תקומה- יתומה ו"הומלס"


השרידים מאירופה  שרדו גם כאן והקימו מדינה שהשבוע ימלאו לה 67.

" יום השואה והגבורה הוא בעצם יום של הנספים, של קרבנות השואה שאת זכרם אנו מעלים . יום העצמאות שחל שבוע לאחר מכן הוא יום של החיים, של מדינת היהודים שקמה על עיי השואה. אז השבוע שבין שני האירועים הוא של שרידי השואה- הגשר בין השואה לבין התקומה. האם מקובלת עליך הגדרה זאת"

את השאלה הזאת  הצגתי בפני פרופסור חנה יבלונקה, היסטוריונית  ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בן גוריון, והחוקרת הראשונה של הקורות את ניצולי השואה שהגיעו לארץ. פרופסור יבלונקה היא בת לניצולים. אימא ד"ר ויולה יבלונקה ניצולת אושוויץ, היא שפיתחה את הרפואה הציבורית,קופת חולים , בשעתה, בבירת הנגב בראשית אכלוסה  על ידי ניצולי השואה. והיא שבנדודיה במאהלים של שבטי הבדויים בנגב ובערבה הציגה בפניהם את היתרונות של רפואה מודרנית ויסדה את המרפאות שלהם באזור. אביה ,ד"ר גבריאל טורק, ייסד את המחלקה האורתופדית בבית חולים סורוקה בבאר שבע יחד עם אימה. עבודת הדוקטורט של חנה  עסקה בנושא "קליטתה ובעיות השתלבותה של שארית הפליטה בחברה הישראלית המתהווה", בהנחייתו של   פרופסור יהודה באואר

ההגדרה הזאת של הגשר נראית לה ואני יורה את השאלה הראשונה.

" גם בכתבים וגם בע"פ את מדגישה שניצולי השואה  לא זו בלבד שלא היו נעבעכים, אלא בתושייה שלהם ובנחישות שלהם הם כפו על היישוב את השותפות בכול הקשור בהקמת המדינה ובהתפתחותה. בכך שאת מעצימה את החלק הזה, משום מה נעלמו התלאות שעברו הניצולים בבואם לארץ, במהלך הקליטה שהם קלטו עצמם"..

פרופסור יבלונקה: " כול הנושא של ניצולי השואה והשיח הציבורי על קליטת אותה עליה מתנהל תוך חוסר ידע ומודעות מוחלטים .מערכת החינוך שלנו לא עסקה בו כלל, ולפחות בהקשר זה , זאת פשיטת רגל חינוכית. אם מדובר בתולדות העליות לארץ, הרי פה מדובר בעובדה ש 52% מכלל כול העלייה ההמונית באותן שנים היו ניצולי שואה. וזה משתלב במחדל  החינוכי, כאשר כול  המערכה על עצמאות המדינה והמלחמה, האירוע המכונן של מדינת ישראל, אינה יחידת חובה במערכת החינוך.

hana yablonka

פרופסור חנה יבלונקה

ההקשר השני הוא בורות בכול הקשור לאופן קליטת  העלייה של הניצולים בפרט  ושל העולים בכלל. כוונתי היא איך קבלו זאת העולים . זה תלוי במסגרת התייחסות. יש שראו במעברה מעין מכלאה חדשה. אבל לדעתי ניצולי השואה ראו בה מקום עם קורת גג כבסיס יציאה לחיים בארץ חדשה. הם פרצו החוצה, בכושר ההישרדות והתושייה שלהם,חיפשו קורת גג ועבודה ותקעו מסמר: אנחנו כאן! וצד ניואנסי, זה גם אמור לגבי הדי טי טי,  שכפי שציינת, ריסוס בדי טי טי היה מקובל לגבי כול העולים, אירופה והמזרח או צפון אפריקה. אמי הביעה התפעלות על כך וראתה זאת כצורך היגייני. אחרים ראו זאת אחרת."

שרידי השואה במלחמת העצמאות.

אני שואל את פרופסור יבלונקה: "איך זה יתכן שלא במערכת החינוך האזרחית ולא בזאת הצבאית לא מודגש חלקם של ניצולי השואה, אשר לפי ההערכה שלך בשעתה הוו 43% מן הכוח הלוחם במלחמת העצמאות"

"לא 43% – מתקנת אותי חנה יבלונקה- 52% מכלל הכוח הלוחם, גם לפי נתונים בדוקים וגם כפי שבן גוריון ציין בשעתו. הם הוו 50% מכוח הפלמ"ח. ובהקשר זה ,זאת הייתה הסיבה( שאני העליתי אותה בשאלה) שלא הייתי שלמה עם נושא של  השם –  "יד לגח"ל" במוזיאון הפלמ"ח. הגח"ל היה חלק קטן מכלל הלוחמים מקרב שרידי השואה, שרובם( מטעמים של העדר שפה- צ.ג) נשלחו ליחידות לוחמות ולחזיתות".במוסגר, כמי שנמנה עם היוזמים של הקמת המיצג הזה  במוזיאון הפלמ"ח-  התצוגה נקראת "יד לגח"ל- ניצולי השואה במלחמת העצמאות". בין השאר בשל העמדה של חנה יבלונקה שהייתה משותפת לעוד כמה מחברי הוועדה להקמת "יד לגח"ל".

"העניין הוא לא בכך שלא כותבים על זה, או לא מדברים על זה, אלא שלא עושים. כמו בכול התחום החינוכי הרחב, הדוגמה היא החשובה, ההשראה .מתן  מסגרת ומעמד שיאפשרו לדור הצעיר ללמוד. אני יכולה לומר לך כי בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בקרב הצעירים, קצינים וחיילים בצה"ל, יש צימאון אדיר לשמוע את סיפורי הניצולים, שם וכאן "

בשיחה זאת אני מעלה, כדרכי בכול ההתייחסות לשואה , את נושא של לקחי השואה.בנקודה זאת  יש בין שנינו הבדל בהדגשה. פרופסור יבלונקה רואה במה שקרוי "לקחים" את  המעגל ההיסטורי הרחב יותר שהשואה העצימה. אני מסכים אתה לחלוטין, אך לדעתי אם תפיסה זאת יפה לכל העולם, אצלנו היא חייבת להיות מועצמת פי כמה. אנו היינו הסובלים הגדולים בהיסטוריה ואנו חיים במדינה יהודית. לדעת פרופסור יבלונקה , לקחי השואה לא מוכתבים לא על ידי הניצולים ולא על ידי חוקרים. הם מוכתבים לנו על ידי הצמרת הפוליטית והצבאית .וכאן אני מסכים אתה לחלוטין. ראש הממשלה בדבריו על השואה דיבר יותר על איראן מאשר על השואה, או על ניצוליה וחלקם בהקמת המדינה שבו הוא ראש הממשלה. אני קוראת לזה זילות השואה בלשון המעטה .יבלונקה טוענת שבמקום להטיף לציבור הרחב את הלקחים  מוטב שינסחו לעצמם את הלקחים. לדעתה, יש רבים אבל  הלקח הכי יסודי נקבע כבר בדיבר "לא תרצח" שנוסח בתמצות חד.

כהיסטוריונית, היא מבקשת בשיחה אתי להבחין בכול זאת בכול הקשור ללקחים.שכן , כאמור, אני חושב שיש לקחים להפיק, ועלינו להפיקם לפני שאנו פונים לאומות העולם לעשות זאת.

",אני מייחסת חשיבות להשקפת עולם. גם בתחום הזה, כמו בתחום קליטת שרידי השואה, יש שתי גישות.אחת אומרת שבעקבות השואה עלינו להיות חזקים. לפעול בכוח ובעוד כוח. הגישה הנגדית קובעת שעלינו לעשות חשבון נפש. שעלינו לדרוש חשבון נפש מן העולם,וגם חשבון נפש מעצמנו כאן במדינה.גישה זאת בוחנת איך אנו עומדים במבחן לקחי השואה במעשים או במחדלים, יום, יום, שעה שעה.הפגיעה בפרט, במיעוטים,בחלשים, בזרים, בפלשתינאים, על לא עוול בכפם, היא לא הבעיה שלהם.. שריפת הנער מוחמד אבו חטיר,( שעליה הרחיבה את הדיבור במעמד אחר)  היא הבעיה שלנו, הבעיה שלי, כישראלית"

.אני מביא קטע מדבריה  של פרופסור חנה יבלונקה בבית ברודט בתל – אביב בערב יום הזיכרון לשואה.וככה היא אמרה:

" הימים שאחרי הפסח ימי בין הצפירות זו של יום השואה ואלו של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם עבורי הימים של חשבון הנפש. הם הימים הנוראים. בזמן הקצר שהוקצב לי אני מבקשת לחלוק עמכם כמה הערות על השואה , העצמאות ומה שביניהם. יתכן ואמא שלי,עוד חודש בת 99, היא היום ניצולת (שורדת) השואה המבוגרת ביותר בישראל. כוחותיה עימה וכמותם גם בהירותה ודעתנותה. גם המספר הכחלחל שעל זרועה לא דהה. לאחר השואה חזרה אמי בכוחות נפש מופלאים לאוניברסיטה, סיימה את לימודי הרפואה בברטיסלאבה ועלתה ארצה. בין שאר מפעלותיה היא הייתה מי שהקימה את שירותי הבריאות לבדווים שבנגב. לשאלתה של מראיינת בטלוויזיה על עובדה זו ענתה אמא שלי תשובה המלווה אותי כל חיי: "זה לא היה למרות השואה" אמרה "אלא בגלל השואה." אמא שלי לא סמולנית בוגדת. היא אדם שיצא מהשואה כאנוש."

yablonka and mother film

ד"ר ויולה טורק ובתה חנה. מתוך הסרט "עופות החול"- הסרט התיעודי הראשון על מעשיהם של שרידי השואה בארץ

ומכאן מסיקה חנה יבלונקה מהי המורשת שלה.

"המסר שאני ,כבתה כישראלית וכיהודיה הפנמתי הינו שיותר מהכול השואה מחייבת אותי ברמה יומיומית ואישית לוחצת לבחון בעין בוחנת ונפש רועדת את עצמי, את החברה בה אני חיה ואת מעשיהם ודבריהם של מי שנבחרו כמייצגי ומדברים ופועלים בשמי. ולא חשוב מה המחיר! אין לי עניין לבחון תקריות אנטישמיות בכל חור בעולם אלא אך ורק לבחון את המיקרו קוסמוס הקטן שלי. איך אני עמדתי במבחן השואה"

"ואיך, חנה עמדת במבחן, נכון יותר איך כולנו עמדנו בו ?"

"נולדתי פה. אין נופים ואור שהם יותר בית בשבילי מאשר נופיה ואורה של המדינה הזו הקטנה בגבולותיה, הצנועה ,חסרת המנוח, השאפתנית והחצופה אליה נולדתי. היא הולכת ונעלמת – השואה ומה שעשינו בה ואיתה בשלושים השנים האחרונות גרמו לכך ככה, פחות או יותר, ניסחתי זאת בהופעה בית בורדט".

"האשכנזים" השואתיים

שאלתי את חנה כיצד היא מסבירה את השיח העדתי שעלה שוב מן האוב לקראת הבחירות,ובהקשר של השואה. בעצם השאלה הייתה מיותרת שכן היא התייחסה לזה באריכות מה בשיחתה בבית ברודט, תחת הכותרת " השואה , הניצולים והשיח העדתי" בקטע הזה היא השתמשה במיטב הלקסיקון של לשונה השנונה :

" אין כמו השואה ושורדיה להוות מקפצת רייטינג לכל מי שזקוק לו. עד עתה התמקדו היוצרים במרכיבי שיח השואה, המסעות לפולין, הדרישה לפרוטקציה בתחרויות ספורט כפירעון החוב ההיסטורי ליהודים. השנה נרשמה עליית  מדרגה . נפתח חשבון עם הניצולים ש"את כל העצבים שלהם על מה שעשו להם הגרמנים הם הורידו עלינו פה – הווזווזים"  כפי שאמר מר ז'. במקביל לו נולד הביטוי המכובס הפחדני הכאילו אינטלקטואלי על "השבט הלבן". מי זה השבט הזה? אמא שלי? מי הם הציניקנים ששמו כל מי שנולד באירופה והוא בעל עור בהיר כביכול בצרור אחד שתויג כמתנשא, גזען ,מקפח ,מפלה ותוסיפו עוד כיד העברית הטובה עליכם. ועוד אומר- מתריס  מר ז' כנגד הניצולים: "גם לנו עשו דברים נוראים כשעלינו, אתה שומע אותי בוכה כל היום"?

יאמר מי שיאמר פארסה, חרות האמן – נהדר! שאפו! אבל כשמדובר בהטחה אכזרית שקרית בניצולי השואה, באמי, אני אתייצב מולכם כאריה שואג. עוד זכורים דברי המר"ן על הנשמות החוטאות שהתגלגלו לגופם של נרצחי השואה. בבואם ארצה מיותמים ושכולים לא היו הורינו בכיינים. ההיפך הוא הנכון. את האסון הם הפכו לכוח!! הם בנו משפחות והקימו אומה. אגב אפילו  יום הזיכרון לשואה הוא פרי יוזמתם. אדרבא אחים תפסיקו אתם לילל. תיזמו את יום המעברות .רק תזכרו שגם שם היו ווזווזים לא מעטים . צריך לזכור שצעירינו מפנימים את הנאמר במטחנות הרייטינג, המשחק הוא מסוכן הוא משחק בחומרי הגלם של השנאה.  אני מודה שבזירת הרייטינג שחקתם אותה אבל כפי ששנו לנו לא מזמן "מה שחשוב הם החיים עצמם".

וכאן לדעתה מצוי  הסיפור הגדול של הניצולים . במקום להתפלש באסון או במעגלי נקמה, שנאה והרס ,הניצולים בחרו לבנות בית ומדינה להשתקם להוליד ילדים ליצור חיים. לא מסכנות אלא חיוניות וגאווה, חוויה אנושית שמוסרית בלבה.כחוויה של תקווה במקום ייאוש, של קרבה במקום ניכור, של אהבה במקום שנאה.

בריאיון לפני כמה שנים עם אור קשתי בעיתון "הארץ" היא התייחסה למחדל של מערכת החינוך  בנושא השואה, ושוב בהקשר של לקחים היסטוריים וככה אמרה בין השאר : "לסיפורי הניצולים, התרבות היהודית בת אלפי השנים או כיצד המדינה הצעירה השקיעה בבנייה במקום להיכנס למעגל של חורבן והרס – לכל אלה יש ערך חינוכי גדול, אבל בהם אף אחד לא מתעסק, כי אנחנו רק הקורבנות. אנחנו מגדלים ילדים מגן חובה שהגרמנים הרעים הרגו יהודים, התוצאה היא דורות שלא מבינים מהי נורמאליות".

חורבן הציונות.

לחנה יש ויש מה לומר על השואה וחורבן הציונות. כמי שרואה עצמה ציונית מושבעת הרי  ליבת הציונות הייתה התפיסה לפיה שמור ליוזמה היהודית ולעשייה היהודית מקום מרכזי בעיצוב ההיסטוריה הלאומית. לליבה זו נוסף חזון מרהיב עין על חברת מופת חדשה ואדם יהודי חדש. אלה יחד עם המורשת ההיסטורית הפכו בעיניה את הציונות לתנועה הצודקת ביותר של המאה ה20.

"ומה קרה?"

יבלונקה בדברים בבית ברודט: "כל אלה התאדו מהשיח הישראלי מן המסד של  הציונות.כל  שאיפותיה האנושיות צומצמו לכלל ראייתה של ישראל, שהיא חסרת גבולות גיאוגרפיים ודמוגראפיים, כחלופה לקטסטרופה. ככזו כל המרכיבים של חזון חברתי, יוזמה עצמית, עיצוב העתיד. נמחקו מהשיח. עימם נעלמו החברה הצודקת, הפלורליסטית, הסולידארית, הבטוחה בעצמה לעצב את חייה . במקומה אני רואה חברה שטווח הראיה שלה הוא היום הזה מתפרש במושגי הטראומה ללא חזון עתיד ובלי גרם של תקווה לטוב יותר עבור ילדינו. חברה מפוחדת, מטולטלת מכל אמירה שאינה בקו ומפילה את כל האחריות לחייה על גורמים שמחוצה לה. חברה בריאה לא תתקיים ללא חזון וללא תקווה. אם התשתית הרוחנית והנפשית שלנו מעוגנת באושוויץ – שיאו של חוסר האונים היהודי- אלו גם לא יולדו מחדש"

בהופעתה בית ברודט לא זו בלבד שחנה יבלונקה סקרה בהרחבה את לקחי השואה, גם אם היא לא הכתירה אותם ככה, אלא גם הדגישה את  יחסנו אל האחר החי עמנו כאן במדינת היהודים שקמה על עיי השואה והיא אמורה הייתה להיות, לפי חזון דוד בן גוריון אור לגויים. וככה אמרה:

 "בקיץ האחרון שרפו כאן יהודים , בעודו חי, נער ערבי בן 16 עם עיניים גדולות כה יהודיות. מחמוד אבו חטיר . היה זה לאחר חודשים של כתובות נאצה שנכתבו על מכוניות ומסגדים. יודן ראוס צעקו לאמא שלי לפני 70 שנה. ואל תברחו אל הלא להשוות -המתחסד. גם אז איש לא חשב לאיזו זוועה יתגלגלו הדברים. רוב הגרמנים עמדו מן הצד. גם אנחנו. ועכשיו תקשיבו בבקשה לסיומת של מנשר הניצולים 2002 :" השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני תרבות.היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומאניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות.מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' ואידך זיל גמור! זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת שלנו לדורות הבאים.

עשרות אלפי ניצולי שואה חתמו על המנשר – תקשיבו להם שיהפוך יום הזיכרון הזה במקום למקור של אימה משתקת למקור כוח עבורנו כוח שיכול להיות גם צבאי אבל הוא בראש וראשונה מוסרי והומאני."

עד כאן חלק מן הדברים שעליהם דברה פרופסור חנה יבלונקה בפני קהל ובשיחה אתי.

לכאורה דברים אלה היו צריכים מובאים על ידי ב"יום השואה". אני מביא אותם לקראת יום העצמאות, כי לכאן באו השרידים, כאן הם שיקמו את חייהם ואת משפחתם וכאן בנו את המדינה.זהו הגשר בין החורבן לבין החיים, בין האפר לבין השמיים הכחולים בארצנו של אותם "עופות החול " האודים המוצלים מאש. לכן הגיעה  שעתם להוציא "מן הארון" גם מה שעבר עליהם כאן בבואם לארץ מאווייהם. בלשונו הסאטירי של קישון : "סליחה ששרדנו". ואשר לשרידים ולמלחמת העצמאות אביא כאן את שני הבתים האחרונים משירו של נתן אלתרמן " אחד מן הגח"ל"

"עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד לא פינה למקלט

לא שמחה מן האלף הללו.

אשר לנו היה למתת.

לא,- כי רק את חייו פליטי חרב

הוא קיבל על החוף מידה

אבל גם את חייו אי בערב

הוא השיב בנפלו בעדה.

IMG_1730yad-lagachal-salute-to-banner

.

    

ן  המצגת "יד לגח"ל" מָראָה המעבר  של ניצולי השואה מן האניות אל החזית

משמאל טקס הקמת   "יד לגח"ל" בבית הפלמ"ח בהשתתפות הרמטכ"ל דן חלוץ ומפקדים  ניצולי שואה.

אנחנו פה.

בערב יום הזיכרון לשואה נכחתי בעצרת לדוברי שפת היידיש שאורגנה על ידי תיאטרון היידישפיל, הרשות הלאומית למורשת היידיש והרשות לניצולי השואה.אני בדרך כלל נמנע מהשתתפות בעצרות. נעניתי להזמנה לאו רק בשל הזיקה לתרבות היידיש ולתיאטרון הזה. הציעו לי להדליק משואה, וראיתי לנכון לעשות זאת לזכר אבי  ושני אחיי, אשר משום מה הם נעלמו לי בכול ה,"רזומיי" שלי. בסופו של דבר יצאתי נשכר גם מבחינה אחרת. מארגני  העצרת, ובעיקר המופע לאחר החלק הראשון המקובל, לא עסק  בממדים האדירים והקולוסאליים של השואה, זה הנרטיב הלאומי שחוזר על עצמו ,אלא בסיפורים קטנים, האכזריים מחד והאנושיים מאידך. זאת הייתה מחרוזת של סיפורי יחידים. כמו הסיפור של  האלוף יוסי פלד ,ילד שואה שלא הכיר את אביו, ואחרים, של קבוצת ילדים שהוסתרה במנזר, של  המסע המצמרר של "הבריחה". ובסוף הדרך לארץ ישראל., וכן כן, גם העובדה שלא גן של שושנים חיכה  להם כאן. הכול  במלל, בשירה ובנגינה. זה כול כך דיבר אליי. זה היה כול כך אנושי. אלה היו סיפורים מן החיים. והרי שרדנו כדי לחיות, ולחיות במדינה יהודית.

בסיום לפני שירת התקווה.החבורה מתיאטרון היידישפיל שרה את שיר הפרטיזנים במקור, ביידיש, עם כתוביות מוארות בעברית.השיר הזה של הירש גליק ,והתרגום הנפלא של אברהם שלונסקי(והלחן של האחים פוקראס- מלפני המלחמה) מסמל בעיני  לא רק את גבורת שרידי השואה אלא גם את החזון שלהם. הוא היה עוצמתי, והוא כזה עד היום הזה. והנה הוא במלואו.

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,

אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

מֵאֶרֶץ הַתָּמָר עַד יַרְכְּתֵי כְּפוֹרִים
אֲנַחְנוּ פֹּה בְּמַכְאוֹבוֹת  וְיִסּוּרִים
וּבַאֲשֶׁר טִפַּת דָּמֵנוּ שָׁם נִגְּרָה
הֲלֹא יָנוּב עוֹד עֹז רוּחֵנוּ בִּגְבוּרָה.

עַמּוּד הַשַּׁחַר עַל יוֹמֵנוּ אוֹר יָהֵל.
עִם הַצּוֹרֵר יַחֲלֹף תְּמוֹלֵנוּ כְּמוֹ צֵל.
אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר
כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר.

בִּכְתַב הַדָּם וְהָעוֹפֶרֶת הוּא נִכְתַּב;
הוּא לֹא שִׁירַת צִפּוֹר הַדְּרוֹר וְהַמֶּרְחָב,
כִּי בֵּין קִירוֹת נוֹפְלִים שָׁרוּהוּ כָּל הָעָם,
יַחְדָּיו שָׁרוּהוּ וְנאַגאַנִים בְּיָדָם.

עַל כֵּן אַל נָא תֹּאמַר: דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה.
על כן אנחנו ,שעם חלקם של השרידים הפרטיזנים היהודיים, לחמנו כאן על עצמאות המדינה,ואנו עדיין כאן,יכולים לומר בגאווה, ערב חג העצמאות ה 67 : מצעדינו עודו מרעים. אנחנו פה! תקוותנו היא שכאשר נפָנה את במת החיים , הדיו של המצעד עדיין יישמעו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: