מדינה מאושרת


איך זה שלא ידענו?

לפני שבועיים במוצ"ש 3.5.2014 שודרה במסגרת המגזין בערוץ 10 "עם אושרת קוטלר" כתבה שלה בעקבות הדרוג של האו"ם על המדינות המאושרות בעולם. ישראל, מסתבר, היא במקום 11 ונמנית עם מדינות רווחה מובהקות שבפסגה.במסגרת הכתבה אושרת פנתה לאנשים שונים ולאישים שונים, החל במציל על שפת הים, שמאושר מן המים וכלה ברָבָּה הראשי של תל אביב הרב ישראל לאו,שמאושר מן השמיים. עם סיכום הכתבה,קבלתי את הרושם שאושרת קוטלר המשיכה בתהייה לאחר הכתבה באשר לסיבת ה"אושר".גם אני- אושרת- תוהה.

medina meusheret

center bank and bagger - עותק

מראות מ"דיזנגוף סנטר" צילום ומונטאז' כתובית מתחת לגשר-צ.ג

שכן, במקרים כאלה נשאלת השאלה הקלאסית " אם כול כך טוב, מדוע כול כך ….." .אנו מדורגים גבוה באחוז העניים, אנו מטפסים בהעדר שוויון, לזוגות צעירים קשה למצוא דיור, מצב הקשישים הוא רע. בדרוג של מדינות אירופה המתוקנות בעולם, אנו מדורגים נמוך בכול פרמטר שנוגע לרווחה ולשוויון. רמת הפשיעה עולה , רמת הביטחון האישי יורדת. אז מה קורה כאן.ומה הקשר בין high-tech לבין low-stake . מי מאושר ומי אומלל.

אני מנצל את התהייה הזאת לבחון אי אלה סיבות, בייחוד מצד איש תקשורת כמוני ל"אושר" המשונה הזה ולמשמעות שלו .במשדר אמנם הופיעה חוקרת אשר פרטה את המרכיבים של "אושר אישי".משהו מן הגורן ומן היקב. אפשר לקבל אותו או לא לקבל אותו. מחקר זה נמנה עם סוג של מחקרים מסוימים שהם לעתים עניין של אופנה. בשעתו מחקרים הוכיחו מָדָעית כי הביצה היא אויבת העם, בשל התכולה הגבוהה של כולסטרול שבה. כיום הוכח מדעית שהיא ידידותית. ככה שהמחקר, שמפיקים דוקטורנטים ,שהופכים לפרופסורים, יכול תמיד להביא נתונים של דבר והיפוכו. הדעת נותנת ש"אושר"- אם מדובר בחברה, יכול לבוא לידי ביטוי ותחושה, רק במסגרת חברתית. לאמור כיצד משתקפת היחסיות אלא אם מדובר באדם שנתון תחת השפעת סמים והוא מרחף, לפחות לזמן מה, באיזה גן עדן- הוא מן הסתם "מאושר".

לעומת זאת, לא מתקבל על הדעת, שאדם יהיה מאושר, אם אמו או אביו, או אחיו או ילדו- חולים כרונית ואין בידם האמצעים להבריאו או לטפל בו . ובוודאי הוא לא יכול להיות מאושר אם קיימת תרופה למחלה שלא מצויה בסל הבריאות ושהוא לא יכול להרשות לעצמו להוציא הון עתק כדי לרכוש עצמו. מאותה סיבה אין להעלות על הדעת שהאדם יהיה מאושר מן העובדה שהממסד מבזבז כספים על דברים שונים שלא חיוניים כמו בריאות האזרחים, חינוך טוב, מגורים לזוגות צעירים , או להיות מרוצה מחלוקה מעוותת של המשאבים הלאומיים,כשסעיפי רווחה וביטחון אישי מצויים בתחתית. השאלה היא האם הוא מודע לעובדה שהוא לא היחיד, אלא מדובר בציבור. האם הוא אכן חשוף למידע האמתי ועל סמך המידע הזה הוא יחווה דעתו, ויקבע את עמדתו. בחברה מתקדמת פתוחה זה תפקיד קלאסי של המדיה, שומרת הסף של חברה דמוקרטית . במצב שלנו,המידע הזה הוא קריטי.כנראה גם הוא במצב קריטי.

אושר שווה "לייק"?

המדיה ההמונית הקלאסית, כולל זאת של הרדיו והטלוויזיה, כבר אינה מהווה ספק ראשי של מידע. התקשורת הכתובה היא על הקרשים, אלא אם כן היא משמשת פלטפורמה לאינטרסנטים פוליטיים או כלכליים, וזה קורה. הבלוגים, בישראל, השפעתם  קטנה, וה- feed back או talk back ,משוב או תגובה, שלעתים מרגיזים ואף מקוממים בגסות רוח ובסכלות, לא משקפים דעת קהל. בפייסבוק, גם כאשר משתקף בו עיתון רציני כמו עיתון "הארץ" למשל-. מבקשים like . זה ניתן בשפע או בקמצנות בהתאם לנושא ולפופולאריות שלו. יותר ויותר האנשים נמשכים לכותרת, אם זאת מושכת או לא. בלא שיהיה צורך לטרוח מה מהות הנושא או הידיעה מבלי לרדת קצת לעומק הנושא או האישיות. הישראלים לא צוללנים. הם בקושי שחיינים.ולמעלה הכול צלול.

המסקנה של איש התקשורת יובל דרור ב (global ) שמובא ב"עין השביעית" היא זאת; "אז הנה לכם הבחירה ביום העצמאות של שנת 2014: איזו ישראל אתם רוצים לצרוך, זו של העבר שבה הכול היה נפלא, או זו של העתיד שבה (כמעט הכול) כנראה עומד להיות חרא? עכשיו אתם מבינים למה "ידיעות אחרונות" הוא עיתון נפוץ? המדינה נרקבת עם ראש ממשלה רקוב, מנהיגות רקובה, כלכלה רקובה, מערכת פיננסית רקובה, מערכת חינוך רקובה אבל מה, זוכרים את "גבעת חלפון"? איזה מצחיקים היו "הגשש החיוור", הא"?!

זאת כמובן לשון פיליטונית,לעגנית, סטירית, אבל היא האנטי תזה לדרוג של ישראל בין 11 החברות המודרגות ראשונות בסולם האושר.היכן המציאות באמת. ולכן התהייה היא רבה יותר.אם אכן העיתונות היא גם מעצבת וגם משקפת את דעת הקהל, ניתן לומר על הישראלים של שנת 2014 שאין להם זמן לחדשות ולאקטואליה.ואם הם לא מודעים לסוגיה,הם במקרה הרע מפרשים אותה לא נכון ובמקרה הטוב מתעלמים ממנה. די להם בבעיות האישיות מבלי שיצטרכו לשמוע שוב ושוב את בעיות המדינה.אך מה לעשות כשמדובר במדינה שלהם, בגורלם שלהם, בעתידם שלהם. על סמך מה, על איזה בסיס, הם מגבשים דעה, קובעים עמדה ועושים מעשים כיחידים וכקולקטיב.

הדינאמיקה של החדשות.

בעידן של תקשרת המונים מודרנית ישנה תנודה במגמה בצריכת תקשורת בחברה פתוחה. לדוגמה בשעתו כאשר הייתה רק הטלוויזיה הישראלית, כיום ערוץ 1 , הצפייה למגזין החדשות היומי – "מבט"- הגיעה לעתים לכלל 85% ובאירועים מסוימים אף עברה את האחוז הזה. צפייה המונית ב"תקשורת המונים" במלוא משמעות המילה.אולם לקראת הופעת הערוץ המסחרי, התשקיף של פרופסור אליהוא כץ, מי שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה,ומאנשי האקדמיה הבולטים בתחום המדיה והסוציולוגיה, היה כי שיעור הצפייה לא יתחלק. תהיה נשירה. וככה אמנם היה.סה"כ הצופים לחדשות בשני הערוצים נפל ב- 20% בקרוב.

מכיוון שמדובר באמצע שנות ה- 80 לא חלה כאן שום תפנית תקשורתית. העיתונות הכתובה לא הייתה "מגויסת", לפחות לא פוליטית, וגם היו משבי רוח רעננים בשידור הציבורי. הסיבה לפיחות היא מעין הסרת הילת הסמכותיות של החדשות בשידור הציבורי.אם נדבר במונחים של "קדושה" . זה כבר לא היה תורה למשה מסיני.עם פתיחת התקשורת, חלה נשירה בצפייה וגם בהאזנה. אולם ממדי הנשירה גברו בשנות האלפיים ובייחוד בעשור הראשון, כאשר חלה מהפכה אדירה במוליכי המסר, כלומר סוגי המדיה השונים, הרשתות הבלוגוספרה וכו'. העריקה הגדולה הייתה מתוך העיתונות המודפסת.

לכך מתייחס הדו"ח שנתי של בית הספר לתקשורת- המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה של מרכז אקדמי באריאל. במחקר של ד"ר רפי מן וד"ר אז לב-און מופיעים הנתונים הבאים לגבי שנת 2011 .נמשך תהליך התנתקותם של חלקים מהציבור מהצורך בעיתון יומי כמקור עיקרי למידע וכמענה לצרכים אחרים. 58.4 אחוז ממשתתפי סקר TGI קבעו שהם מסכימים מאוד עם ההיגד "אני יכול להסתדר בקלות ללא עיתון יומי".

אולם גם העיתונות היומית ששרדה אינה ,כידוע, מה שהייתה, ובחלקה בצד פרסום ידיעות ומאמרים ישנה פרסומת סמויה וגלויה. בהקשר זה בהצגה האחרונה של תיאטרון ה"יידישפיל" – "החיים על פי בודו"( הצדעה לשחקן הקומיקאי הגדול) במערכה אחת ישובים במטבח בודו ואשתו האגדית ,שורֶה ביילֶה. בודו קורא עיתון ושוּרֶה ביילה שואלת מה הוא קורא: "את לא רואה ,שורה ביילה' שאני קורא עיתון"- עונה לה בודו. " אז מדוע העיתון הפוך?"- מקשה שורה ביילה. "ככה קוראים היום עיתון"- משיב יעקב בודו.

גם שומעים פחות.

זאת בקשר לעיתונות המודפסת. אשר לזאת המשודרת, כלומר ברדיו המגמה דומה.סקר ד'מרקר על פי tgi שפורסם ביולי אשתקד מלמד בין שחלה ירידה דרמטית בהאזנה של תכניות האקטואליה בעיקר של רשת ב' אבל גם בגלי צה"ל.את המכה הקשה ביותר סופגת "הכול דיבורים" שקורסת ב-26% ומגיעה לחשיפה של 3.5% בלבד. מול השעה השנייה של "הכול דיבורים" מוגשת בגלי צה"ל התוכנית "המילה האחרונה", שיורדת ב-14.6% ומגיעה לחשיפה של 3.5% – בדומה ל"הכול דיבורים".גם משדר האקטואליה בצהרים של רשת ב' "בחצי היום" לא מגיעה ל-5%.זה היה המצב לפני שנה, אני משער שכיום מגמה זאת נמשכת.

נבערות מדעת.

שאלתי את עמיתי פרופסור יחיאל לימור, מרצה באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן  ובעבר ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל,וראש ביה"ס לתקשורת במכללת ספיר,ועיתונאי בכיר בעיתונות הכתובה- האם יש כאן מה שניתן לקרוא "נבערות מדעת".

על כך השיב :"במילה קצרה: כן, הציבור הוא "נבער מדעת". תמיד הוא היה, מאז ימי קדם. הציבור ידע, בדרך כלל, מה שבעלי המידע ,ומידע הוא כוח, רצו שהוא יידע. גם היום זה כך. מי שיש לו מידע, מחליט אם לשחרר את המידע, מתי, למי, כיצד ובאיזה היקף. לפעמים גם יתבע תמורה בעד המידע הזה.

"אם כך,- אני שואל אותו מה נשתנה?"

לדעתו אטימת המידע וניסיונות למנוע זליגת מידע הם פחות קשוחים מאשר בעבר, ומידע רב זורם או דולף בערוצים שונים. אבל רוב המידע הזה לא מגיע, בסופו של דבר, לידיעת הציבור הרחב, והוא נותר  "נבער מדעת", כפי שהיה במשך כל הדורות.

אם ככה- אני תוהה כיצד יכולים אנשים לקבוע עמדות, בעיקר לנוכח העובדה שמפלגות אידיאולוגיות פסו מן הארץ, והמדיה אמורה להיות כלבת השמירה.

"כולנו יודעים שדעות ועמדות מתגבשות בתהליך המושפע מגורמים שונים ורבים , ואמצעי תקשורת ההמונים הם רק אחד מהם. מחקרים גם מלמדים, ואתה מודע היטב לכך, שכוחם של אמצעי התקשורת הוא יותר בחיזוק עמדות מאשר בשינוי עמדות, ומכאן שאנשים נחשפים בתקשורת בעיקר למה שמעניין אותם".דברי פרופסור לימור

מבלי להמעיט כהוא זה בגורמים אחרים, כמו סביבה,משפחה, רקע חברתי – אני מדגיש באוזני פרופסור לימור- כי לתקשורת בימינו, עדיין ישנה עוצמה בולטת מאוד.לימור מסכים כי

הכוח העיקרי של אמצעי התקשורת, הוא בהעלאת נושאים לדיון ולסדר היום. כל אחד "נוטל" את הנושא שהועלה על השולחן ודן בו, או מתייחס אליו, בהתאם להשקפות ועמדות– בין אם מדובר בנושאים בינלאומיים ובין אם מדובר בנושאים ארציים או מקומיים.

chilik  phto baruch article neiri - עותק

פרופסור יחיאל (חיליק) לימור.צילום ברוך מאירי

אם ככה , חיליק, אני אומר לידידי , מה שאתה מתאר זאת המציאות שצריך לחיות אתה?"

" נכון מציאות עצובה.השאלה היא מה האלטרנטיבה? או על משקל האמירה של צ'רצ'יל כי דמוקרטיה היא שיטת ממשל גרועה – אך בהתייחס לחלופות האחרות. היא הרע במיעוטו".

הסוחרים מוונציה

אין כול ספק כי בראייה רחבה של איש אקדמיה בתחום המדיה, שהיה בעבר איש תקשורת בעצמו , הניתוח הקצר של פרופסור לימור הוא נכון. לכך אני יכול להוסיף כי מי שמחפש את שורשה של העיתונות ימצא אותה ב"גזֶטָה" הוונציאנית. "הגזטה", כפי שהזכרתי באחת הרשומות, הייתה מודעת קיר בוונציה אשר מסרה ידיעות על הפלגות ועגינות של אניות סוחר, על מוצרים שמגיעים ולאן הם מופצים.בדיוק כמו שהתקשורת האלקטרונית מקורה מסחרי, שכן ה"מורס" והרדיו נוצרו אף הם לצרכים מסחריים. אלא שאנו לא חיים באנגליה הוויקטוריאנית, ולא בצרפת הנפוליאונית,או בעידן המדיצ'ים בוונציה.

והנה, בכמה וכמה תחומים אנו עושים רוורס. בעולם הכלכלה, מי שאמור לשמור על האינטרסים הכלכליים והחברתיים של הציבור הם המומחים באוצר. אבל אלה לאחר פרישה הופכים להיות חלק בלתי נפרד ממכלול העושר, הניצול, וגם השחיתות . ומכאן קל מאוד להקיש, כי צעיר מוכשר כזה שמקבל סטאז' באוצר עלול לפעול בצורה כזאת, שבפרישתו יתקבל בזרועות פתוחות באותו מגזר של עושר (ב-ע'). באותה מידה זה קורה ביחידות ממשלתיות אחרות, וגם בכנסת ישראל. וזה קורה גם בתקשורת.והנה מייל שקבלתי מחברת האשראי "אמריקן אקספרס"

" נסים משעל, איש תקשורת מוביל,מחבר רבי מכר והמראיין החד ביותר בישראל. ניר דובדבני מנטור להצלחה עסקית ומכירות של הארגונים הגדולים והמובילים בארץ- מזמינים אתכם לגלות את הקוקטייל כשמשעל מבודד את רכיבי ההצלחה של השחקנים הבולטים בזירה הציבורית ודובדבני מתרגם זאת לפעולות פרקטיות ישירות אל עולם העסקים.והמכירות שלך, ההצלחה שלך מובטחת"

בכך אני לא מטיל רבב ביושרו העיתונאי של נסים משעל, שאני מאוד גאה שקבלתי אותו לחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית כעיתונאי. הוא הוכיח עצמו בכול תפקידיו כאיש מקצוע מיומן וכעיתונאי אמיץ וללא מורא. הלוואי ורבים היו כמוהו. אינני חושב שהוא השתנה. אבל תלמידיו, או אלה שרוצים לחקות אותו, אלה גזורים אחרת..

בסיכומו של דבר,בעידן שלנו, ההפכפך כול כך, המציאות החברתית, כלכלית ופוליטית, עומדת מולך כמו הר. אבל מציאות היא גם פרי נסיבות. אנשים שיצרו אותה, הם גם יכולים לשנות אותה. ראו מה עושים בשער הגיא. עוקרים הר- יצירת הטבע . במקרה שלנו חייבים לשנות את המציאות, בכול מובן שהוא.אחרת המציאות תשבור אותנו. שכן קשה לומר על ישראל שהיא מדינה מאושרת. אם נקיש מן התחום הכלכלי, הרי זה עניין של "הצע וביקוש".לחדשות מן הסוג הקשה- אין ביקוש.לסוג הסנסציוני – יש. דוגמה טרייה לכך מצאתי בכתבה בערוץ 10 על מה שמחכה לאהוד אולמרט בכלא. כתבה ארוכה שבה הופיעו סוהרים בדימוס,פסיכולוגים, קרימינולוגים, עובדים סוציאליים ומי לא.. ככול הנראה שרות בתי הסוהר גם הוא רצה לקבל חשיפה. מה קורה כאן? רק הפרקליטות, והמשטרה החוקרת מקבלים פרסום והשב"ס לא.? ובשיתוף פעולה הדוק עם ערוץ טלוויזיוני, נוצרה קו פרודוקציה – סינתזה  בין פרסום לפרסומת. לגופו של הנושא, אני חושב שהקקופוניה הזאת החלישה את האפקט, היא פגעה בתהודה. ביחד אתה גם המדיה פגעה בה בעצמה. העיקר דהה לטובת המפרסם.

ובאור זה רואים גם את התחקירים על שחיתות ופשע. נושאים מעניינים, כאילו מדובר בסיפורת,ולא במציאות. הופכים דף. ישנם מצבים שהם עם הזמן מתפתחים לכדי רעות חולות, ואפשר שמודעות ציבורית הייתה מונעת את אלה. בייחוד כאשר מדובר בעוולות חברתיות, בגחמנות פוליטית, או בשחיתות כלכלית. ואם ככה הרי שחל על הציבור הישראלי את מה שנאמר ב"קהלת": "מרבה דעת מרבה מכאוב". הישראלים לא מעוניינים בכאבים,מכול מקום לא בטווח הקרוב. מדינה מאושרת. אשר לעתיד- זה כבר עניין אחר.

'

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי פולק  On 15/05/2014 at 11:16 am

    כל מילה חקוקה בסלע, נכון וצודק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: