השטעטל שלנו גדול וקרוב


מסיפורי חג.

 

המונח שאפיין יותר מכול את ההגדרה של יהודי הגולה, בפי אנשי היישוב הארץ ישראלי, היה היותם "לופט-מענטשן"-  לאמור לא אנשי רוח , אלא אנשי אוויר. קונים אוויר ,מוכרים אוויר. כמו באותו סיפור שבו עומדים שלושה יהודים, ראובן שמעון ולוי, כלומר רוּבקה, שימֶלֶה,ולוקש( בגלל שהוא ארוך) .רובקה מציע למכור לשימלה את ה"ביג בן" של לונדון."כמה?" שואל שימלה. "מיליון"- עונה לו רובקה- "סטרלינג".שימלה מבקש מרובקה עט ורושם צ'ק לפקודתו על סכום של מיליון סטרלינג.החברה נהנים מן הבדיחה, ורובקה הולך לו.לוקש שואל את שימלה: " אמור לי, הרי לרובקה אין ה"ביג בן "ולך אין מיליון סטרלינג. אז מה  יצא לך מזה?" "זה"- עונה לו שמעון, ומצביע על העט שלקח מרובקה. זה נקרא ,"לופט געשעפטן" ומשהו כזה ייחסו וותיקי היישוב הארץ ישראלי ליהודי הגולה.

בדומה לסטיריאוטיפים אחרים, כמו "חכמי חלם" ואחרים, דימוי זה היה כמובן מעוות ולא חף  מרשעות.רובם המכריע של יהודי מזרח אירופה, והקהילה הגדולה שבהן פולין, בת שלושה וחצי מיליון יהודים, עסקו במלאכות שונות- בעמל כפיהם:.נגרים, סנדלרים, חייטים,סָפָרים, בורסקים,רפדים,זגגים, מסגרים, נפחים,וכן ,כן, חוטבי עצים ושואבי מים. היו גם צורפים, טווים,אורגים ,"פלצ'רים"-פרמדיקים של ימינו שהתמחו בהצמדת כוסות רוח לגב, במקרה של שפעת, או עלוקות מתחת לאוזן במקרה של לחץ דם, וכיוצא באלה פעולות של עזרה, וכמובן שדכנים . היו גם אנשי אמנים,סופרים,מוסיקאים, אנשי מקצוע חופשיים כמו מורים,פרופסורים,רופאים, מהנדסים, מנהלי חשבונות ורואי חשבון. הסוג הזה היה מועט יחסית. והיו גם סוחרים, בעלי חנויות, בעלי מפעלים, אנשי נדלן ופה ושם מספר זעיר של בנקאים. בין שלל זה של עיסוקים היו גם סוכנים ניידים ונייחים. בפולין קראו להם "שפיליטער"( לא מצאתי את המקור למונח זה) שעסק בדברים של אחרים,או בעסקי הבל. רבים מהם היו סוכנים ניידים שנסעו בעגלות בין הכפרים והציעו כול מיני חפצי "גלנטריה"-סדקית ועוד.באחת הסדרות שלו בטלוויזיה( לא ב- green acres    עם ז'א ז'א גָבור )  אדי אלברט מסייר בפורד הישנה שלו בעיירות ובכפרים ויש לו כמעט הכול . דשן,אבקת טלק,בונבוניירות, מוצצים לתינוקות ואם אין צורך באלה יש לו גם משחה נגד טחורים.אך כמותו עסקו ה"שפילטערים" בדברים ממשיים ולא באוויר.אבל היו גם היו "לופט מענטשן"

 

'vitebsk shlomo yudovin

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חריטת עץ ויטבסק. מאת שלמה יודובין. באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות

 

פרסומת יהודית בשטעטל 2014

אצלנו תמצאו מגוון גדול של סוכנים באוויר, שמכריזים בקול גדול מה שהם מציעים. אבל בניגוד לבסטות בשוק, שם המוצר שעליו מכריזים מצוי במקום, כאן הוא נמצא במקום אחר.ככה אני מקבל הודעה בטלפון מחברת שיווק בדואר, שמגיעה לי מתנה."מה המתנה"?- אני שואל, כמי שמכיר כבר את הצ'ופרים של מפיצים אלה.המתנה היא  סט קופסות אחסון  ורק דמי משלוח בסך 45 שקלים. בסופר זה עולה פחות בלי משלוח.אבל,הדובדבן הוא, ש"מגיע לך צבי ,כלקוח וותיק,  שעון מצלם  במחיר  של 1,100 שקל . אני עצמי שילמתי 1,600 " מבשרת ,מתוודה האישה מן הצד השני. ואם אין לי צורך בשעון מצלמה יש לה גם מעסה רגליים. "לי הוא עשה נפלאות. תאמין לי, והוא גם טוב למקומות אחרים "- היא ממתיקה לי. די השתעשעתי ברעיון לשאול אותה,אם הכוונה לכל האברים, אבל עצרתי. בימים אלה של ציד גברים, האדם נזהר.

פעם אנשי תאטרון עשו פרסומת לכול סוגי דברים שברוח, כלומר ספרים,מחזות, קונצרטים. זאת מחוסר ברירה, שכן המשכורת בתיאטראות היו משכורות עלובות. לא עוד.כיום זה נעשה בגאווה רבה. עם של סוחרים קם לתחייה. רנסאנס. "הפרסום ברדיו עובד" שעות נוספות ,בין התוכניות ולעתים בקרבם.מי שהיו פעם, או הם עדיין, כוכבים ברדיו ובטלוויזיה צועקים עליך שתמהר לחנויות  חשמל, אביזרי בית, בית חלומות במציאה. הם לא מזדהים .לעומתם, הכוכבות שממליצות בחום על מכוני יופי, משחות "אנטי אייג'ינג", ובשמים – מזדהות.  ואיך לא.טוב להיזכר ולהזכיר. כמו אותו סיפור של קשישה שהתלוננה על אונס מלפני שלושים שנה,ולא אמשיך מחשש שיעורר נגדי אתם יודעים מה.

פרסומאית ידועה  העבירה את ה"נקודה" שלה- האייקון שלה – מאבקות כביסה לרשת ספרים. נקודה."נקודה" זה לא רק סימן ההיכר של פרסומאית זאת.מי שעוקב אחר מחרוזת הפרסומות במסגרת " הפרסום ברדיו עובד", יגיע למסקנה ש "נקודה" מתבקשת. שכן  אין שם נקודות בין פרסומת לשנייה.לאחר פרסומת להסרת שער רגליים, הרב אלטשטיין יוצא בפנייה נרגשת בעזרת השם  למען סיוע לנצרכים, לרגל החג( תמיד זה לאיזה רגל) ו"יד נעלמה", זה שם של ספר, מחברו של  הרב מכר  "בית עם חלון בודד " .דרכו נכנס  לשונָאי ידוע שמפציר בנו למצוא בחיינו מנוחה נכונה  ב,"בית בכפר". שכן בניגוד למקובל במסגרת הלועזיזציה אצלנו, זה לא נקרא "a house in the village אלא בית בכפר.בעברית ממש. לכן ככה נאה וככה יאה שלשונאי עברי יודיע לנו על כך בגאווה.

מן הסתם שמעתם את הסיפור כיצד החיישן ברכב הציל את הנהג הישראלי.האיש היה בצומת איתנים,ולרגע הציץ בנייד הארורררררררר. בר' גרונית, היגוי  שהובא אלינו לארץ ישראל מגליציה, ,ואלמלא החיישן – המשאית הייתה מועכת אותו והיה צריך לקלף אותו."תודה נשמה".כאן בפרסומת הזאת טמונים שני אלמנטים יהודיים חשובים.אחד "לקלף". מייד האסוציאציה הראשונה היא  תפוחי אדמה." בולבעס" כמו השיר ששר יעקב בודו  בהצגה ב "ידיישפיל"- "החיים על פי בודו": "זינטיג בולבס,מונטיג בולבעס ,דינסטיג אין מיטטוך בולבעס". כול השבוע תפוחי אדמה.  אגב בהזדמנות זאת מומלץ שתיאטרון ה"ידישפיל " ייהפך לתיאטרון הלאומי. הוא גם טוב,יש בו הומור והוא משקף את החיים בשטעטל של אז והיום.

 

 

gerard alon phtiographer

 

 

 

 

 

 

 

מתוך ההצגה "החיים על פי בודו" מימין יובל רפופורט. צלם ג'ראר אלון- באדיבות תאטרון ה"יידישפיל"

 

האלמנט השני, היא הנשמה."מיין נשומה" mon coeur ,הלב שלי בצרפתית.ושוב חלק פנימי שאהוב על בני עמנו. אגב בעידן הסטודנטיאלי שלי בשכונת גאולה בירושלים שמעתי את השכנה קוראת לבתה הפעוטה "מאיָילֶה". אז השם מאיה  היה חידוש גדול ושאלתי אותה על כך. היא תיקנה אותי ואמרה שזה שם חיבה."מאייו" הוא כבד בהונגרית.ולא צריך לספר לכם את שבחי הכבד של הונגריה ה "foi gras  " המפורסם שמתחרה בזה הצרפתי כי שם האווזים מפוטמים כהלכה בכף של עץ.

והכבד הרי לא מונח לבדו אלא יש כבד קצוץ. כמו שהדג לא עומד לבדו ויש "געפילטע פיש". הכול יהודי- אדון עבאס. ואל נא תטעה בזהות שלנו.ובנאום השטנה שלך בעצרת האו"ם לא היה לזה זכר.ואגב הנאומים בעצרת האו"ם, אילו במקום ראש הממשלה שלנו ששיחק את צ'רצ'יל בפני אולם חצי ריק,ניצב  יעקוב בודו, מ"היידישפיל" ומכריז " מכובידע פרויין אינד מענער, איך רעט שוין אין די וועלט אריין" אני מדבר בעלמא- האולם היה מלא והיו צוחקים. לעבאס ולביבי חסר בין השאר חוש הומור.אילו מארק שאגאל אתנו היה מרחיף את הזוג הזה כמו בציור המפורסם שלו "מעל לוויטבסק".היינו רואים זאת במו עינינו.

ואיך אפשר בלי קתריאלה מן הלוטו הלאומי שלנו. כאשר מצד אחד של הטלפון נמצאת קתריאלה,ומן העבר השני בבית נמצאת חדווה. ה"וווווואיייי אני לא מאמינה" הוא בדציבלים פי עשרה מהזעקות של צירי לידה. ככלות הכול ילד של חצי מיליון שהועבר לחיקך, זה משהו, משהו, חבל על הזמן.זה כסף, געלט, money money – , כאילו- אחלה וכפרה עליה בשפת הדור הצעיר שלנו.לפני שבועיים זה היה גבר שקבל את הבשורה.והוא ביקש לברך וברך:"ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". מעניין ששלדון אדלסון עושה לפחות פי מאה בכול יום ב"לאס ווגאס" ובמקאו ,עם כול השירותים הנלווים, מבלי שיברך את השם. לכן  כיום אנשים  לא מייחלים לכך "לו הייתי רוטשילד" אלא "לו הייתי אדלסון".גם ביבי בכיס שלו.

וחלם גם היא כאן. האם יכול להיות משהו חלמאי יותר מאשר כוכבת החדשות של ערוץ 10 טלי מורנו, שואלת את השר לענייני אסטרטגיה,יובל שטייניץ, האם ישראל אחראית לפיצוץ בפארצ'ין באיראן, שבו היה בשעתו מתקן גרעיני. זאת  בשעה שהוא מקדים ואומר שאין לו מושג מה היה הפיצוץ.ואם היה לו -האם היה עונה לשאלה חלמאית זאת.מי היה חולם על טלוויזיה בחלם. והנה לנו יש.

"יהודים רחמו רחמו"

 ומה יש לנו עוד  בישרולבקה. השנור ,שלעומתו השנור ביהופץ, היה ברמת הגנון. כאן זאת אקדמיה. כאן הוא מאורגן בעמותות, בחברות, באגודות. כאן לא מבקשים. כאן דורשים, בטלפון, במייל, בסמס. רק תמסור את מספר כרטיס האשראי. ומי שחושב שכול האדמיניסטרציה של השנור נעשית בהתנדבות- הוא אדם נאיבי.  זאת תעשיה שממשלת ישראל לא רק תומכת בה, אלא סומכת עליה.זה מובא בחשבון בתקציב, בעיקר בתקציב הביטחון,שאינו כולל משכורת לחיילים חסרי צרכים בסיסיים, והשנור  גם מקבל את החשיפה המרבית במדיה.יהודים אמורים להיות עם של רחמנים.

יש עוד דבר שאנו עולים על הגולה.כאן ילדים קטנים מכריזים על הסחורה. שם הם מכרו אותה.ב"מכשפה" של גולדפדן מירה'לה הקטנה מוכרת גפרורים וסיגריות ושרה "קויפט שוין קויפט שוין פאפירוסן" .היא מוכרת ולא מפרסמת. ואגב אברהם גולדפדן, אביא  שני קטעים משירו הידוע ( המכשפה)   שחיבר את המילים וגם את הלחן בשנת 1878 והנוסח העברי הוא של אברהם לווינסון.

יהודים רחמו רחֵמו, הן לבכם ישר עדין

דיינים עליי הגנו, מסילוף אמת ודין

ומפני מה ישלוט הרשע,ליתומה שום איש לא ישע

יהודים רחמו רחֵמו, הן לבכם ישר עדין.

ּבמדינת היהודים הסיפור הוא אחר לגמרי. רחמים זאת לא תכונה אלא מצרך משוווק, והלב גם הוא לא מה שהיה.נעמי שמר כתבה ש"יש אבנים עם לב אדם". והאדם, נו…זקוק להשתלה. היושר הוא כמו של מיגדל פיזה, את העדינות מייצג אביגדור ליברמן, והשטעטל הוא מדינה. במקום ועד קהילה עם יושב ראש וגבאי יש לנו ראש ממשלה, שר האוצר ועוד חבורה של קיביצערס.

" איין גיטן יונטב".

 

tuvia the milkman

 

 

 

 

 

 

פרסום להצגת "טוביה החולב" בקרקוב- ויקיפדיה

דיו, דיו לכתריליבקה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חיה ויאנו  On 11/10/2014 at 1:05 pm

    מועדים לשמחה לך צבי גיל ולמשפחתך המקסימה.
    מאוד נהניתי מהפוסט החגיגי שלך. הוא כתוב בחן רב . אני יכולה להגיד שהסגנון הזה כאדם שכל כך בקיא ומכיר מקרוב את הומור יהודי מזרח אירופה- מאוד מתאים לך כי הוא שייך לך. הנה השנים עושות לך רק טוב, אני מרשה לעצמי להתבטא כך כי אני גאה שאני נמנית בין אלה המכירים אותך עוד משנותיך הראשונות בארץ,כמרצה נמרץ בנוער הציוני וכזאת שהיתה עדה לשלבים הרבים שעברת במרוצת השנים -הפכת לאדם נחמד יותר, פחות שחצני ולבסוף
    קרוב ביותר ל"אני" שלך. לפתע הורדת המון קליפות של יוהרת נעורים הבאה להסוות את העובדה שאתה מחפש את עצמך בחברה החדשה והאכזרית אפילו של הנוער הישראלי דאז……אשר ברוב אטימותו לניצולי השואה לא הצטיין במתן יחס הוגן לאנשים המיוחדים האלה אשר תרמו
    כה רבות להקמת המדינה.

    ח.ו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: