שם ארוך מאוד של גוף אשר הוקם בשנת 2000 על ידי יו"ר הכנסת אז, אברהם בורג, אשר מטרתו לדעתי, לפחות הלטנטית,  הייתה פוליטית- קולות הניצולים . כיום יו"ר העמותה הזאת, הוא יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. אין בכוונתי לעמוד כאן על טיב העמותה הזאת ומה היא עשתה למען הניצולים.אני עצמי הייתי בה חבר ופרשתי יחד עם כמה מעמיתי הניצולים, בשל היותו גוף עקר. זה קרה  לפני הבחירות. בינתיים היו בחירות.הייתי מגדיר את הנימה בדבריה של בילי לניאדו כמשהו בין תיאור המציאות הביורוקרטית של הממסד שלנו, לבין אופטימיות , מאוד זהירה. שכן בהעברת הנושא הזה ממחלקה למחלקה, אנו מאוד מנוסים, לגבי מה  שקורה לפציינט. אין לי מה לומר על השתלשלות העניינים עד לתקופה האחרונה .כפי שנודע, אריאלה מלכה רצתה לקדם את הנושא עוד בשנה שעברה כאשר הכנסת חזרה לפעילות אחרי הבחירות.  בשעה שאנו, לילי הבר ואני, למודיי ניסיון ארוך היינו פסימיים, בילי לניאדו הייתה ,כאמור,אופטימית זהירה .ראוי לציין כי שר החינוך הקודם הרב ד"ר פירון ביקש לקדם את הרעיון והנחה את האנשים באגף מינהל חברה ונוער להירתם למשימה.זהו אגף גדול מאוד שעוסק  במגוון רב של פעילויות  חברתיות ותרבויות ברחבי הארץ.מנהל האגף ,אלי שָיש אמר לבילי לניאדו: "אם אתם תצליחו לקדם את האירוע בכנסת, בהשתתפות היו"ר, תחזרו  אליי. עד אז אני לא עושה כלום". אני יוצא מתוך הנחה שהכוונה של אלי שיש  הייתה טובה. אבל בינתיים הוא עמד בדיבורו.כלומר לא עשה כלום . כאילו כול הנושא שייך לאלה שהגו אותו. הרי מן הראוי היה כי דווקא  מערכת החינוך שעוסקת בנושא היא שתפנה ליו"ר הכנסת, ואם הרעיון בעיניה ראוי, היא זאת שתדחוף אותו, ולה הכלים.

בילי לניאדו בינתיים הייתה עסוקה בארגון אירוע חשוב מאוד והוא כנס  בינלאומי של ילידי מחנה העקורים ברגן בלזן, כולל אלה שנולדו אחרי המלחמה ופעילויות אחרות בהיותה יו"ר עמותת דורות ההמשך. בינתיים רבים מן השרידים שאמורים היו להשתתף באירוע זה, הלכו מאיתנו, שרים ופקידים התחלפו ומוסיפים להשתמש בשואה כעל איום קיומי בימינו. והתקומה, מחכה בחדר המיון. אשר לכנסת. נו…. שם מראים לנו בפרסומת מדי יום כיצד  "הדמוקרטיה עובדת" ומרוב עבודה הדמוקרטיה "אובדת" וגבעת רם- לא עונה.

.לסיכום.

כאדם אופטימי אני מייחל כי הרעיון של לילי והתקווה של בלי  יתגשמו . הרי כולנו מקווים.  שכן מעבר לכול מסע התלאות הזה של רעיון טוב שנושא עמו מסר חשוב , הוא מלמד משהו על המוסדות שלנו, בעיקר על מערכת החינוך. מה לימדו  שם. על תקומה שהיא חלק מן ההיסטוריה החדשה של מדינת ישראל ועם ישראל, לא מלמדים כפרק שעומד בפני עצמו. אני משער שהתלמיד יודע יותר על הפרשים הפולניים, ה"אולָנים" שעצרו את צבאות תורכיה בשערי ווינה ב-11 בספטמבר 1683 מאשר על מעשיהם של ניצולי השואה במדינה. בראש הכוחות אז עמד מלך פולין יאן סובייֶסקי. סובייסקי נחשב כמלך פרו יהודי. כך נאה וכך יאה שילדי ישראל ידעו מי היו ידידי היהודים בהיסטוריה של עם ישראל. אשר לצעדת התקומה, הרי "מצעד חיים"- באושוויץ ממשיך לצעוד בגאון. ו"מסע האלונקות" שעליהן נישא הרעיון,  מלמד משהו גם על כנסת ישראל,  לא מה שקשור בשואה ובזילותה אלא בתקומה.

post השר בנט

שר החינוך נפתלי בנט. צילום מחלקת דוברות משרד החינוך.

ואולי – שר החינוך החדש, נפטלי בנט יָרים את השרביט והצעדה תצא לדרך. אולי…..

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: