חושך בעיניים,אור בלב


סיפורי אנוש לעולם לא נמוגים  Human stories of an old day- never fade away

 לפני כשבועיים  אני מקבל טלפון מאיזי מן מ"קול ישראל". ואם איזי מצלצל לי זה לא על משהו שקרה היום או אתמול. איזי מן הוא ה- מתעד של השידור הקולי בארץ הזאת,  מאז קום המדינה.מזמן לא שמעתי ולא ראיתי את איזי מן ,ידיד  וותיק   ומחבר הספר "קול ישראל-1948-2008 מדינה מאחורי המיקרופון".יש בו מלל ותמונות של כל המה והמי בשידור הקולי הישראלי.

"אז מה איזי- אני קורא מופתע לתוך הטלפון , "הגשם שטף אותך מירושלים לתל אביב?"

"לא – אומר לי איזי, בירושלים אין גשם ואני מחזיר אותך לאחור". והוא מוסיף " גם בזמן וגם במקום ולא לירושלים"

"הא ?מאיפה לאיפה" אני כבר מופתע לגמרי.

" לפני חמישים שנה שידרת מניו יורק על העלטה הגדולה"

black-out-new-york-1965

סגרתי את העיניים, ספק כמי שאינו מאמין, וספק כדי לשוב ולראות את החושך של אז. וואו, אמרתי לאיזי, ולעצמי, אני לא מאמין שעברו חמישים שנה.

וגם אלמלא האמנתי, איזי  הזכיר לי. הוא גם מזכיר זאת בספרו כשבראש העמוד, אירוע מדהים מסוג אחר  עם סיפור "סקופ" ותמונה- ארבעה  שנים קודם לכן, כלומר בשנת 1961 . התמונה היא עם פינחס לבון בביתו בערב ההדחה. מכיוון שהיא מצויה באותו דף אני מצרף אותה גם לזיכרונות נוסטלגיים של תקופה אחרת.ואם כבר אז כבר..

בתקופת היותי ראש מערכת קול ישראל בתל אביב , במחצית  הראשונה של שנות ה- 60 ,לפני צאתי ככתב לאמריקה, הארץ ידעה אירועים רבים וביניהם הדחתו של אחד המנהיגים והאישים החכמים והבולטים של ישראל בכלל ושל תנועת העבודה בפרט. פינחס לבון. זה היה במוצ"ש  בכנס חרום של מרכז מפא"י באולם תיאטרון אוהל בתל אביב. הוא הודח   כמזכ"ל ההסתדרות, לאחר שהוא פרש קודם לכן כשר הביטחון, בשל  מה שידוע כ"פרשת עסק הביש". יצוין שחרף העדויות שלבון לא נתן את ההוראה (להפעיל את המחתרת היהודית בקהיר, שחלק מחבריה הוצאו להורג) בן גוריון התעקש להדיח את לבון מכול תפקידיו הציבוריים. לאחר קבלת הידיעה פניתי  אל לבון באותו מוצ"ש של ההדחה בבקשה להתראיין והוא נענה מיד, ואמר שהוא יהיה בביתו. ואם לבון נענה מייד, ידענו שמצפה לנו ידיעה חדשותית מן הדרגה הראשונה. הייתה לנו בעיה לוגיסטית של טכנאי קול, וטוביה סער, מבכירי  הכתבים במערכת , "הסתכן"  ושימש טכנאי קול, בניגוד לעמדת האיגוד המקצועי שרק טכנאי קול משתמש במכשיר ההקלטה.בשל הזמן הלחוץ הטכנאים נהגו בקולגיאליות. בעקבות הריאיון שודר ,זאת הפעם הראשונה, יומן במוצאי שבת.

אחרי שיצאנו הופיע בפתח הדירה דן מרגלית כתב השבועון "העולם הזה". זה במה שנוגע לתמונה, שכאמור היא עצמה היסטורית מיוחדת  מסוגה, ובה  פינחס לבון מתראיין ומשמיע את ה"אני מאשים" כנגד מפא"י ומנהיגה הגדול דוד בן גוריון. וזאת בחלוק בית, דבר לא אופייני לאיש הזה. סיפור גדול בשעתו.

??????????????????????????

"סקופ"-פנחס לבון ב"אני מאשים"(צילום צבי גיל)  מימין איזי מן

אשר לעלטה כבר אז היא הייתה לדידי מצבור גדול להרהורים על טיבו של האדם, וגם כיום מסתבר, הרהורים אלה לא נס לֵחם. מצטרפים אליהם חדשים יבול של יובל. לראות בחושך-  מתוך יומן החדשות, 10 בנובמבר, 1965 הכתבה שודרה בשבת האחרונה במסגרת התכנית " מה שהיה השבוע- לפני " בעריכת איזי מן.

 קריין: על ליל העלטה בניו יורק משדר אלינו כתבנו צבי גיל.

 "אתה מתלוצץ", אמר החנווני כאשר שאלתי אותו אם יש לו לחם טרי. "אדוני, לא תשיג מונית בעשרה דולר", תגובת שוער-הבית כאשר ביקשתי ממנו להזמין בשבילי רכב. "נו, אם אתה מוכן לטפס 15 קומות ברגל, אז יש לך אולפן" אבל חוששני שלהעביר תצטרך בטלפון, מסר לי מהנדס האולפנים בַּתחנה, כאשר הודעתי לו כי אני רוצה לשדר לישראל. ניואנסים קטנים במטרופולין, כעשר שעות לאחר שהחלו להחזיר לה את הכוח – את ריאות הברזל שבלעדיהן קשה לַכְּרך לנשום, לראות, לשמוע ולנוע.

ניו יורק ואיתה חלקים שלמים של החוף המזרחי של ארצות-הברית הוכו בסנוורים ובשיתוק למשך 12 שעות. אזור המשתרע על-פני 200 אלף קילומטרים מרובעים בקירוב שוּתק כמעט לחלוטין. על ניו יורק ירדה העלטה בשעות השיא – חמש ושלושים בערב, כאשר מיליונים חוזרים לבתיהם, מאות אלפים עורכים קניות ורבבות מתכוננים לבידור. נסעתי באוטובוס בדרכי מן האו"ם הביתה, כאשר האופל ירד על מרכז העיר. ברודווי הזוהרת וחלונות הראווה הנוצצים בשדרה החמישית נעלמו… למי שראה את מנהטן מֵעברו השני של ההדסון זה היה אפילו מרהיב. קו הרקיע של גורדי השחקים נעלם כמו איזו בריגאדון ענקית. ל-150 אלף שנלכדו באותה השעה ברכבת התחתית, לאותם רבבות שנשארו תלויים במעליות, לאותם אלפים שריחפו במטוסים ולא יכלו לנחות – זה לא היה מקסים ולא מרגש… האוטובוסים היו עמוסים ונעו בקושי, ומונית לא הייתה בגדר ההישג. אלה, כמוני, שהצליחו להגיע הביתה חיכו בקומת הקרקע של מגדלי המגורים בתקווה שלא יצטרכו לטפס ארבעים קומות ברגל. למזלי גר אנוכי בקומה ה-20 בלבד. וטיפסתי. פתחתי את מכשיר הרדיו-טרנזיסטור בתחנה ניו יורקית אחת. שקט. תחנה שנייה, שלישית ורביעית – כולן נדָמו…( "קול ישראל" מתוך  סרטייה מלל 3054)

oh what a lovely night איזה לילה, איזה לילה..

  איך נאמר היום נובמבר 2015 : לילה מדליק. לא כל הסיפורים האנושיים הם נחלת הפרט. אדרבא, המונח מציין כי התקשורת עוסקת לא רק בענייני היום – פוליטיים, כלכליים וחברתיים, אלא גם בסיפורים שנוגעים ללב. אם אלה קשורים בתחום הכלל, אין טובים ועסיסיים מהם. כזה הוא הסיפור על העלטה בצפון מזרח ארה"ב ב-9 בנובמבר 1965. אירוע שהפך להגדה.

בשעה 15:15 נפל קו המתח של חברת החשמל "קון אדיסון", בעלת הזיכיון לאספקת חשמל לצפון מזרח ארה"ב. הזרם שכוון לעיר ניו יורק הוסט וכל תחנות הממסר שבתו. תוך דקות שרר חושך מוחלט במדינות החוף המזרחי: ניו המפשייר, ורמונט, מסצ'וסטס, קונטיקט, רוד איילנד, ניו יורק וחלק מפנסילבניה. גם גנראטורים רבים לשעת חרום לא פעלו. בשדות התעופה של ניו יורק כבו האורות במסלולי ההמראה והנחיתה, אנשים נתקעו במעליות של גורדי השחקים וברכבת התחתית, הרמזורים שותקו והעיר ניו יורק חזרה מאות שנים לאחור. עד כאן העובדות הטכניות.

הייתי במרכז האו"ם באמצע העברת טלקס לירושלים כאשר העלטה השביתה את העיר. טכנאי הטלקס, פראנק סנטרה שמו,  התמוטט ונפל. חשבנו שהוא התעלף, אך זאת הייתה תגובה של אדם שמעולם לא חשך עליו עולמו. לכן גם הוא חשב שהתעלף. עכשיו קרה הבלתי ייאמן. תגובה דומה נרשמה בטיסות שעמדו לנחות, כאשר הקברניט הודיע שהנה, "משמאלנו קו הרקיע של גורדי השחקים", והעלטה שמתחת גרמה לו לגמגם פתאום ולנוסעים – להתעלף בפאניקה. העולם חשך, ולא כפתגם אלא במציאות. דווקא בשעה זאת, כאשר כל פלאי הטכנולוגיה כשלו, כאשר הרובוטיקה קרסה, גורדי השחקים נעלמו מן האופק ואנשים חשבו שהם עומדים בפני אסון וחוזרים לחשכת ימי הביניים, הופיע האדם במלוא הדרו, במלוא תושייתו ובשעתו היפה, שעליה נכתבו ספרים, מחקרים, סיפורים ושירים.HOMO EX MACINA נקרא לזה בלטינית.

כעיתונאי וכאדם זכיתי בחוויה בלתי נשכחת, כאשר מתוך עיי הטכנולוגיה עלה כעוף החול בן אנוש, אדם ב"מצב הטבעי", כפי שהגדיר זאת ג'ון לוק, פילוסוף שחי במחצית המאה ה-17. לוק סבר כי המצב הטבעי של האדם הוא אושר, שמאופיין על ידי היגיון וסובלנות. העלטה הגדולה היוותה עדות חותכת לתורתו של לוק, שכן היא החזירה את האדם למצבו הטבעי, והוא התמודד עם הקשיים ונסק לגבהים של תושייה, אומץ, רגשה ואכפתיות, דאגה לזולת ושיתוף פעולה מדהים, שכמוהו לא נראה בעולם של ימינו,  וספק אם ייראה אי פעם.

ירדתי לרחוב. מאות בני נוער עמדו בצמתים, החזיקו פנסים וכיוונו את התנועה. אלפי פקידים ואנשי עסקים טרודים הורידו את הז'קטים  והעניבות ורצו למגדלים ולתחנות הרכבת התחתית כדי לסייע ללכודים. קשישים חשו פתאום ביד חובקת שמעבירה אותם בכביש; רמקולים ביקשו לפנות דרך לאמבולנסים; זבנים הדליקו נרות ופנסים מחוץ לחנויות כדי להאיר את הדרך להולכי הרגל; גם זונות יצאו מבתי הבושת והאירו את הרחוב בפנסים,  לא אדומים, והוליכו אנשים בסמטאות אפלות; לפידים הודלקו בצמתים והאירו את שמות הרחובות..במסעדות הודלקו נרות והלקוחות עזרו למלצרים; שחקנים וזמרים על בימות התיאטרון ביקשו מן הקהל להישאר והנעימו לנוכחים ברפרטואר מאולתר. אבוקות הודלקו במסלולי הנחיתה וההמראה החדישים ומטוסים נחתו בשלום. טכנאים ומהנדסי חשמל רצו למוקדים כדי לסייע בהפעלת גנראטורים.

איש לא ארגן אותם ואיש לא הזעיק אותם. פעלו כאן אינסטינקט ההישרדות והתושייה של היחיד ושל הקהילה, שהתנדבו למלא את המשימה של הרשות המבצעת. מן הג'יני החדיש יצא האדם שנולד תמים. לצד המצוקה שחשו אנשים שנלכדו ברכבת התחתית ובמנהרות, הורגש פרץ של סיפוק וגאווה. ב"הפניניג" הפתאומי הזה, האדם הוריד מעצמו את המסכה של הקידמה, וחשף פנים שנבראו בצלם. צעירים נשקו לקשישות וצעירות לקשישים, ובינם לבין עצמם. הרבה אהבה פרחה, האוויר נתמלא בושם, ובלילה ההוא נזרעו זרעים לדור חדש שייצא מן הרחם ויצעק צעקת חיים. ולא לחינם נולדו לאחר תשעה חודשים תינוקות רבים, שבאו לעולם  בחשכה בחוץ ובאור בפנים.

המרחק בין בניין האו"ם לביתנו, כשלושה ק"מ, גדל פי מאה כאשר גיששתי ומיששתי את דרכי בחושך. גרנו בקומה העשרים, ליתר דיוק בקומה ה- 19, שכן באמריקה מדלגים על הקומה ה-13. עליתי הביתה ברגל. בכל קומה עמדו שכנים שלא הכרתי והאירו את דרכי בפנסים, עד שהגעתי לדירתנו ונפלתי בזרועות יהודית ושתי בנותיי, שדאגו לשלומי.השלישית חיכתה עד סיום מלחמת ששת הימים-בניו יורק ביוני – 1967 .

למחרת היום, כאשר החשמל חזר בהדרגה, חשתי בצער וכמיהה להמשכו של המצב הטבעי. ערגתי לתום וליופי הפנימי שחלפו ביעף עם שובה של הטכנולוגיה. רבות סופר על הלילה שבו כבו האורות. אני זוכר את סופה של הכתבה שלי : "ניו יורק הייתה זקוקה לחושך, כדי שהאנשים יראו זה את זה."

את השובל של אותו מטאור חשו הילדים שלא הלכו לבית הספר אלא יצאו לגלישה עם אימם, והתמונה שמורה עימי.

judit nati rumi and snow glide

השובל של העלטה- יום של כייף בגלישה. יהודית רעייתי ושתי בנותנו

פרשנות עכשווית.

איזי מן רצה שאשיב לו מה הייתי עושה היום.אמרתי לו שאני משער שהייתי מצלם. אלא שבצילום יש תאורה. בצילום אנשים לא חופשיים. גם אילו היה לי מיקרופון והייתי מדובב אי אלה אנשים, אינני יודע מה היו אומרים, ובכל מקרה העורך חותך. זה לא זה. כשם שקשה להחזיר תקופה, קשה לשנות מדיום. החשיבות הייתה בכך שגם אני, כמו  כול הציבור האדיר, הייתי מצויד בעיניים, באוזניים ובפה. אך ככתב היה עלי להמחיש במילים את מה שעיני ראו,ולהביא את  חושי המאזינים  שיראו בדמיונם  את מה שקרה.

אשר לאירוע עצמו הרי כפי שציינתי, בשעת מצוקה האדם הוא במיטבו, הסולידאריות היא רבה ותחושת השבטיות של כול בני אנוש על כוכב לכת זה היא חזקה.והשאלה היא :מדוע  ? גם אם פסיכולוגים חברתיים ופילוסופים ואנו עצמנו יודעים את  התשובה.

לסיכום, אמרתי לאיזי , שאולי בורא עולם בכבודו ובעצמו עשה טעות כאשר הדליק את האור בשעה ש"היה חושך על פני התהום". אפשר מאוד שדווקא בחושך הנחש לא היה מגיח ואילו היה מגיח, הרי לחווה היו בעיות אחרות, מאשר פיתוי . אז מאוד ייתכן שבמקום לאכול מעץ הדעת, ומרבה דעת מרבה מכאוב, היינו אוכלים מעץ החיים. מה  שהיינו עושים עם חיים אלה בגן העדן- זאת כבר שאלה אחרת.בעצם אותה שאלה שתלויה עד עצם היום הזה.מה אנו עושים עם החיים.

ואולי, ואולי סיפור העלטה הגדולה, אינו אלא משל למציאות שלנו כאן. נחכה לנמשל- אינשאללה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור זק  On 12/11/2015 at 9:24 pm

    ❤️❤️❤️❤️

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: