גשר צר, רופף ומסוכן


הרהורים נוגים של פוסט  יום הזיכרון לשואה ויום העצמאות וחלום מבועת על הנשף בטיטאניק..

טקס הכרזת יום העצמאות בהר הרצל בירושלים במלאת  68 למדינה היה  מופע אור- קולי מרהיב, מאיר עיניים, מחמם את הלב. אך ממרום החוויה נפלתי, לדאבון לבי, עמוק לחלל  בלתי ידוע ומעורר חרדות.

הסמיכות בין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות, היא אכן קלנדארית- קץ המלחמה ושחרור שרידי מחנות הריכוז חל ב- 8 במאי, ויום הכרזת העצמאות של ישראל חל ב- 15  לחודש. אבל יש בשבוע המגָשֵר הזה סמליות גדולה. מדינת ישראל קמה על עיי חורבן יהדות אירופה, והלקח הראשון, והראשוני, של השואה- היה הקמת בית לאומי יהודי, כלומר מדינה יהודית. כאשר היישוב היהודי הקטן גבר על חילות ערב, במערכה צבאית שאין לה תקדים בהיסטוריה, כורח הנסיבות הביא אותו לביסוס העצמאות הזאת במאמצים גדולים . העם  שכה דימם במלחמה הזאת, גם כן בצורה חסרת תקדים, נדרש בהמשך לעמוד בגזרות כלכליות וחברתיות כדי  שהישות המדינית הצעירה והפגיעה הזאת תתבסס. עם זאת מנהיג המדינה ומייסדה, דוד בן גוריון, ביקש לראות את עם ישראל במדינתו כ"עם סגולה". לכך כאמור לא הגענו. להיפך, בשנת העצמאות ה- 68 של המדינה, אנו רחוקים מאוד מן הערכים  שהנחו את היישוב לקראת הקמת המדינה, במהלכה ובשנים שלאחר מכן. וזה הצל  הגדול שמעורר דאגה.

?????????????

גשר צר ומסוכן

מה שהיה , היה.

 במאמר שתכתבי לאתר jokopost.com  ,לפי נתונים בדוקים, בכול מערכות ישראל, למעט מלחמת יום הכיפורים ומלחמת העצמאות, נפלו  3,195 ישראלים. זה כולל: מלחמת סיני( מבצע "קדש") , מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת לבנון הראשונה, אינתיפאדה ראשונה, אינתיפאדה שנייה ,"חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה" , "עמוד ענן" ו"צוק איתן".ב"אינתיפאדת

היחידים בשנה אחרונה נרצחו 68 ישראלים . מספר הנופלים במלחמת יום הכיפורים עמד על  2,222 .זאת מתוך אוכלוסיה של 3.3 מיליון . בעקבותיה חלה רעידת אדמה פוליטית אשר  זעזועיה  המדיניים, החברתיים, והבינלאומיים, מורגשים עד עצם היום הזה. תחושת  העורף שקנתה לה אחיזה גם  בקֶרֶב ההנהגה, הייתה שנוצחנו. זאת מכיוון  שהדוגמה, בעצם הפרדיגמה ,הייתה מלחמת ששת הימים- "בליץ" ,זבנג וגמרנו. האמת היא  שלא זו בלבד  שצה"ל לא הובס אלא סיים את המערכה בניצחון גורף. בייחוד לנוכח העובדה שצבאות ערב הפתיעו את צה"ל  וההיערכות של גיוס מילואים והעברת ציוד גבתה מחיר יקר. בתום המלחמה צה"ל עמד 70 ק"מ  מדמשק  ו- 110 ק"מ מקהיר,ניצחון גדול ובמחיר כבד.  אבל מבחינת אחוז הנופלים, גם מלחמת יום הכיפורים רחוקה מרחק רב מאלה שבמלחמת העצמאות כאשר מתוך אוכלוסיה יהודית  בת 600,000 נפלו 6000 חיילים ואזרחים- אחוז אחד מן היישוב .אין נתונים לגבי פצועים.

zvi platoon 1949 to um rashrash 2 - עותקRaising_the_Ink_Flag_at_Umm_Rashrash_post (Eilat) - עותק

משמאל הנפת דגל הדיו באום ראראש-אילת. מימין בדרך אל אילת ספט. 1949

 

הרהורים  לגבי ההווה בהשוואה לעבר.

באחד הרשומות באתר זה, במפגש עם נחצ'ה גלבוע איש מושב לכיש ואחד הדמויות הססגוניות בחבל, מפקד ולוחם במערכות ישראל, הוא העלה את התמיהה ." שער בנפשך שבמערכה צבאית כיום יש לנו 70,000 הרוגים!!!". והשאלה נשארה תלויה באוויר. והנה אני מעלה אותה כאן. כמי שהיה שם, גם לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, התשובה היא שהיישוב עמד בזה בשל שתי סיבות קרדינאליות. הראשונה שזאת הייתה מלחמת "אין ברירה" והלוחמים לחמו על ביתם, לא כמונח אלא הבית ממש, לאלה שהיו, שכן לשרידי השואה, שלרובם לא היה בית, והם הובאו ישר מהאוניות . הסיבה השנייה העורף. הוא היה  משענת של צוק איתן. שֶבֶט עם עָרָכים , סולידריות, נחישות וחזון לבניית חברה למופת. היישוב לא רק שקיבל את התוצאות הקשות האלה אלא גם הכיר תודה להנהגה הפוליטית, וזאת הנהיגה את ישראל במשך שלושה עשורים.

במציאות של היום ניתן לומר כי העורף נרפה. כול המחמאות שניתנו לו, היו בעירבון מוגבל. ואין להאשים, חלילה, את העורף בתבוסתנות. בשום אופן -לא. אלא שבסולם הערכים  כיום שלפיו אם אין מכריעים בכוח צריך להפעיל יותר כוח, אין להתפלא שזאת התחושה ובצדה אכזבה. שלא לדבר על התלהמות, או כפי הביטוי המוצלח יותר של שר הביטחון (עוד מעט -לשעבר) "התבהמות" של קבוצות ויחידים חסרי אחריות ופטריוטיות אמתית. הציבור הוא כיום יומרני, תובעני,ולא ידוע גבול. זאת האווירה שבה הוא חי, ולא זו בלבד שאין לו השראה מגבוה, אלא הוא מפוטם במסרים של משיחי שקר. צה"ל כיום רחוק מצה"ל במלחמת השחרור מרחק גלקטי. המצב הקיים בגבולות החיצוניים, היה נחשב בתש"ח- תרחיש הזוי. חזון אחרית הימים. אבל הרקמה של החברה הישראלית, נפרמת.

בימים אלה המצב ברצועה הוא קפיצי, וכמו צל ענק מלוות  אותנו המערכות הצבאיות בגזרה זאת.  אין כול צל צלו של ספק שצה"ל יעמוד במערכה,  יהא המחיר אשר יהיה ויומטרו על ישראל רבבות  טילים. התרחיש של אהוד ברק,  האסטרטג המבריק, היה ,שאם איראן תתקוף את ישראל בטילים , מספר החללים יגיע ל- 500 . רק חכם גדול, יכול להפיק מפיו איוולת בסדר גודל כזה. אצל כסילים, מבין מנהיגינו, זאת תהיה הערכה טבעית. אבל העורף הוא סיפור אחר.

פתחי מילוט.

במקרה של חידוש המלחמה בעזה, יש לפיקוד  העורף ,בין היתר תוכניות לפינוי תושבים, באזורים שנתונים לסכנה הגדולה ביותר כתוצאה מירי מסיבי מן הרצועה. לדעתי זאת תוכנית מבורכת, אשר לא זו בלבד שלא מעידה על חולשה, אלא יש בה כדי לחזק את התודעה שהמדינה דואגת לאזרחיה בשעת מצוקה. פינוי לאזורים בטוחים הוא חלק בלתי נפרד ממערכה צבאית.זה נעשה גם במלחמת יום הכיפורים, עם הפינוי של אזרחים מן הגולן.זה נעשה בכול העולם.

אולם כול זאת יפה כשמדובר במערכה מוגבלת ולא מתמשכת, וכאמור, מדובר בציבור עכשווי ולא של תש"ח, וגם לא  במלחמות לבנון ובמלחמת יום הכיפורים . שכן במקרה זה עלול להתהוות מצב אשר בו  חלק מן האוכלוסייה יפנה  את עצמו, ולא למקום אחר בארץ. הוא יפנה עצמו החוצה לארץ. ראינו זאת  בעת מלחמת עיראק הראשונה כשטילים נפלו על המדינה. כול חברות התעופה השביתו את הטיסות לארץ וממנה, ורק חברת אל -על פעלה. אלא  שמטוסיה היו מלאים בדרך מן הארץ וריקים בדרך אל הארץ. בין היוצאים היו מי שראו עצמם פטריוטיים לאומיים שבאו  לארץ מטעמים אידאולוגיים מן המערב, בעיקר אידאולוגיה שבסיסה בדתיות, בצורה זאת או אחרת.

עכשיו המצב שונה, מבחינת "פוטנציאל" העזיבה. ברשימה ארוכה במגזין ד'מרקר ב-5.3.2013 דובר על מאות אלפי ישראלים שהצטיידו בדרכוני מדינות זרות. מוזכרים ארצות כמו גרמניה,פולין, הונגריה, רומניה ועוד. שנה לאחר מכן באתר http://www.fxp.com נכתב כי ל-700,000 ישראלים ישנם דרכונים זרים. יצוין כי לא מדובר בשימוש מיידי בדרכונים ליציאה מן הארץ. לפי נתונים מלפני שנתיים, מספר המהגרים הישראליים ירד ב-30% . יחד עם זאת לפי מידע שהגיע לידידי יובל אליצור,  מי שנמנה פעם עם בכירי העיתונאים בארץ, והוא חוקר כלכלי חברתי שפרסם כמה ספרים בתחומים אלה,  מספר הישראלים שמחזיקים בדרכון זר  עבר את המיליון. גם אם זה אומדן, הוא בהחלט מתקבל על הדעת. ראשית כול , העולים מן המערב, צאצאיהם ומשפחותיהם, מחזיקים בדרכונים כפולים מאז ומתמיד. לכך יש להוסיף שעם צירופם של מדינות מזרח אירופה לאיחוד האירופי, רבים מאוד מקרב צאצאי מדינות אלה, בעיקר מקרב  שרידי השואה שהגיעו ממזרח אירופה, השיגו דרכונים ממדינות המוצא וענף זה של הסדר דרכונים-פורח. הסיבה עד כה לא הייתה קשורה בכלל למחשבה על שיבה למדינות אלה במזרח אירופה. התכלית הייתה להיות חלק מן האיחוד האירופי, על כול הכרוך בזה,  אקדמית, כלכלית וכיו"ב.

לכן, הדעת נותנת,  גם אם היא אפוקליפטית,  שרבים  מבעלי הדרכונים האלה ייצאו מן הארץ, קרוב לוודאי, לא לצמיתות אלא עד "יעבור זעם" . אבל עצם עובדת העזיבה המסיבית, תערער עוד יותר את הביטחון הפנימי של הנשארים, ביטחון שגם כיום אינו כצוק איתן. זאת תהיה פגיעה  אנושה. אפשרות כזאת חייבת להדיר שינה מן אזרחים במדינה , בעלי מעמד והשפעה, אשר  לא לוקים  בעיוורון שבו לוקה הממסד. לדעתי החברה הישראלית נמצאת כיום, במונחים רפואיים, על סף "מגיפה" מוסרית, רוחנית וערעור חוסן פנימי,אשר מהווה סכנה גדולה מבפנים- סכנה ששום כוח פיזי,כולל צה"ל המעולה שלנו, לא  יוכל להתמודד אתו. הסקר האחרון של ערוץ 10 ,אשר חרף האופי הגחמני של סקרים, מגלה נטייה ימינה. זהו תרחיש אפוקליפטי, אשר בו הגיבורים, עם מראות כפולות ובלעדיהם, לא יעזרו.

והעיקר שנית: טקס הכרזת העצמאות בהר הרצל בירושלים היה  ספקטקולרי, אירוע מרהיב. חרף אי אלה קולות דיסוננטיים צורמים לאוזניי, הלב טפח מן הססגוניות האור-קולית,מן העובדה שהגענו כמעט לשֵיבה, מן הגאווה שנטועה בי על חלקי הזעיר בהגשמת חזון זה, מן הרגע שבו המדינה נולדה . אבל במחשבה שלאחר מראה  עיניים – ההיסטוריה, הטרדנית הזאת, מזכירה לנו כי גם על הטיטאניק  נערך נשף מרהיב של רב החובל ערב לפני…..

 

titanikהורד post220px-Titanic post_lifeboat - עותק

טביעת ה"טיטאניק"- מקור: וויקיפדיה.

לצערי יש תקופות שעָם משול לעדר אובד שמחפש את הרועה. לכן  במקום לגרש את ההיסטוריה ראוי ללמוד ממנה. ומכיוון שאני אופטימיסט  אובססיבי, אני מקווה כי הציבור יתפכח בטרם תונחת עליו מכה אנושה, ויבחָר  בהנהגה, אשר גם אם עליה יטיל הגורל לנהל מלחמת קיום, תחתור בראש וראשונה למנוע אותה וזאת תוך גיבוי רחב בעם, על ידי שינוי קיצוני במדיניות החוץ והפנים. בפנים -בהקשר של תיקונים כלכליים חברתיים וערכיים . בחוץ- ביחס אל הפלסטינאים, תוך היפרדות מהם , בין בהסכם סופי או זמני בשלבים, כשהתוצאה היא הקמת מדינה פלשתינאית. במציאות הזאת שלום זה יביא אחריו שלום עם כול, או רוב, העולם הערבי.  החלום המתוק של הציונות, ושל המדינה השפויה . אני מאמין שאנו יכולים, אם נרצה מאוד. נוכל לומר כמו הנשיא אובאמה  במערכת הבחירות הראשונה שלו.  YES WE CAN  . בהעדר הנהגה ראויה בשעה זאת, אפשר מאוד  שחייבים לצאת לרחובות.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: