אֶלֶגיָה לאחד באפריל


השידור הציבורי- מת מההלך.

 מן הרגע שבו נולדה הטילו בה מום, לא הניחו לה אף לרגע, לא הפוליטיקאים ולא התקשורת, שיבשו פעילותה, שיעבדו אותה לאינטרסים ממסדיים, לגחמות של ידוענים, השמיצו אותה בראשי חוצות, סרסו אותה, אנסו אותה, הקימו  עשר וועדות  כיצד לשנות את פניה ואת קרביה. לבסוף חיסלו אותה, פרקו את גופה, תלשו אבריה, וכשהיא מפעפעת בדם החם, השתילו בה אברים מלאכותיים, ובאחד באפריל יכריזו  על לידתה מחדש. לא מדובר בבדיחה מקאברית של 1 באפריל, אלא ברשות השידור שלנו.

לא צריך להיות לא היסטוריון ולא סוציולוג, כדי ללמוד מן האירועים בעבר. אלה מלמדים כי רוב ההתפתחויות האנושיות, מלבד הבריאה עצמה, לאלה שמאמינים בכך, לא נולדו כתוצאות מתזוזת הלוחות הטקטוניים ולא לובנו בלהבות של הרי געש. הם היו הדרגתיות, בתהליך אבולוציוני . אפילו מבט חטוף לאחור על התפתחות המדינה שלנו  מלמדת אותנו שהיא לא קמה, לא בחיל מסתער,כפי שרצו הרוויזיוניסטים, או בגיוס לגיונרים פולניים כפי שחלם מנהיג לח"י אברהם (יאיר) שטרן. זאת נוצרה בהדרגה, בשלבים של המדינה בדרך, תוך שילוב נבון של חזון ומאמצים אדירים,והנחת יסודות מוצקים בהתיישבות, בראש וראשונה ההתיישבות העובדת והקמת תשתיתיות חברתיות, כלכליות,תרבותיות, ביטחוניות, ואפילו אימוץ של מערכת חוקים מנדטוריים. הודות לכך לא זו בלבד שהמדינה קמה, אלא שהיא קמה ותפקדה תוך מאבק קיומי של צבא ההגנה לישראל, נגד כול מדינות ערב. צבא זה הוקם  מילידי היישוב  והעולים הוותיקים, המחתרות ובראשם ארגוני ההגנה והפלמ"ח, וגם מאנשי אצ"ל ולח"י, ורבים משרידי השואה שהובאו ישר מן האוניות לזירות המערכה . למחרת ה- 14 במאי 1948- יום ההכרזה על הקמת המדינה- היא קמה כמדינה לכל דבר עם כול המערכות שמדינה מודרנית מאופיינת בהן, כמנגנון משומן ומופתי.

קולה של ישראל.

שרות השידור הישראלי קם על יסודות שרות השידור המנדטורי. בעברית קראו לו " קול ירושלים", אשר בחודש יוני ימלאו 80 שנה להקמתו. באנגלית  קראו לו Palestine Broadcasting Service. בעת ההכרזה על הקמת המדינה, ערב שבת ה- 14 במאי 1948, הוצב מיקרופון בחדר ליד האולם של המוזיאון הישן של תל אביב בשדרות רוטשילד. הוא היה מחובר לאנטנה שפעלה בשרות ההגנה בתל אביב ולידו עמדה ריטה פרסיץ, קריינית בכירה מ"קול ירושלים". ברגע שבן גוריון סיים לקרוא את מגילת העצמאות, היא קבלה איתות והודיעה חגיגית : " דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה האזינו לקול ישראל! תחנת השידור של מדינת ישראל!"כאן "קול ישראל". זהו. השידורים נמשכו בצורה חלקה.

חשוב לציין שאת החידושים בשידורים לאחר מלחמת העולם השנייה הכניס ב "קול ירושלים" מנהלה החדש, אדווין סמואל,  בנו של הנציב הראשון ליהודה הלורד הרברט סמואל. בתקופת המנדט ,הרדיו היה כפוף לשלטונות המנדט נכון יותר למזכיר הכללי, ובחדשות הוא שימש את "קול אדוניו", אבל בתחומי הלאום, התרבות, החברה , הדת והחינוך,השידורים היו למעשה שלוחה של ",הסוכנות היהודית"  והעורכים של המדורים השונים עשו זאת בהצלחה רבה. עם הקמת המדינה רשות השידור הפכה לאגף במשרד ראש הממשלה, דוד בן גוריון, והמנכ"ל של המשרד ,טדי קולק ,היה אחראי גם על תחום  השידור. ושוב, מבחינה התפקוד של השידור הציבורי, המעבר של המסגרת מממשלת המנדט לממשלת ישראל היה חלק.

lord eswin samuel at exhbit kol yerusjalim

kol israel album post

 

 

 

 

 

 

 

מ"קול ירושלים ל"קול ישראל" מימין לורד אדווין סמואל, בתערוכה נראית הקריינית

רות בלקין. משמאל הספר על כל המי ומה בשידורי "קול ישראל.

 

ההתפתחות, עוד בתקופת בן גוריון, הייתה הדרגתית. לאט ,לאט, במסגרות שונות, גם באקטואליה, גם בתעודה וגם בחברה, היו משדרים ביקורתיים נגד הממסד, וגם חוגים שונים, פוליטיים וגם לא פוליטיים עסקו בסוגיית מדיניות, חברתיות והשתקפותם בשידורים ובתכניהם. על רקע זה, מסיבות שונות, פוליטיות, כלכליות, נסיבתיות ואחרות,  הממשלה החליטה על הקמת רשות השידור, שאמורה הייתה להיות אוטונומית בשידוריה, אף שהמינויים למוסדות הציבוריים של הרשות ושל מנכ"ל הרשות היו מנויים פוליטיים. יתרה מזאת, הרשות נשארה קשורה בטבור הממסד, הן על ידי האוצר, ועל ידי וועדת הכספים של הכנסת אשר קבעו  את המדיניות לגבי אגרת השידור, שלא לדבר על השר הממונה על ביצוע החוק, שפעל מטעם הממשלה הקואליציונית. החוק שנחקק בשנת  1965 היה גזור פחות או יותר לפי החוק של ה- בי בי סי, שרות השידור הבריטי. אלא שדא עקה ישראל אינה אנגליה, ולו בכול הקשור בכיבוד החוקים ככתבם וכשלשונם.

יש הרבה חוקים טובים. יש הרבה יותר פוליטיקאים ומנהלים רעים

בשנת 1969 עם סיום ההרצה של הטלוויזיה ששידרה 4 פעמים בשבוע, ראש הממשלה גולדה מאיר ביקשה לעכב את החלטת מוסדות רשות השידור לשדר בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע, וזאת  מטעמי קואליציה, כדרישת המפד"ל.  חרף לחצים אדירים על הוועד המנהל ועל מליאת הרשות, כולל איומים  על חברי הוועד המנהל ,גלויים וסמויים, מוסדות הרשות אישרו את ההחלטה ובית המשפט העליון קבע חד משמעית כי רשות השידור אוטונומית לקבוע את ענייניה ואת תוכניותיה. חברי הוועד המנהל  אשר הוו המדחף להחלטה היו בין השאר היו"ר ד"ר חיים יחיל, איש מפאי וותיק, והסופרים חנוך ברטוב, איש אחדות העבודה ונתן שחם איש מפ"ם. ההשלכות, היו הרבה מעבר לסוגיה עצמה. המסקנה המתבקשת היא שגם אם מדובר במינויים פוליטיים, לאחר שהאישים נבחרו, אם הם רואים עצמם כשליחי ציבור בתחום השידור הציבורי, הם ממלאים מלאכתם נאמנה, בראש וראשונה כלפי הציבור אבל גם כלפי המפלגה ששלחה אותם, שכן לבסוף המפד"ל הצטרפה לממשלה.האיום הוכח כאיום סרק. מכאן שיש כאן גם ערך מוסף פוליטי, שכן את המעשה שעשו נציגי המפלגות, הציבור בקלפי מייחס למפלגות ותומך בהן. ככה היה פעם.

היה עוד מקרה ,פחות קרדינלי, אבל לפחות סמלי. בעת כהונתו של זבולון המר, כשר החינוך כממונה על ביצוע חוק רשות השידור בראשית שנות ה-80 בקואליציה ימנית דתית לאומית. הסוגיה הייתה שידור  הדרמה "חירבת חיזעה" על פי ספרו של ס.יזהר בבימויו של רם לוי. הספר עוסק במה שנקרא בצה"ל "ויהיה נשקנו טהור", כלל שצה"ל הפר במקרים מסוימים במלחמת העצמאות.   הממשלה הלאומית דתית, הפכה את הסוגיה מספרותית היסטורית- לאקטואלית. לאמור,הוצאת שם רע לישראל ". השר ביקש לעכב את השידור ומוסדות רשות השידור הכריעו בעד השידור. הפשרה הייתה כי לאחר משדר הדרמה ייערך דיון באולפן. ניחא, אך הדרמה שודרה.

אשר לחוק רשות השידור היו תקופות של בלמים ואיזונים, לאו דווקא לפי ההרכב הקואליציוני. כך גם כאשר הממשלה ניסתה להתערב בפאן זה או אחר, מוסדות הרשות בלמו זאת. אפשר ופרשת המים הייתה עם מינויו של יוסף (טומי) לפיד למנכ"ל הרשות בשנת 1979 לא כנציג "חרות" אלא כמציג הליברלים שהיו חלק מגח"ל. לפיד גם כעיתונאי נהל מלחמת חורמה נגד רשות השידור ועם מינויו הוא המשיך זאת, ולמעט התמיכה בסדרה "עמוד האש", הוא עשה בה שמות, בעיקר בהתנכלות לדרג המקצועי שבו ראה גוף חתרני סמולני.

העכבר ניקר וגנב.

חוק רשות השידור כמו כול חוק אחר נמדד או בדרך הפרתו או בדרך ביצועו, וכאן מופיע הנברן הגדול שנוגס בחוקים, לעתים על ידי המחוקק עצמו, לעתים על ידי הרשות המבצעת. הוא לא נמצא במחילה. הוא פועל בגלוי. גם בגבעת רם, גם  במשרד ראש הממשלה וגם בבניין הנהלת הרשות, ששוכן במבנה של בית חולים שערי צדק בעבר. רק במקרה קיצוני אחד הודח מנכ"ל הרשות, וזאת בהתערבות היועץ המשפטי לממשלה. אבל ברוב המקרים, ובעיקר בתקופה לפני הקמת וועדת לנדס לרפורמה רשות השידור,לא החוק היה הבעיה אלה התנהלות קלוקלת ונלוזה של בכירי הרשות, כנציגי ציבור וכמנהלים שמונו על ידי הממשלה. במקרה כזה אמירת חז"ל: "לא העכבר הוא הגנב אלא החור", לא התאים למציאות. הנברנים הללו פוררו לחלוטין את רקמת השידור הציבורי.זאת מכיוון שהם לא התאימו לתפקיד ,לא ציבורית ולא אישית. ואני אביא בהמשך דברים של בכיר ברשות שפרש. אך מה לזה ולחוק. מי שהיה ממונה על ביצוע החוק, השר גלעד ארדן, עשה מאמצים לשפר את המצב. לתכלית זאת הוקמה וועדת לנדס שהציעה רפורמה וארדן קיבל אותה.אבל הוא לא עשה מאמצים לביצועה, אחרי הקמת הממשלה החדשה.ועכשיו כאשר כול התוכנית מתפוררת,ומי שמסייע לכך הוא ממלא מקום שר התקשורת  ראש הממשלה, והשר שותק. ושוב ,זה לא החוק,זה הממסד, זה הכיסא הפוליטי..

"מטען הצד" של ד'מרקר.

המגאזין ד'מרקר הוא בן בית אצלי מאז שהוא נוסד. המגזין הפך בשנים האחרונות לראש חץ במערכה כנגד עוולות כלכלית וחברתיות. העורך הראשי שלו ומייסדו, גיא רולניק ,עמד ועומד בראש המערכה שניהל המגזין נגד אי צדק חברתי. הוא הפך לאורים ותומים ליוזמי ההפגנות הגדולות והעצרות המחאה למען שוויון הזדמנויות וצדק חברתי. לדור הצעיר שהתעורר בשעתו, ד'מרקר שימש מָצפֵן ומעורר השראה. הוא ניהל ומנהל מערכה כנגד הריקבון שפשה בחברה בתחומי המשק והכלכלה. הוא לחם ולוחם נגד הקרטליזאציה, וחושף את מידת התלות המסוכנת בין הון לשלטון. הוא בעד תחרות חופשית, אך עם זאת זועק כי חופש זה אינו ניתן במציאות.

עם זאת, בכול הנוגע לרשות השידור, המערכה שהוא ניהל נגדה והדרישה החוזרת ונשנית של צמרת המגזין והכתב לענייני תקשורת, נתי טוקר לפרק את רשות השידור ולהקים מסגרת חדשה תחתיה, מלמדת שבד'מרקר  לא למדו את ההיסטוריה של המינהל הציבורי בישראל. המגזין שהתפרסם  בכתבות התחקיר שלו, לא עשה את מלאכתו בנושא השידור הציבורי שבחודש יוני ימלאו לו 80 שנה. לא מדובר באיזה מבנה שמיועד לשימור ומשנים אותו בפנים, אך משאירים את החזות  הישנה.גם כשמדובר בחברה בפרוק, לא החברה מתפרקת אלא בעליה, גם מפעל פושט רגל, לא מחסלים את המפעל אלא מישהו אחר רוכש אותו ומתָפעֵל אותו טוב יותר, עם אותם עובדים,שהם נכס.

כבר עם חקיקת חוק רשות השידור בשנת 1965 דאג הממסד אז שתהא תלות בין  הרשות שקמה לבין שלוחות שונות של הממשל.מטעמים פוליטיים הוקם "צוות ההקמה", כישות נפרדת, אף שתחת גג הרשות, ומטעמים פוליטיים היא הוחזרה לרשות. ודווקא הזיקה, וההמשכיות בין קול ישראל לבין הטלוויזיה הטיבו אתה,גם ארגונית וגם תוכנית, והכול במסגרת אותו חוק. ומדובר בממשלה בראשות אחד מראשי הממשלה הליברליים שהיו לנו, לוי אשכול. אבל זאת הייתה קואליציה כפי שהיא קיימת מאז ייסוד המדינה, ו "אחדות העבודה" הייתה חלק ממנה, והממונים על השידור הציבורי היו תחילה  השר גלילי, ואחר כך השר אלון, שניהם חברי אחדות העבודה שהצטרפה למערך. ככה התנהלו העניינים, פחות או יותר, בהתאם לממשל או לשר הממונה אבל תמיד בזיקה חזקה לשלטון.

עם כול זאת ,בעמל של שנים הטלוויזיה הישראלית הגיעה להישגים מרשימים בזכות האנשים שעבדו בה. אזכיר כמה אבני דרך בשידורי הטלוויזיה הישראלית. בתחום התעודה, הסדרה התיעודית הבלתי נשכחת- "עמוד האש" של יגאל לוסין, ששודרה ברשתות רבות בעולם . בתחום  הדרמה- המחזות "לחם" ,"חירבת חיזעה","גרושים מאוחרים"- כולם בביומיו של רם לוי,"חתן פרס ישראל" פרופסור רם לוי, ועוד. בתחום הסטירה הסדרה הקומית-סטירית  "ניקוי ראש". שהדהימה את קהל הצופים בצורה ובתוכן הנועזים אשר היו שהאשימו את המשדר הזה במהפך הפוליטי של 1977. יוצרה מוטי קירשנבאום זכה ב,"פרס ישראל" . בתחום האקטואליה- הסדרה  "תעודת זהות"- שילוב של אולפן וסרטי תעודה,"רואים עולם"- עד היום ועוד. שלא לדבר על הסיקור הטלוויזיוני הראשון של מלחמת יום הכיפורים. הצוותים פעלו, שעה ,שעה תוך סיכון חייהם העבירו את החומר לירושלים, דבוק לרגלי פצועים שפונו, ובדרכים אחרות זמינות אל הטלוויזיה בירושלים . בבית הטלוויזיה נערך מאבק מר למטה, בחדרי העריכה על כול "פריים" , עם הצנזורה ו"ביטחון שדה", ואחר כול זה העורך הראשי של מבט, מוטי קירשנבאום, הוציא מהדורה מדי ערב של שעתיים ומעלה. הקהל קד לטלוויזיה קידה עמוקה.לחטיבת החדשות אקטואליה וספורט, יצאו מוניטין והיא ארחה ,בכנס בינלאומי ,את ראשי החדשות של איגוד השידור האירופי, שהתקבלו  בין היתר אצל ראש הממשלה יצחק רבין.

pillar of fire cover

 

suez

 

 

 

 

 

 

"עמוד האש"- האלבום- בשפה אנגלית.משמאל כיבוש העיר סואץ לאחר קרב עקוב מדם במלחמת יום הכיפורים. הטלוויזיה הייתה שם.

הטלוויזיה הישראלית שימשה בית אולפנה לשדרים מעולים, מהם רבים שהפכו לכוכבים בערוץ 2  או  בערוץ 10.רובם לא עזבו בשל המשכורת, גורם לא מבוטל, אלא משום שהפוליטיקאים והמנהלים  הם  שהצרו צעדיהם. לא החוק עשה זאת אלא המנהלים בדרגים השונים, פרי התערבות פוליטית..והפוליטיקה חיה ולא רק בועטת, אלא משתוללת, יוצאת מגדרה ומדעתה. האם כהו עיניו של ד'מרקר להכיר מציאות זאת.

ההתערבות הפוליטית הזאת הגיעה לממדים שערורייתיים אך ורק בשל השיטה הקלוקלת של מנויים. בגיליון ד'מרקר של 25.12.2015 מגלה נתי טוקר כי  הפקות בשווי 140 מיליון הוצאו מהרשות למפיקים חיצוניים בלי פיקוח, בלי שקיפות, בלי דוחות מסודרים והעניקו רווחים אדירים למפיקים אינטרסנטיים, תת מקצועיים ולמקורבים על חשבון כספי הציבור. זאת רק הכותרת. העניין הוא לא בכך שזה קרה לפני שנתיים שלוש, ולא שמענו על כך מילה. דברים כאלה מתגלים במרוצת הזמן. העניין הוא בכך שהאצבע המאשימה מופנית בעיקר לדרג הביצועי, ולא לדרג הממסדי שמינה את המנהלים שסרחו והתנהלו כמו פקידוּת במשטר עותומני. ד'מרקר טיפל בפועל יוצא של המצב הפוליטי אצלנו, שלא זו בלבד שלא השתנה אלא השתנה כידוע לרעה. אז איפה חיים עורכי וכתבי ד'מרקר. בלונדון של הבי בי סי? הגורם הפוליטי שגרם לערעור יסודות השידור הציבורי הוא , הוא שגורם עכשיו לתוהו ובוהו בחלל "הרפורמה" שד'מרקר ייחל לה.  ומי שממונה  על ביצוע חוק רשות השידור, ראש הממשלה, יכול לחבר איזו פואמה לנוכח הלהבות שעולות מ"בית היהלומים" מקום מושבו של ערוץ 1 .תוהו ובוהו זאת הממלכה שלו .

אחד הדברים התמוהים בעיני הוא שד'מרקר ,אשר ללא ספק דוגל בעצמאות השידור הציבורי, עד  כמה שאני זוכר ,לא נגע בסוגיית האגרה.כלומר לפי הרפורמה, הציבור לא ישלם אגרה. שישו ושמחו על חיסכון של 375  שקלים בשנה. אלא שהאגרה, גם כשהסכום הוא לא גדול, היא סמל,שבעל הבית של השידור הציבורי הוא הציבור. אני מדבר על מה שיהיה  כאשר  האוצר יהיה אחד הקובעים של מה שיקרה ברשות המרופרמת, ושר התקשורת והפוליטיקאים יעשו את השאר כמו לפני כן.

שני אלמנטים חשובים כבר פגעו בעתידו של המוסד. העדר תקציב, בשל ביטול האגרה, שיאפשר הפקה סדירה של תכנים עכשיו ובעתיד הנראה לעין, ולכן משודרות תוכניות שהופקו מזמן, ולכן קשה  לטלוויזיה להתקשר עם יוצרים ובתי הפקה בהעדר תקציב מובטח. המכה השנייה הייתה שבמסגרת הפיטורים זה היה שטח הפקר.לא פנו לרשות שתבחר באלה אנשים היא מעוניינת שיישארו במסגרת העתידית. מה שקרה הוא שבין  240 אנשים  שפרשו במסגרת הסדר פיצויים היו עובדים שהטלוויזיה הייתה מעוניינת שיישארו, אך מכיוון שהאוצר לא התייעץ ברשות,הרי אלה מחוסר ביטחון לעתידם ,ניצלו את הפיצוי הנדיב ופרשו. עכשיו מנהל הטלוויזיה בפועל, אלי באבא, עושה מאמצים כדי שמתוך העתודה שעדיין  נמצאת ברשות לא יפרשו עובדים  שיכולים לתרום אם וכאשר החוק ומה שמתחייב ממנו ייכנסו לתוקף. כנראה שזה לא עזר לו לגבי איילה חסון. אגב,  צפיתי בריאיון של איילה חסון עם שירה מרגלית  במסגרת "כנס נשים  בחזית", שבמהלכו גאו דמעותיה של אישה אסרטיבית חזקה זאת ,כאשר סיפרה כיצד עמדה במערכה של לחצים והשמצות במשך חודשים, לבדה, לבדה. ואני כה הזדהיתי אתה ובעיקר משום שגילתה פגיעוּת, חשפה את הבן אדם שבה, והיא מקצוענית לעילה. אבל החשש הוא שהיא לא תהיה אחרונה בגל הזה, ואין זה דבר של  מה בכך, שכן בצעדים שנקטה עד כה  הממשלה איש אינו בטוח שיהיה שידור ציבורי בכלל. בינתיים גם לא מונו חברי המועצה הציבורית.

הלווייתן שעל החוף.

ככה, בצורה ציורית, התבטא בפני אחד השדרים הבכירים שפרשו מן הטלוויזיה במסגרת ההסדר:

"כמו לוויתן ענק שנפלט לחוף, כך בימים אלה רשות השידור נופחת את נשמתה בנשימות אחרונות, שאיש לא יכול, לא רוצה ולא מסוגל להצילה. אך בניגוד ללווייתן שטעה בעצמו בניווט והגיע לחוף, רשות השידור הובלה בשנתיים האחרונות לדרכה האחרונה בידי פוליטיקאים שעד היום לא ברור לי מה הייתה המוטיבציה שהניעה אותם לעשות זאת. הם הצהירו שהנהלות רשות השידור ואמצעי המדיה, רדיו וטלוויזיה, לדורותיהם, הן שחטאו ודרדרו את רשות השידור. אם כך הדבר, מדוע לא הדיחו רק את המנהלים שסרחו, כפי שעשתה ממשלת אולמרט והדיחה בפעם הראשונה מנכ"ל מכהן  ומינו מנהלים ראויים, שכה חסרים היו לרשות השידור בחמישים שנותיה, אלא החליטו לסגור את הרשות, לפטר את כל עובדיה ולשבץ מחדש עובדים בישות שאיש אינו יודע מה יהיה טיבה."

הוא הסכים אתי שאם חשב מישהו שרשות ממלכתית תתנתק מגוף שידורי טעה והטעה.כאמור קיים הרצף מאז 1936.וחבל הטבור שהיה קשור מיום הקמתו של "קול ישראל" ב- 1948, למשרד ראש הממשלה או למשרד ההסברה, מוכיח שאכן ככה פני הדברים, וככה יהיו. אז מה הועילו  אנשי ד'מרקר בחזון שלהם, שבינתיים הוא סיוט..

"מתי לדעתך חל שינוי דרמטי בשידור הציבורי"- שאלתי.

"המהפך" של שנת 1977 אכן היה מהפך גם בתולדות רשות השידור. עד אז, שלושת המנכ"לים הראשונים של הרשות: חנוך גיבתון, שמואל אלמוג ויצחק ליבני עוד נהנו מעצמאות יחסית ולא נחשבו למינויים פוליטיים מובהקים, אלא אנשי מקצוע. שני הראשונים צמחו ב"קול ישראל" והאחרון הגיע מ"גלי צה"ל", אבל שנתיים לאחר המהפך מונה יוסף לפיד למנכ"ל רשות השידור, ומאז לא נהנתה הרשות מיום שקט אחד."

"כל המהומה פסחה על הרדיו ?"

הרדיו כלומר "קול ישראל", לא עניין את מנכ"לי הרשות ביומיום, אלא אם כן נאמר שם משהו חריג, או אז, היה נשמע קולו של המנכ"ל בעניין זה או אחר הקשור לרדיו. זאת בשעה שהטלוויזיה, ערוץ אחד ויחיד במדינת ישראל עד שנת 1993, היה בבת עינם של הפוליטיקאים ועושי דברם ברשות השידור.
ביומיום העובדים כמעט ולא הרגישו את "נחת זרועם" של המנכ"לים, שהרי בינם לבין המנכ"ל שררה עוד היררכיה של מנהלים ישירים, מנהלי מחלקות, חטיבות ומדיות. אם זאת, כשניתנה הוראה כלשהי לביצוע או לאי ביצוע, העקבות הובילו למעלה. מה עוד שברוב המקרים, הדברים הגיעו לעיתונות שמיהרה לחגוג בכותרות בעמודים הראשונים ובתלי תילים של פרשנויות שבמשך השנים טפטפו רעל למוחם של הקוראים או הצופים שהבינו שמשהו לא טוב קורה ברשות השידור, אך לא הבינו שהאשמה אינה בעובדים אלא במנהלים."

כמי שעקב אחר הנעשה ברשות לאחר הפרישה אני  מודע גם לכוחות אחרים בתוך הרשות שלא הטיבו אתה, בלשון המעטה, אבל רציתי לשמוע מה אומר אדם שעד לאחרונה היה בפנים.

"נכון, גם עובדי הרשות, שוב בעיקר בטלוויזיה, תרמו במחדליהם כמו שביתות, הפסקות שידור פתאומיות, תקלות אינסופיות ועוד,  למצב של עוינות הציבור כלפי הערוץ הראשון. עם זאת, מי שייכנס למחשב של סרטיית הטלוויזיה, יגלה, אם שכח, את העושר והמגוון של התכניות שהופקו ושודרו על ידי אנשי הטלוויזיה בעשרים וחמש שנותיה הראשונות. אם מבינים שבשנים הללו, לא הייתה תחרות מצד ערוצי טלוויזיה אחרים, ברור שהתכניות האלה נוצרו, הופקו ושודרו מתוך חדוות יצירה אדירה של עובדים ששמחו להגיע בכל בוקר לעבודה, רבים מהם עבדו שבעה ימים בשבוע, בחגים ובמועדים כדי להפיק, לביים ולשדר את המיטב."

"מי שהתנכל לחוק רשות השידור זה הממסד והמנהלים שהוא מינה. מאידך העובדים הם שעמדו בכל סעיפי חוק רשות השידור, שאומר בין השאר: "שידור תוכניות חינוך, בידור ומידע בשטחי המדיניות, החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות במגמה לשקף, בין השאר, את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה ואת חייהם ונכסי תרבותם של כל חלקי העם". ההבדלים בין המנכ"לים היו בדרך כלל פועל יוצא מאישיותו של המנכ"ל ומהאג'נדה הפרטית שלו, בנוסף כמובן ל"רוח השלטון", והעובדים, שבסופו של יום גם היו צריכים לפרנס את משפחתם, ולא רק לדאוג לחופש הביטוי, ונאלצו להתכופף בכל פעם עוד קצת ועוד קצת, עד שכבר אי אפשר היה להתכופף יותר."

עם כניסת השידור המסחרי חלו התפתחויות שמנהלי הרשות לא התכוננו לה- מציין האיש  .הם לא קראו את המפה החדשה. נוסף על חטא המינויים הפוליטיים, המנהלים, במקום לבדל ולמתג את השידור הציבורי ממתחרהו המסחרי, החלו לנסות ולזנב בערוץ 2 בהפקת תכניות בידור ושעשועונים שלא יכלו אפילו לגרד את הצלחת של אותו ז'אנר בערוץ 2, שיכול היה להשקיע יותר כסף בהפקות הללו. לא הייתה כל הגבלה בכמות ובגודל הפרסים שחילק, והתוצאה הייתה ידועה מראש: כישלון. השנים והמנכ"לים שבאו לאחר מכן רק הרעו את המצב, ושוב היו אלה העובדים שעמדו חסרי אונים מול המחדלים ונאלצו בסופו של דבר לשלם את המחיר.

שאלתי אותו לנוכח הדברים הקשים שהוא השמיע מה לדעתו  צופן בחובו העתיד הקרוב- האחד באפריל

"העתיד הקרוב מאד, לוט בערפל. איש אינו יודע מה יקרה מחר, איזו גזירה תוטל, איזה סעיף בחוק יכופף או ישונה, מי יישאר לעבוד ומי יישאר מובטל. באווירה כזאת אי אפשר ליצור, לא תכניות רדיו ולא תכניות טלוויזיה, ונראה שספינת רשות השידור משייטת בלא רב חובל אל הסוף."

כמי שתיעד את השידור הציבורי בארץ מאז ימי המנדט בשנת 1936 ועבד בו בתפקידים שונים,  במסגרת חדשות ואקטואליה, בשומעי תרחיש זה של  שדר בכיר ברשות השידור, אני חש צביטה חזקה בלב. זאת הבאר בחצר של מה שהיה ארמון של נסיכה חבשית ונקרא  "בית החבשים", ברחוב מליסנדה, כיום הלני המלכה. .שם שאבנו את הידע שלנו על השידור,תחילה ברדיו ואחר כך בנדידה לטלוויזיה. עבדנו ימים ולילות, ימים קשים ולילות קודרים, בנסיבות מורכבות  ובלחצים אדירים .כול זאת כדי  למלא את המשימה שלנו בחברה חופשית, ליידע את הציבור על הנעשה, לשתף אותו באירועים בימי שלווה ובימים של מלחמות  עקובה מדם, להעשיר את התובנה של המאזינים והצופים ,לבדר ולהצחיק עד דמעות.

 

kol israel jm

.

 

 

 

 

 

 

 

 

בית "קול ישראל"  ברחוב הלני המלכה, בעבר רחוב מליסנדה.

 

 

 

 

 

עץ עתיק בן 80 כי נגדע, יתגייסו  כול שוחרי הטבע ויקימו צעקה גדולה. מוסד וותיק, שהיה עטור הישגים בעבר, נהרס, ואין פוצה פה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צח אוריין  On 07/01/2016 at 1:16 pm

    תודה צבי, סיקור מעניין ומקיף על רשות השידור שלנו ועל השידור הציבורי. מנגד, לא נכון לערבב את הדיון על הצורך ברשות השידור ובחשיבות השידור הציבורי לבין הסיבות שהביאו להחלטה כי הדרך היחידה להבריא את הגוף "הבלתי נהיל" הזה היא לפרק אותו. אפשר להבין אותן.

  • שלמה ארד  On 07/01/2016 at 1:52 pm

    צבי היקר,
    אין עוד אדם כמוך שיש לו הזכות להספיד כך את רשות השידור.
    היית אחד המנהלים המצוינים והאחראיים ביותר שניווטו את חטיבת החדשות שלה לכיוון הנכון. אבל מה שקרה שם אחר כך, זה טרגדיה.
    לדעתי, העיתונאים שעבדו שם לאחר עזיבתך ועזיבת ארנון צוקרמן הם שנתנו לספינה לשקוע למצולות. כל אחד ארגן לעצמו קריירה פרטית והשתמש ברשות כקרש קפיצה. האופורטוניזם והפוליטיזציה אכלו את הגוף הזה עד שנרקב ונהרס, אגב, רשות השידור היתה תמיד המיקרוקוסמוס של המדינה. מה שקרה בה, קרה אחר כך לכל הגופים הציבוריים בארץ. וזה מה שיקרה לדעתי לישראל כולה בעוד שנים לא רבות. כל הידוענים, הטאלנטים, הקצינים הבכירים והטייקונים יארגנו לעצמם קריירות נפלאות, אבל בסוף הספינה כולה תשקע.

  • צבי גיל  On 07/01/2016 at 2:22 pm

    שלמה, ידידי היקר. הרי כידוע לך, איני מגיב על הנאמר בכתובים שלי ב"זרקור". אבל זאת הזדמנות לומר לך, ואפשר שדרכך לעמיתך, שלי הייתה זכות מיוחדת לעבוד עם אנשים כמוך. בייחוד מדובר בתקופת בראשית של הטלוויזיה,בעידן של זעזועים, כאלה ואחרים- לאחר עמל קשה למדי של יום וערב, לעתים ימים אפורים ומייגעים, גם תוכניים וגם לוגיסטיים – ישבנו, לעתים עד לשעות הקטנות של הלילה, ועסקנו במעשינו ובמחדלינו. בדרך כלל הזיכרון נוטה לנפות דברים לא מרנינים, אבל ככול שנהפוך ונהפוך תקופה זאת, היא הייתה תקופה של אתגרים ומשימות של עיתונאים, בתנאים לא פשוטים, בלשון המעטה . הא- ראייה, עמדנו בהם, ועמדנו בהם בכבוד.
    ,

  • עמוס אריכא  On 08/01/2016 at 2:35 am

    דומה ושלמה ארד כעדותו של צבי גיל עצמו, היטיב לצערי להקיש ממצב רשות השידור לגבי הספינה הנטרפת שלנו. גם אני כשקראתי את המאמר המאלף והכואב הזה חשבתי בהגיעי לסופו כי צבי גיל רעי מספר בעצם את העלילה של הספינה השוקעת בלב-ים. אכן העם כחציר יבש כתיאורו הנוקב של חנ"ב. והפוליטיקאים עלובי הקומה והראש שכל מעייניהם נתנוים להבליהם ולמלא אחר תאוותיהם הקטנות, מנצלים בציניות העם הזה שכפי שאמר עליו בצדק רב מי שאמר: "מנשקי מזוזות ומשטתחים על קברי צדיקים". צבי גיל מבכירי תולדות כלי התקשורת, הוא בן-עדות היורד לשורשי כל פגע בהתדרדרות המתגברת של הכלים האלה. זו אמירה שחשוב כי כל בר דעת חייב לקרוא אותה. שוב התגייס הכותב במלוא עזוזו להציב מראת מצב מול עינינו. הדמות המעוותת הנשקפת בעדה מצמררת עין.

  • אלה  On 08/01/2016 at 4:14 pm

    זו זכות לקרוא דעה אישית ונוקבת מאדם כמוך אשר היה שם מראשית הקמתה רשות השידור וליווה אותה לאורך שנים. אני מבינה את עמדתך ועצוב לראות מוסד שהשקעת בו כל כך הרבה נסגר. תודה על ההצצה לתוך זמן ומקום אחר. שנזכה להביא ימים טובים יותר.

  • יוסי ואלד  On 21/01/2016 at 2:49 pm

    מאמר ממצה היסטוריה של ההתפתחות התקשורתית בארץ ישראל ובמדינת ישראל . משמעותו ברורה לכל הקורא , אך השאלה היא האם תיווצר האפשרות שכתוצאה מפרסומו , יחול שינוי כלשהו ב " מדיניות " ההתייחסות לעתיד של רשות השידור הציבורית . כמו התגובות של קודמי , גם אני , לצערי , פסימי .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: