עצרות עם אינן חלופה למעשים


הקנאים לדמוקרטיה חייבים לפעול בשטח ובשטחים מול  קנאי דת ולאום במגבלות  החוק.

אינני חושב שהחמצתי אי פעם השתתפות בעצרת לזכרו של רבין. ובכל פעם בראותי את המשתתפים, הרבה צעירות וצעירים, מאורגנים מתנועות נוער ובלתי מאורגנים שבאים בזוגות או עם ילדיהם, גלויי ראש וגם חובשי כיפה , זה מפיח בי איזו תקווה שאולי בכול זאת החלום של יצחק רבין ושל רובנו כאן בארץ – לשלום עם שכינינו יתגשם. עד שאני  ניעור, כלומר לאחר החלום בהקיץ, והמציאות מכה בפני.

rabin ann 16

rabin ann 15

rabin ann 13

rabin ann 21

עצרת המונים בכיכר רבין במלאת 20 שנה להירצחו של יצחק רבין. צילום: ראומי גיל-חליפה.

אני שואל את עצמי. איך זה ייתכן שרבים כול כך- אלה שבאים לעצרת והמיליונים שיושבים בבית או שעוסקים בדברים אחרים באותו זמן, כה כמהים לשלום, והם לא עושים למענו די כדי שיתגשם. אין לי בעיה למצוא תשובות ועילות לתעלומה זאת, אבל אחת ברורה לי מעל לכל ספק- שלי לפחות. כול אותם רודפי שלום אשר מתייצבים בכיכרות למען השלום, אינם קנאים מספיק, או נאמר אינם קנאים לשלום, כמו אלה שרוצים להרוס אותו. אינם מכורים מספיק כדי להלחם למען הדמוקרטיה כמו אלה שנחושים להרוס אותה. זאת אני אומר גם כשנהיר לי שהדמוקרטיה אינה מצוידת במספיק כלים חדים כדי להגן על עצמה. לפיכך  לא כול האמצעים מקדשים את המטרה, מה שאין כן לגבי המתנכלים לשלום. רק  אתמול ראינו את כתובות הנאצה על בית המשפט העליון, ואת הפוגרום נגד אנשי טלוויזיה בגבעת זאב. זהו הדאעש תוצרת בית, שמסוכן לא רק ל"שמאל" אלא גם לימין ולכול מי ששפוי במדינה הזאת. שכן, כאן מדובר בזן של  קנאים ג'יהדיסטים  שבאים להגן כביכול על  היהדות ומוכנים להקריב בראש וראשונה  את דמם של כול אלה שלא נמנים עם הכתות ההזויות שלהם. בדיוק כמו אנשי המדינה האיסלמית. בפועל הם מחריבים את מעט הערכים היהודיים שעדיין נותרו כאן. נגדם צריך להלחם מלחמת חורמה. לא פחות.
הדוגמה האולטימטיבית של אדם שרדף שלום  וחרות עד כדי שההאבקות למענם סויגה בקנאות באמצעים לא אלימים- הייתה מהטמה גנדי. הוא אף סרב להיות מלווה על ידי שומרי ראש חמושים. בכך הוא היה סמל לעולם כולו על מאבק לא אלים להשגת מטרה נעלה, כמו חרות ושלום. מאות מיליונים בארצו ,הודו, ובעולם  נהרו אחריו, עד שבא הינדי קנאי ,ולא מוסלמי, ורצח אותו. זאת מכיוון שהוא ביקש לקרב בין ההינדים לבין המוסלמים בהודו. קנאי לא בוחל באמצעים. דמוקרטים אמתיים לא ינהלו הסתה פרועה מן הסוג שנוהלה נגד רבין בהשראת מתנגדיו. הם לא ילבישו את יריבי הדמוקרטיה במדים של אנשי ס.ס.

ובכל זאת, אילו כול אותם שוחרי שלום היו קנאים לשלום, גם במגבלות החוק או על גבולו, אני מאמין שהמציאות כיום הייתה שונה. במערכה על שלום צריך לאמץ  את כול השיטות, אמצעים ומטרה כמו במערכה צבאית,  בכול הכלים האזרחיים ובגבולות החוק שעומדים לרשותנו. שכן, חרף התקציב המנופח של משרד הביטחון – ישראל כיום, על גבולותיה, בטוחה יותר מאי פעם. היא  אינה בטוחה בתוך הגבולות.

מעלינו תלוי איום ממשי להיותנו מדינה יהודית ודמוקרטית . נשיא המדינה ראובן ריבלין ,בנאומו הנפלא שלו בעצרת רבין במלאת 20 שנה להירצחו, תאר אותם כשוליים. אבל אם אכן הם שוליים, הרי בניגוד למדינות אחרת שבהן לשוליים אין דריסת רגל בשלטון, אצלנו יש להם מניות בכורה.הם מטילים צל ענק על החופש שלנו. הם איום ממשי.

להיות שם.

מאידך, נקודת המוצא שלי היא שאי אפשר,ואסור, לעשות השוואה בינינו לבין הפלשתינים בכול פרמטר שהוא . כמו  פעילות שלילית שלהם מצד אחד והעדר פעילות חיובית מצד שני. רבים  שואלים מדוע אין שם הפגנות למען השלום, מדוע אין עצרות שלום כמו אצלנו. מדוע אין מענה למסע ההסתה, ולו מצד קומץ קטן. התשובה היא בראש וראשונה שגם התרבות שלהם שונה וגם הנסיבות שונות. אולם מעל ומעבר לכול, הם הנכבשים ואנו הכובשים. הם ה under dog .הם עומדים במאבק לעצמאות  כמו שאנו עמדנו לפני 67 שנים. הם סרבו להכיר מה עומד מאחורי החששות והחרדות של העם בישראל. אז מה. הם כבר שילמו, וביוקר,  בעבור המשגים שלהם בעבר. הם גם למדו שעורים חשובים מן התנועה הציונית ו"המדינה בדרך". מי שמחפש סיבות ימצא אותן בשפע, שהן פועל יוצא ממציאות זאת. מאידך עלינו ,והכוונה לחלקים גדולים בעם, להוכיח  לעמנו כי הפלשתינאים  הם בני אדם כמונו, יש להם צרכים כמונו, בעיות הרבה יותר גדולות ויסודיות משלנו. ומכאן מתבקשת הפעולה. מה שאני מבקש לומר הוא כי בצעדים כלפי פלשתינאים מצד אזרחי מדינת ישראל,ולא הממסד, אנו יכולים להוכיח לשכננו כי ביסודו של דבר אנו רוצים בטובתם שהוא גם טובתנו, ולכן עליהם בראש וראשונה להתייחס אל העם ולא אל הממסד. פה ושם אנו עדים לחילופי דעות חוצי גבולות מן הסוג הזה. אבל זה לא מספיק. ובאופן כלל ,לא פרדוקסלי ,זה עשוי להשפיע גם על חלקים גדולים בציבור שלנו כי הפלשתינים אכן רוצים לחיות בשלום כמונו. זאת דינאמיקה. אני התייחסתי אליה בעקיפין  בתגובה לשלושת המאמרים של פרופסור שלמה אבינרי, על שלום בשלבים

אין גבול לשלום.

במעשים אני מתכוון לפעילות שיש עמה מגע פיזי בתוך הארץ נגד  הג'יהדיסטים היהודיים. מול הפגנה בגבעת זאב של הקנאים צריכה להיות הפגנה של שוחרי הדמוקרטיה בעד  שלטון והמשפט. מעבר לקו יש לקיים מגע פיזי עם  הפלשתינים. לדוגמה יש אי אלה ישראלים אשר נוכחים בעת מסיק זיתים בשטחים כנגד פורעי הגבעות שמנסים להשחית. במקום קומץ אנשים שישנם, שיהיו שם מאות. צריך לארגן בכול דרך אפשרית טיולים של ישראלים לשטחים, ואם זרועות הביטחון לא ימצאו את הדרך להבטיח את שלומנו, אפשר לקחת שומרים מנוסים שמקובלים על זרועות הביטחון. אילנה המרמן, אשת ספרות וחינוך אקטיביסטית, עשתה זאת לפני כמה שנים . חבל שלא היה לזה המשך, שכן סיורים כאלה היו הופכים לתופעת קבע. זאת חרף תקלות,חרף תעמולה, בנחישות- בדיוק כמו הקנאים מנגד. ואם זה לא יתאפשר אז  המפגש יהיה על הקו, בדיוק כמו שהדרוזים בשעתם נפגשו ברמת הגולן עם קרוביהם ומיודעיהם על הקו. אבל בוודאי אפשר לארגן קבוצות של מבוגרים ובני נוער פלשתינים  לבוא ולהכיר גם את הארץ וגם את אנשיה.  ואנו נספק את אנשי הביטחון כדי שלהם לא יאונה רע. הייתי מפליג גם בהרהורי לב, אל מימי עזה ומגיע בספינה על לגבול שמשמר החופים שלנו מרשה ומביא מזון שיימסר לרצועה וגם נושא שלטים שקוראים להסיר את המצור מהרצועה. בוודאי שלוגיסטית זה מורכב, אבל יש בקרבנו מספיק מומחים ללוגיסטיקה ולארגון שיוכלו לעשות זאת. צריך את האנשים שישתתפו באירועים האלה.את החיילים- אם תרצו, חיילי השלום. היו ואפשר שיש עדין כאלה בשם הזה בארה"ב – the peace corps  צריך ליצור את האווירה. וזאת הכוונה שלי ליותר מעשים בשטח. אירועים שגורמים  לנו איזו נחת רוח לרגע, שהנה אנו עדיין קיימים.הם יפים אבל בפועל אין להם השפעה. זה לא מספיק.לכן אין לנו להלין אלא על עצמנו. פרופסור עמירם גולדבלום ממייסדי "שלום עכשיו " קרא להכריז על יום רצח רבין לא כיום זיכרון אלא כיום זעם. אבל הוא לא הסביר   באיזה אפיק הזעם הזה יזרום. אם אנשים יכריזו על יום זעם ויפגינו בזעם, אז מה הועילו חכמי השלום. אם הזעם יתועל לאפיקים מעשיים אז יש סיכוי,שלקחי הרצח יילמדו בשטח.

איך מאיירים חלום מזוויע.

חלק מן הפעילות הקנאית  נעשית ברשתות החברתיות הן כ"טוקבקיסטים" והן באיורים. אילו היה  מצוי נדבן דמוקרט שהיה מוכן לממן את תחייתו של "דבר אחר" כחינמון- זה היה יכול להיות דבר גדול. אשר לי ,אני יכול לתת רעיון למאיירים ולקריקטוריסטים שוחרי שלום. הוא בנוי על סיפור קצר שלי בשם  "חלום מזיע" .אחד מקובץ סיפורים קצרים בשם " מהיד אל הפה ומעבר לזה"( הוצאת טרקלין 2012)  באותו חלום מזיע אני מוצא עצמי בשרשרת אירועים של ישראל 2050 או משהו כזה, שבה המשטרה לבושה קפוטות וציציות ומשמר הגבול הוא פלשתינאי.והנה הקטע המסיים..

"אני מרגיש שמישהו נותן לי כתף להישען עליה. וכאשר אני מסתכל עליו הוא אומר לי: "מרחבא בק'ם פי אום אל פאחם. סעיר אינה", בעברית: "ברוך בואך לאום אל פָחם. שמח כאן.". ובאמת היה שמח מאוד. כול העיר הייתה עטורה דגלים ירוקים. על כל בית, על כול עץ,על כול עמוד התנופף דגל ירוק. ברחובות הסתובבו הרבה אנשים .חג. נשים עטו את הבורקה שכיסתה את השיער בלבד.הגברים לבשו כאפיות או היו גלויי ראש.. המואזין סילסל ממסגד "עוראבין אל חתאב"  שכיפתו זהב טהור, ואני הובלתי אל המסעדה של אבו  עאמר להתכבד בסעודת מלכים.

במקום מחכה לי מי, אם לא  רעייתי ,כאשר סביבה מקרקרים כיתה של מלצרים, ואני נראה כמי שמפריע לחגיגה. לא שאלתי איך היא נעלמה ולאן  .מתיישב ומזמין. לאחר שגמרנו את הארוחה ואכלנו את הקינוחים המצוינים ושתינו קפה שחור, אמרה האישה ."נו- הביתה!! "  שאלתי: "מה זאת אומרת."  והיא הסתכלה עלי כמי שנמצא בשלב א' של תהליך אלצהיימר. "מה  פרוש מה זאת אומרת. זאת אומרת הביתה. שדרות ג'פרסון 1345 בסינסינטי אוהיו. רוצה גם את המיקוד" – היא שואלת בעוקץ שגם בו היא מצטיינת. אני לא עונה.

נסענו ומצאנו עצמנו עם הקטן שלנו, קטן ולא קטנה, הילד  ,יליד סינסינטי. מגיעים לנתב"ג. כרזה גדולה בעברית , בערבית ובאנגלית נפרדת ממך: ברוך צאתך מפָלֶסאֵל.שוב אלינו. עברנו מהר את כל תהליך השינוע מן הבדיקה הביטחונית ועד לבדיקת הדרכונים. משום מה השרוולים של המטוסים, או השרוול של המטוס שלנו לא פעל. עלינו לאוטובוס והוסענו כמו פעם אל רחבת החניה של המטוס. הנתיב אל  המטוס היה מכוסה שטיח אדום ולאורכו דגלים בצבע ירוק כחול( ישראלי פלשתיני)  ולמטה עמדו אנשי משמר  כולם עם זקנים קצרים מטופחים חבושים ברטים צבאיים והם מצדיעים לעולים לכבש המטוס. אמרתי לדיילת שהם מזכירים לי  את משמרות המהפכה באיראן. והיא אמרה, נכון- שם אומנו וזה הכבוד שהם חולקים לנוסעים.

במטוס אף שהמיזוג פעל מצוין, התחלתי להזיע. וכאשר המטוס הגיע לעמדת ההמראה, הזעתי עוד יותר. כשהמטוס נסק, בדיוק אז התעוררתי. אזעקה כמו בסרטי היצ'קוק ,שהיא מיזוג בין צווחה לבין צפירת הקטר, העירה אותי. כולי ספוג  זיעה חמה כמו בחמאם. איזה חלום.!!! "

עד כאן החולם המזיע -מזויע.את הביצוע אני משעיר למאיירים המוכשרים .אם המציאות לא תשתנה, זה לא חלום רטוב. זה התרחיש. אז קדימה, חברה,אל השטחים. מהר לפני שנאחר.

סוף פסוק של הבלוג הזה, ותחילת פסוק של ארי שביט ב"הארץ" היום לקראת "ועידת השלום"

ועידת ישראל לשלום

זעם איננו תוכנית פעולה, הגיעה העת לעשות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Shlomo Arad  On 05/11/2015 at 3:17 pm

    מאמר אמיץ, חכם ושנון פרי עטו של עיתונאי לוחם, כמה לשלום. רוח צעירה ונועזת נושבת מהדברים. הלוואי שיפלו על אוזניים קשובות.

  • עמוס אריכא  On 05/11/2015 at 7:08 pm

    צבי יקירי, שיאך נשמר בתוקפו ואין בך שמץ מתעלולי גילנו המתקדם. צלילותך מקור לריענון מחשבה, להכיר בצורך בחזון שמחייב הקמת מדינת פלשתינאית אם הם ירצו בה. אם לאו זו גם שעה לקבוע התנתקות מהם, לאפשר להם לעבור את גיל הינקות בלא שיוכלו להעמיס כל תקלה עלינו. הדרך הנוקבת בה ניתחת את האיפה של הצד שלהם, הוא שמעורר חשש כבד שיהיה עלינו לעת-ביניים לשקול את הדרך לקיום מעשי בשטח של שתי מדינות. מוטב לעשות לפני שמדינת יהודה תכריע את גורלנו לרעה היסטורית. מאמרך זה מעורר הערכה בהיותו זרז חשוב לריענון גישה.

  • צבי גיל  On 05/11/2015 at 7:48 pm

    תודה עמוס יקירי. אני מוקיר ומעריך מאוד את תגובתך.

  • Dror  On 06/11/2015 at 7:44 am

    אמן כן יהיה רצון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: