כל אנשי הבָּרון


תמונות מספרות

 זה היה בשנת 1981   כאשר השתתפתי בטקס הקבורה של  יוסף צוקרמן, בן של  המתיישבים הראשונים של "זיכרון יעקב"- אביו של מי  שהיה מנהל הטלוויזיה  ארנון צוקרמן, לימים נשיא "בצלאל". עוד אשוב למשפחת צוקרמן כעבור  35 שנה. אבל אז חשבתי לעצמי שהנה אבי המשפחה, שהובא למנוחות , דָאָג שאֵלה שיבואו מדי פעם לפקוד את קברו ייהנו מנוף מרהיב, במבט מרכס הכרמל בכוון לחוף.  דומני שרק כאן ,במצפור מבית העלמין ההיסטורי של זיכרון יעקב, המשקיף אז, יכול היה לשטוף עיניו בנוף מקסים. גבעות רכות משובצות בשלל צבעים של הצומח והדומם, אשר משתפלות עד שפוגשות את לובן החול ואת תכלת הים . מימין ליד החוף – היישוב פוריידיס ובהמשך חוף הדור. משמאל הקיבוץ  מעיין צבי. וקדימה בכוון לים-  קיבוץ מעגן מיכאל. עשירי דמיון  יראו את המראה דמוי  שמלת פלמנקו traje de flamenca על רבדיה, שמשתפלת מן המותן  לקימוטים ועד לקרסוליים, כשבריכות הדגים הצמודות לחוף משלימות את התחרה בשולי הבגד וקרני השמש כאילו מתעתעות את "זנב" הבגד,אדוות רחש הגלים ,בעת המחול.

אבל אני בספק רב אם אלה שקבורים בבית עלמין זה,  "אנשי הברון", ה"מייפלאואר" של היישוב בארץ- היה להם זמן להתבשם מן הנוף של אז , או מן התיאור ה-כמו לירי, גם אילו כזה היה ,כשיסדו את המושבה בשנת 1882 .שמה "זאמארין"- (חליל בערבית) אולי סימל יותר נהי מאשר נעימה ערבה לאוזן. המתיישבים, חלוצים שבאו מרומניה ללא כול ידע בחקלאות, ריסקו במָקושים לא רק את האדמה אלא גם את עצמותיהם,במאמצים סיזיפיים להפוך את הקרקע הסלעית למניבה ירק ופרי. זיעת כפיהם על ההר פגשה את הריח שהדיפו ביצות כָבארָה המהבילות למטה, שהיו חממה ומרבץ ליתושים נושאי מחלות לפני שניטעו בהם האיקליפטוסים .

" בכבארה היה עדר של חמש מאות תאו, ג'מוסים, ולמעלה אצלנו על ההר היו כמאה  נשרים. מידי פעם ג'מוס מת, מירי או מסיבה אחרת, והבשורה הגיעה אלינו, ואבא לקח אותנו בעגלה והצליף בסוס שיגיע מהר. וככה יכולנו לראות איך הנשרים עטו על הפגר ותוך שעתיים שלוש נותרו רק עצמות חלקות, חלקות-כלום לא נשאר, אני אומר לך "- מספר לי אלכסנדר  צוקרמן, בן ה-93 ,שהוא בן דודו של ארנון צוקרמן שאותו הזכרתי בראשית הסיפור . כשאלכסנדר מספר לך את הסיפור,כאילו  רק עתה הוא עלה מלמטה מן הביצות ומדווח לך מה קרה. או שהבננות הראשונות בארץ ישראל -היו של מי? של משפחת צוקרמן! ."אבל כבארה"- אלכסנדר מוריד את היד  חזק להדגשה, הייתה , מה להגיד לך- פגע רע, צרה צרורה ורבים מתו שם בעבודה". התלאות שעברו מתיישבי זיכרון רשומים בדברי הימים של היישוב,וזה כולל עצה ידידותית של אנשי הברון הירש הצרפתי להעביר את תושביי זיכרון לארגנטינה עד שבא הברון רוטשילד, הנדיב הידוע ואנשיו והשיבו את זיכרון לתחייה. על ביצות כבארה יושב היום קיבוץ מעגן מיכאל, אחד הקיבוצים המשגשגים כיום במדינת ישראל.

 

alexander zukerman and wifedryig cabara swamps

אלכסנדר צוקרמן ורעייתו. ביצות כבארה.

כול זאת כאשר באפריל 2016 אתה צופה במרקע, בסרט שחור לבן ,בדמויות הללו מלפני יותר ממאה שנה, בשדות, בתעלות,על עגלות עמוסות חציר,בשבילי הכרמים, בביצות,ברגל ועל סוסים,  גברים נשים וטף, בקצב מהיר  כקצב הצילומים אז, שבדיעבד נותנים לצופה של היום תחושה של מרוץ נגד הזמן.

ואני נכבש  במראות אלה של אנשים ותקופה אשר הודות להם יש לנו מדינה  פורחת ומשגשגת. אני לא סוגד למקומות קדושים, אבל אילו היו שואלים אותי לאלה מקומות נשואות עיניי- הייתי אומר מקומות כמו זיכרון, בנימינה, ראשון, גדרה . הם  הכותל שלי שבבקעיו יבשו דמעות של עצב וגיל של ייאוש ותקווה,והם המסד של היישוב הארץ ישראלי ושל מדינת ישראל.

"נאמנות כפולה".

אני ואבותיי לא נמנינו עם חלוצי הישוב. באתי לארץ בגיל 15 שריד שואה, ואימצתי את הארץ והיא אימצה אותי . עם זאת חתני יורם, שנשוי לבתי הבכורה נתי , הוא צאצא לאותם מתיישבים ראשונים של זיכרון יעקוב. יורם פוגל הוא במקצועו אדריכל ובונה ערים, ביניהם אתרים ידועים בירושלים, הסביבה ובעצם ברחבי הארץ. זה מקצועו. אבל יש לו אהבות. הוא צייר, הוא שוחר מוסיקה, מנגן בגיטרה, והוא אספן של חייליי בדיל  מצבאות של פעם  ואספן מכמניי ההיסטוריה, בייחוד תמונות. יש לו אוסף נדיר של תמונות היסטוריות של המשפחה ושל המתיישבים הראשונים בארץ ישראל, בעיקר בזיכרון יעקוב. סבו, מצד אימו, בתיה- רפאל קוהן, היה מראשוני היישוב. וחשוב מזה, הוא היה הממונה מטעם הברון ומלא תפקיד חשוב ברכישת אדמות שביססו את היישוב, שכמעט והתפורר והברון רוטשילד  ואנשיו הקימו אותו לתחייה והפכו אותו ליישוב פורח ולשם שהולך לפניו. אמרת "זיכרון יעקב", אמרת נתיב הייסורים של העליות הראשונות, אמרת "זיכרון " אמרת הברון רוטשילד, כרמים ויקב ויפי מקום. כול המי והמי עלו כדי לראות את  הפלא- יצירת אנוש

 

rothchild and cohen

הברון בביקור ב"זיכרון יעקב" לידו בחליפה אפורה ומגבעת- רפאל קוהן

 

 

bafour weizman sokolov

ביקור הלורד בלפור. בתמונה משמאל חיים וייצמן ורעייתו וורה מימין: נחום סולקוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיפור זה הוא שהביא אותי אל מוזיאון העלייה הראשונה בזיכרון יעקוב. שכן ביום ששי שעבר יורם חנך את התערוכה שקרויה:

"נאמנות כפולה- חבל דק בין המתיישבים לממשל".

כאמור , אני יודע די הרבה על מעשיו ויצירותיו של חתני בתחומי המקצוע שלו ועל תחביביו, שהם אגב שימשו לי מקור לאחד הסיפורים  הקצרים( האספן) באחד מספריי. אבל לא ידעתי הרבה על אוסף מיוחד במינו זה. המקור החשוב של  האוסף של יורם פוגל הוא האלבום שקבל סבו רפאל כשיצא לגמלאות בשנת 1932, כהוקרה על פועלו למען המושבה ותושביה. הוא היה כרוך בעור רך  ובו כ-40 עמודי קרטון מופרדים בנייר פרגמנט עיצובי ועליהם מאה ועשרים תמונות מתולדותיה של  זיכרון יעקב והמושבות הסמוכות.האלבום הגיע ליורם כשדפיו מופרדים. תמונות מסוימות מתוכו לא נמצאו בארכיונים שונים שנבדקו והן מהוות נדבך חשוב בבניית ההיסטוריה-החזותית של המושבות, הן מבחינה מחקרית והן  לצרכי שימור ופיתוח אתרים ההיסטוריים. על כך, אמרה וכתבה אביטל אפרת, מנהלת המוזיאון והאוצרת השותפה ,יחד עם יורם פוגל של התערוכה:

" ההיסטוריה הידועה לנו רצופה אתוסים  ואישים דגולים שפניהם מוכרים לכול. רק לעתים רחוקות מזדמן לנו מטמון שמאפשר להאיר באור חדש את המוכר והידוע, או למצוא לו דמויות מישנֶה. זאת בייחוד כאשר המצלמה הייתה דבר נדיר והצילום היה שמור להנצחה של אירועים חגיגיים.  וזה מה שקרה כשיום אחד הופיע אצלי האדריכל יורם פוגל מתל אביב ובידו ארכיון משפחתי יחיד במינו של סבו רפאל  קוהן ושל דודו יוסף קופרמן".מדובר, היא ציינה , בשני אישים, אשר שמותיהם לא שגורים בפי כול אך סיפוריהם מלווים את ההתיישבות בארץ   במחצית הראשונה של המאה ה- 20  והם נמצאים ברבות מן  התמונות האיקוניות של ימי ראשית ההתיישבות." כשחיפשנו חוט מקשר בין שני האישים, רפאל קוהן  ויוסף קופרמן,בנוסף לקשר המשפחתי,והיותם אנשי המושבה "זיכרון יעקב", התברר נתיב סמוי ומרתק: הקיום בתווך בין שתי קבוצות השתייכות,בעלות נרטיבים  מקבילים,סותרים ובלתי ניתנים להפרדה- קוהן ,פקיד הברון רוטשילד, שעמד בין הברון לבין מתיישבי זיכרון,וקופרמן, מבכירי  היהודים הארץ ישראליים בשרות המנדט הבריטי, אשר עמד בין השלטון לבין אנשי המחתרת. לציר הזה קראנו:"הנאמנות הכפולה".

ptpgram exhubit - עותק

משמאל רפאל קוהן. מימין יוסף קופרמן- תמונת עטיפה של התכניה.

רפאל קוהן נציג הברון ו"הגדעונים."

רפאל נולד ב 1874 בבסראביה, אז פלך של רומניה וכיום חלק ממולדובה, ובגיל עשר עלה עם הוריו לארץ ישראל. הוא למד חקלאות במקווה ישראל והתמחה בגידול גפנים ובייצור יין ועם סיום לימודיו התקבל על ידי הברון כמומחה לענייני   כרמים. בין שאר התפקידים שהוא מלא הייתה המשימה שנטל על עצמו בייבוש ביצות חדרה על ידי נטיעת איקליפטוסים, ובהשבחת הקרקע בביצת כבארה. במלחמת העולם הראשונה הוגלו רוב אנשיו של הברון ושל חברת יק"א- החברה היהודית להתיישבות- ורפאל קוהן נשאר היחידי  לנהל את משרדי יק"א בזיכרון. הברון נתן בו אמון מלא והפקיד אותו לנהל את ענייניו ולא היה ביקור מתוך שבעה ביקוריו של רוטשילד שרפאל קוהן לא נתלווה אליו.

מתוך המעט ששמעתי או קראתי עליו,למדתי שמדובר באדם מיוחד,בעל יושרה, איש מקצוע לעילה בתחומו ובתחומים אחרים שאותם הכיר ולמד, מסביר פנים, מסוגל להפנים בעיות וכול  זאת תוך ניהול קפדני של המשימות שהוטלו עליו. לכן  אין להתפלא שבעל ממון וחזון כמו הברון רוטשילד, מצא ברפאל קוהן אדם כלבבו, קיבל את כול התמיכה וסמך עליו כמעט ללא עוררים .

.במאמר באתר בנימינה( בנימינה ימי בראשית) מספר אשר מוצני כי במסעו בארץ במרץ 1914 ביקר הברון עם ד"ר הלל יפה ורפאל (קוהן)כהן, נציגו בזיכרון  באזור. בעוברו את גשר שוני אמר למלוויו כי היה רוצה שכאן יקום ישוב מעורב ממתיישבים, בכספו ומבעלי הון פרטי. במקביל לעליית השומרים דנו ביק"א על תכנית להעברת האדמות מידי האריסים הערביים ועיבודם בידיים יהודיות. ארגון בני האיכרים מזיכרון בשם "הגדעונים", בהנהגתו של אלכסנדר אהרונסון, ראו לעצמם את הזכות והחובה ליישב אדמות אלו, זאת בלי לפגוע ביחסים עם השכנים אך תוך שמירה על הכבוד היהודי. רפאל והברון  אהבו גישה זאת  של שכנות טובה עם הערבים. הוא דאג שהצעירים ישוכנו בשוני שבו הותקנו שני חדרי שינה,חדר אוכל ומטבח וכמו כן קיבלו 18 פרדות, 2 סוסים, מחרשות ועגלות.הוא דרש להעמיד לקבוצה בשוני מפקח אך הסכים שהוא ימונה בהסכמת חברי הקבוצה. וכך נתמנה איכר ותיק בזיכרון בשם ליפמן צוקרמן( הסבא של ארנון צ.ג)  למפקח.

hores parade

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 "הגידעונים" ברכיבה לזיכרון יעקב

רפאל קוהן מילא תפקידים שונים בתקופת היישוב בעיקר בתחומי הפיתוח החקלאי. הוא נפטר ב-1951   בביתו בתל אביב, ונקבר בבית העלמין בזיכרון יעקוב.. רבקה אחד משתי הבנות של יוסף ורוזה קוהן, נישאה ליוסף קופרמן.

קצין וג'נטלמן.

יוסף קופרמן היה קצין בכיר במשטרת המנדט ואחר כך נתמנה לסגן מושל מחוז יפו תל אביב ומושל מחוז הדרום, המשרה הבכירה ביותר של יהודי בממשלת המנדט הבריטי, שזיכתה אותו בעיטור "אביר ה"אימפריה". עם קום המדינה התמנה יוסף קופרמן לממונה על מחוז תל אביב והמרכז.את הסיפור על יוסף קופרמן, שרק את חלקו אני מביא כאן, שמעתי מפי יורם חתני, והוא שמע אותו מבת דודתו צפרירה בתו של יוסף קופרמן.

rafael and rzafrira - עותק

כשהאנגלים באו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמנדט שניתן  להם על ידי חבר הלאומים, בעת הביקור של  מפקדי המשטרה הבריטית בזיכרון , הם חיפשו אדם, נכון יותר גבר, שיוכל  למלא את התפקיד של מפקד המשטרה המקומית. ראוי לציין כי זאת הייתה מדיניות של לונדון האימפריאלית להעניק מידה של אוטונומיה לארצות שבשליטתם.וככה ניתנה אוטונומיה לתחומי הדת, התרבות והחברה, ובמשורה גם במסגרת המנהל המנדטורי. ביישוב קטן כמו זיכרון הם חשבו לנכון למנות יהודי כמפקד המשטרה המקומית. והם שמו עיניהם על יוסף קופרמן, גבר צעיר,בן 20 , גבה קומה,יפה תואר, נראה אצילי, בקיצור דמות "בריטית". לאחר תחקור קצר הם שלחו אותו לבית הספר לשוטרים בעיסמאליה שבמצרים  ועם שובו התמנה למפקד המשטרה ב"זיכרון יעקב". יורם מציין בפני כי המראה הסטואי של האדם, גם בשנים מאוחרות יותר, כפי שהוא הכיר אותו, עשוי להטעות. מאחורי הארשת הרגועה של האדם, עמד איש נחוש ואמיץ. שמו יצא לפניו זמן  קצר לאחר המינוי  במרדף שלו בראש כיתת פרשים אחר שודד ערבי ידוע בשם ג'וחא( אפשר וזה כינוי לקוח מדמות קומית בפולקלור הערבי  – צ.ג) או ג'וחאח. המרדף נמשך כמה ימים ולילות והגיע עד לצפון. קופרמן הפיח באנשיו את הביטחון שהם ישיגו את השודד, ואכן  הוא אותר ולאחר קרב יריות קצר הוא חוסל.לימים הוא  רדף אחר מבוקש עד לקהיר ושם עצר אותו. יוסף נשא לאישה את רבקה בתו של  רפאל כהן.

kuperman weding

קופרמן שימש לאחר מכן מושל צפת ובעת מורעות תרפ"ט ( אוגוסט 1929 ) כאשר כול היהודים כונסו ביחד לשם שמירה מפני הפורעים הערביים, הופיע בפניהם יוסף קופרמן . הוא נסך בהם ביטחון, אך תוך ציון, שאין ערובה מוחלטת להצלחת החילוץ, אבל ייעשה מאמץ. המאמץ הצליח. ושוב אותה תכונה סימביוטית של נחישות וזהירות, ואין כול ספק שזה מה שהאנגלים אהבו בו. זה מה שהביא אותו לכהן בכהונה הרמה ביותר בממשל הבריטי של סגן מושל יפו תל אביב, ומושל מחוז הדרום.הוא היה מורם מעם ונסע במכונית שרד כשהדגל הבריטי מתנוסס  על המכונית. אבל  היה גם חלק סמוי בפעילותו של יוסף קופרמן. כסגן מושל  הייתה לו גישה למסמכים שונים לרבות לאשרות כניסה לארץ,מה שנקרא היה "סרטיפיקטים".

הימים ימי ראשית מלחמת העולם השנייה , ומאמצי היישוב להציל יהודים מאירופה . במסגרת ארגון "ההגנה", הוקם בשנת 1941  הפל"ים. כשהמעפילים התקרבו לחוף במָקום שההגנה בחרה, הם היו מהגרים בלתי חוקיים. רק ציודם באשרות-"סרטיקפיקטים"- אפשר להם להיכנס לארץ ישראל.המערכת פעלה ככה שחלק מן המעפילים זכה בסרטיפיקטים וחלקם פוזרו מהר ביישובים סמוכים למקום העגינה. כאן נכנס לתמונה סגן המושל קופרמן. הדעת נותנת שהאנגלים עצמו עין אחת, בין היתר מכיוון שההגנה פעלה  במסגרת המוסדות הלאומיים, ובימים אלה ,ימי מלחמת העולם השנייה והמאבק המשותף בנאצים, הם יכלו לחיות עם זה. קופרמן מצדו היה מאוד זהיר במעשיו. מדי פעם בבוא אניית מעפילים, סאסה (שמחה פרי) מהפל"ים היה מזעיק את קופרמן וזה המציא בחפזה מספר מסוים של סרטיפיקטים למעפילים שהפל"ים הביא מאירופה. הוא גם מסר מידע לאנשי ההגנה, מן הסתם מידע לא מסווג, אבל חשוב לאנשי ההגנה. לדעתו של יורם יש להניח שהבריטים  היו מודעים לפעילות זאת של דודו, אבל כדרכם של הבריטים, הם היו מאוד זהירים, כאשר האיש מילא תפקידו כראוי מבלי כול חשש למעשים שהיה בהם כדי לפגוע בשלטון. בעיניהם הוא  היה  civil servant משרת ציבור- למופת. צפרירה קופרמן סיפרה ליורם שבתל אביב הייתה שלישיה של  בעלי השפעה שהתגודדה יחד. המפקד הצבאי של תל אביב המייג'ר הרינגטון, ראש העיר ישראל רוקח וסגן המושל יוסף קופרמן. הרינגטון היה ידוע כשתיין ולאחר זמן מה, הבריטים כנראה חששו דווקא מפניו והוא הועבר לאפריקה. בקופרמן הם לא נגעו,  מתוך הערכה וגם אולי שיקולים אחרים . פעם הגורל האיר לו פנים . ב-11 ביולי 1946 , כבר אחרי המלחמה, ויוסף קופרמן נסע לדרום לטפל בעניינים מקומיים כמושל מחוז הדרום. הוא זומן לישיבה במלון המלך דוד בירושלים שבאחד האגפים היו משרדי מינהל המנדט הבריטי. במקומו יצא  סגנו. וזה היה  באותו יום מר כאשר ארגון האצ"ל פוצץ את המלון וקרוב למאה אנשים, מהם בריטים יהודים וערבים, נהרגו וכמספר הזה נפצעו.

עם סיום שלטון המנדט במאי 1948,  הבריטים הניחו בסיס  של מנהל ציבורי, אשר אפשר למדינת ישראל לתפקד כראוי בכול המערכת הפנים ארצית. מטבע הדברים שאיש כמו יוסף קופרמן התמנה לממונה על מחוז תל אביב והמרכז.והמנגנון שהוא עמד בראשו תפקד כהלכה.

כשיורם מספר את  הסיפור על דודו, מתברר שרק לאחר שנים רבות הוא למד להכירו. שכן בחזותו השלווה תוך עישון סיגרים ורגעים של אלם, הוא לא הסגיר את דמותו האמתית, את הרוח שפעמה באיש הזה, את אתגר השליחות שהוא ראה בכול תחומי הפעילות ואת עובדת היותו בן של  איכר שבא לארץ כאדם צעיר לבתר את בתוליה באדמת סלעים וביצות. והוא היה אוהב אדם, ורגיש לסבל, ולהוט לעזור. לימים כאשר הוא כבר בגמלאות, הוא ישב בבית קפה בתל אביב, כאשר הוא שם לב שילדה קטנה עומדת בשולי הכביש ותוך שניות עלולה להידרס. הוא זינק מכיסאו לעבר הכביש תפס את הילדה ותוך כדי החילוץ, הצמיגים הלוהטים של הרכב גרמו לכוויות בידיו שמהן לא נרפא עד סוף חייו

התערוכה.

 בתערוכה ישנם המדורים הבאים: אלבום התמונות של יק"א, רפאל קוהן, איכרים ופקידים,ביקור הברון רוטשילד,פרדס נזלה, ייבוש ביצות הכבארה, יוסף קופרמן, בריטים במושבה,אביר האימפריה.התערוכה במוזיאון העלייה הראשון בזיכרון יעקב, מלבד היותה תיעוד על מתיישבים הראשונים במושבה, היא ערך מוסף של תערוכה "משפחתית". יורם פוגל הנכד של ראשוני זיכרון הוא שאסף את התמונות והוא אוצר התערוכה יחד עם אביטל אפרת, שהיא, אגב , בתו של עזריה אלון. מי שעיצב את התערוכה הוא בנו של יורם,נכדי, מעיין פוגל, בוגר מכללת שנקר בעיצוב תעשייתי שהוא אוּמן ואמן ומעצב בחסד.השתתפו בעיצוב, יוני צ'צ'יק וניל כהן. אביא כמה משפטים של יורם פוגל  ב"אחרית דבר" של התוכנייה:

" דרך אלבום התמונות היפה ששכן בביתנו התוודעתי לסיפורי המושבה המופלאים,לתקופות ילדותה של אמי ולסבא שלי שהיה "האיש החשוב של הברון רוטשילד"…"דמותו של הדוד יוסף (קופרמן. צ.ג) הייתה חידתית ובלתי מפוענחת. מיעוט דיבורו ואיפוקו העצימו את הקסם שהילך סביבו. בתו צפרירה סיפרה לי עליו רבות בערוב ימיה. היא הפליגה בדבריה למחוזות נסתרים באישיותו ובפעולותיו שהצטיינו באומץ,בתעוזה ולקיחת אחריות. רשמתי כול הגיג ששמעתי  ותיעדתי כול תמונה בהבטיחי לצפרירה שיבוא היום בו אציג את אביה בפני כולם. הגיעה העת לחשוף בפני הקהל את סיפורם או "האגדות"  על רפאל קוהן ויוסף קופרמן…….."

אני לא מומחה לא לאמנות ולא לתערוכות,אבל בעיניי  שני אלמנטים בולטים בה. הראשון הוא הדיוק של הכול, התכנים, הצורות, העיצוב והמיצוב. כול זאת תוך התאמה קומפקטית למרחב המוגבל של המקום שהוא אינו גדול. מלבד זאת, הייתי אומר שהיא תערוכה "ידידותית" למבקר הוא מקבל מושג מוחשי על תולדות המקום בלא לטרוח הרבה באולמות גדולים.

אוצרים ומעין

מימין אביטל אפרת,מנהלת המוזיאון ואוצרת שותפה. באמצע יורם פוגל. משמאל מעיין פוגל.

opening 2

תושבי זיכרון בפתיחת התערוכה. צילום מעיין פוגל.

ואכן זאת תערוכה רטרוספקטיבית של ימי בראשית של היישוב היהודי בארץ ישראל .ואני מעז להמליץ לבקר בה. המלצה זאת שלי מתייחסת לא רק לביקור בתערוכה אלא במושבה, גם לאלה שמכירים אותה. היא כה ציורית, טובלת בשפע של פריחה בימי אביב אלה, ואין מקום, כולל  הרחובות והסמטאות, שאינו פותח איזה מסך על מראה מרהיב, שלא לדבר על אתרים אחרים שבה, כולל מוזיאון היין,היקב ואתרים אחרים.

המדינה.

כפי שציינתי, הערך המוסף של הביקור בתערוכה הוא סיור קצר ברחובותיה של מושבה יפהפייה זאת, שתושביה מקפידים שתישאר כזאת בשמה ובגודל האוכלוסייה. זאת היא מחרוזת של אבני חן על צווארו של הכרמל. גם ברכב שנע לעבר היציאה קשה להסיר את העיניים מן המראות של הבתים, הצמחייה הצבעונית, הכרמים, הבוסתנים עד הגיעך לחוף לעיר אור עקיבא. ומעניין שגם כאן אני מוצא חיבורים בין שני אלמנטים כמו בתערוכה. אין לך דבר שמשלים יותר את הנוף מלמעלה עם הנוף מלמטה ומחבר בקשר של יובל שנים בין שני מקומות אלה. אור עקיבה נוסדה בשנת 1951 כמעברה בשם "מעברת חוף הכרמל". כיום בדרך אל כביש  החוף אתה עובר בעיר של כיכרות פורחות,מבנים ושדרות לתפארת. והיא לא הייתה קמה, כמו המדינה כולה,אלמלא אותם מתיישבים בעלי תעוזה , חזון וזיעת אפיים בזיכרון יעקב ובאחיותיה המושבות והקיבוצים והמושבים.

ואתה מתעורר מן החלום שחלמו חלוצי היישוב, והגשימו אותו, ומהרהר: אלה עננים קודרים של היום מסתירים את האור, אלה גורמים בקרבנו מרעילים את אוויר הפסגות. את ביצות כבארה ייבשו חלוצי זיכרון ,פועלים ערביים ואחרים. את הרעלים שעולים מן האווירה כיום, מעשה בני אדם, אי אפשר לסלק לא במחי יד ולא בנטיעת איקליפטוסים. וכשם שאלה שיסדו גיפרו וריססו את הכרמים ואת הבוסתנים שלא ייפגעו על ידי מזיקים, ככה כיום יש כאלה, כולל אישים פוליטיים, שמגפרים ומרססים את גידולי הפרא, את השורשים שפורים ראש ולענה, והורסים את החברה.

שקיעה 25.9.11שמעון אפרת 005

 

השקיעה ממבט בזיכרון יעקב יעקב. צילום שמעון אפרת.

עם זאת אני לא מתמסר למרה שחורה. להיפך אם אנשים אלה לפני שנות דור יכלו בתנאים נוראיים, לחולל נפלאות- אני  מאמין שהבסיס עדיין איתן ,והאדמה, כמו פרייָה, עדיין בשלה להתחדשות. ואני מקווה שבארץ המפותחת והמשגשגת שלנו בתחומים החומריים, יקומו אי אלה אנשים, בעיקר מקרב הדור הצעיר בקרבנו, וישמשו כהשראה לשיקום החברה שלנו והפיכתה לחברת מופת כפי שבוניה של הארץ ביקשו לראותה, ואחריהם רוב שרידי השואה שבאו לכאן במקום לפזורה והעליות האחרות.

ישראל היא ארץ יפהפייה, לא בשל טיבה אלא בזכות בוניה, אל תסתירו את היופי.

 

 

 

.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Yoram Fogel  On 07/04/2016 at 5:22 pm

    תודה צבי על המאמר המקיף,המעמיק והמפרגן.מרשים ביותר.יישר כוח!

  • צבי גיל  On 07/04/2016 at 5:36 pm

    יורם יקירי. הקרדיט הראשוני שייך לראשונים,ואתה קבלת אותו, בין השאר,בשמם ,ואחר כך לך בתרומתך בהעלאת מעשיהם הנפלאים המעוררים תקוה והשראה.

  • אורה אחימאיר  On 07/04/2016 at 6:12 pm

    תודה צבי, מעניין מאוד.

  • עמוס אריכא  On 07/04/2016 at 8:22 pm

    זו איננה רשימה, זה איננו עוד סתם סיפור. צבי גיל בורך בחרט של סופרים וכישרונו בא לביטוי כובש בסיפור נפלא זה היכול לזכות בשם "ההגדה לבית יורם". היריעה העשירה הזו הכונפת תולדות אחת המושבות היפהפיות שבארץ העברים מימיה עד ימינו, הועלתה מתוך רגישות דקה ואהבה שלמה לארץ הזאת שרוחות רעות משוטטות בה כיום להכעירה. מעבר למסכים הקודרים מצליח צבי לחפון אוצר שנחקק בסלעי הארץ. מלוא יופין המרטיט של זיכרון יעקב והארץ הנשקפת ממנה משכיח לרגע את ההווה ומחזיר לחיים אמונה תמימה שמא תשקוט הארץ… תבורך צבי ונתברך בך!

  • צבי גיל  On 07/04/2016 at 9:59 pm

    עמוס ידידי היקר.אילו הייתה " תכנית כבקשתך" לתגובות לרשומות, לא יכולתי לייחל לתגובה מרנינה ממנה,שהיא כה ערבה לאוזני וחג לעיניי. בייחוד כזאת שבאה מאמן, סופר ומי שנמנה עם כוחות האור שהגנו עלינו.

  • Iftach Kozik - יפתח קוזיק  On 08/04/2016 at 9:04 am

    יוצא מהכלל, תודה על השיתוף. שורשים בזמן.

  • גבי בחן  On 25/06/2016 at 8:14 am

    מעניין מאד. אני בן מעיין צבי, שבין השאר "קיבלה" בהלוואה ארוכת טווח את פרדס נזלה כולל בתי האריזה ושלש הבארות מפיק"א , וכ10 שנים מאוחר יותר, נמחק שארית החוב תמורת תוספת השם של צבי אנרי פרנק, מנהל פיקא בארץ, לשם הקבוצה המקורי, מעיין (שאגב השם "מעיין" אף הוא על שם המעיין הצמוד למבצר שוני..). בעל אופן, ראשוני מעין צבי התחילו לגדל בננות בתור ניסיון, בהסתר מאנשי פיקא שהתנגדו. בזיכרונות מעין מסופר שאכן פיקא עשתה ניסיון קודם בגידול בננות בחוף הכרמל. אז מה ידוע לך על ניסיון זה, אצל משפחת צוקרמן? היכן בדיוק נעשה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: