חג מבצעים ושנור- שמח


כמו פרחים מושכים נחילי דבורים או כמו שביצה מושכת יתושים ככה ימי חג מביאים אתם "מבצעים" אשר מכסים את המבושות של רשתות המזון ,ועמותות של "שנור" אשר חושפות את ערוות השלטון. הדו"ח של מבקר המדינה לקראת פסח על ממדי העוני בישראל, עשה, כמובן, כותרות.אבל המציאות ידועה זה מכבר.במדינה שלנו, המחולקת בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם, גם חגים כמו פסח הם תזכורת לפער הזה. בשעה שהמבצעים ממסחרים את החג לאלה שיכולים לרכוש את המצרכים "במבצע", הם חושפים את תהומות העוני. העוני עומד בתור אצל העמותות.

באותה מידה גם בקרב העמותות אשר פועלות למען הנזקקים יש כאלה שקופצות על עגלת הפרסום.גם להם זאת הזדמנות למבצעים.אף שהעוני עומד בפתח בכול ימות השנה,ולאו דווקא בחגים ובמועדים. גם החברה להשבת רכוש ניצולי השואה עלתה על :"השיירה" .אפשר והכוונה שתוך כדי בדיקת החמץ שארים יגלו את פרור של מסמך בכול הקשר בירושה, כדי שיתעסקו בזה עד לפסח הבא, בלי וודאות שתהיה איזו תוצאה. הייתה גם הפנייה בערוצי הטלוויזיה למען ניצולי השואה נצרכים . אני לא יודע מי עומד מאחורי פנייה  זאת. אני משוכנע שלא ניצולי שואה. אלה מעולם, מעולם, לא היו "קבצנים". להיפך. הם העדיפו לשבת בשקט בבתיהם, ורק במקרה כזה או אחר נחשפה המצוקה. אבל יש שמרחיקים לכת ביוזמות מסוג זה.ולא רק בערבי חגים.שמעתי על אדם שיושב בקרן רחוב בתל אביב ומבקש כסף בעבור ניצולי שואה.כמו שיש זילות שואה ככה יש ניצול שם שרידיה למטרות זרות.גם ה"מבצעים" המזויפים, וגם השנור הם צמָחים של אותם שורשים פורים מדווים חברתיים עמוקים שזרע הממסד.לא זה ולא זה לא היה קורה אילו מדינת ישראל הייתה דואגת לחלוקת המשאבים בצורה שונה, הוגנת יותר ,צודקת יותר .בכול הקשור לפולחן ההון, לאמריקה היינו. אולם בכול הנוגע למדיניות של רווחה וסעד אנו רחוקים מאוד מאמריקה, ומאירופה.

מסחור חגים

אם יש את נפשכם לדעת מה הפך את "חג ההודיה" האמריקני.- – Thanksgiving day ואת חג המולד " -Christmas פופולאריים כול כך- לכו אל חנות הכולבו המפורסמת בעולם- "מייסיס" בלבה של ניו יורק. מאז מחצית המאה ה-19 .מדי שנה בים ה'- הארבעה בנובמבר נערך אחד המצעדים הססגוניים ביותר על ידי "מייסיס". לאורך הרחובות בלבה של המטרופולין- ה"סנטרל פארק", ל"כיכר קולומבוס" ו"כיכר הטיימס" ,רחוב ברודוואיי, עד למתחם מייסיס הענק. במצעד משתתפות כחמש עשרה תזמורת, רובם כלי נשיפה, כשחבריהם לבושים במדים בשלל צבעים, משטחים נגררים ועליהם מופיעים שחקנים,ליצנים,מסכי ענק, דמויות היסטוריות בגובה של חמישה מטרים, בלונים שקוטרם מטרים שלמים.. חג לעין ולמדינה.

גם "חג המולד" קנה לו מהלכים רבים מאוד,ולאו דווקא מצד נוצרים אדוקים, בשל "קידומו" על ידי המדינות שמגדלות תרנגולי הודו, שבלעדיהם החג הוא לא חג וכן "מייסיס". מי שלא יודע מה זה "קריסמס" אין ספק שהוא יודע מה זה "קריסמס סייל"- המכירה הכללית בחג המולד.קומה שלמה, הקומה העליונה, מתוך 8 קומות של מייסיס שמקיפה גוש שלם של רחובות,הופכת ל- "סנטה לאנד"- ארצו של "סנטה קלאוס".זה מהמהם. בשעתו עוד בטרם שעליתי לקומה  השמינית,הייתי מהופנט מן השיירה החשמלית לאורך כול חלון הראווה הענק של הכולבו לצלילי הנעימה הידועה "'ג'ינגל בֶל".במשך כמחצית השעה מצאתי עצמי דבוק לחלון ולדמויות הססגוניות שחלפו.

מבצעים ושנור לחג תוצרת כחול לבן.

אנו רק בדרך למסחור מלא של החגים כדוגמת אמריקה, אך מתקדמים יפה לקראת המטרה. באמריקה אלה לא מבצעים, שכן אלה נקראות "מכירות כלליות" לרגל חגים או לסיום עונה.במכירות האלה יש הורדה ממשית עד כדי 60-70% עונה . לעומת זאת – ב"מבצעים", אצלנו, הרשתות, וכל "שרשרת המזון" שקודמת להם בנעיצת שיניהם בצרכן, מוכרים במחיר שהוא אפילו יקר יותר מכפי שהוא היה צריך להיות אצלנו בכול ימות השנה, ועוד יותר מאשר במערב.

ואם מישהו חושב שמערכת הביטחון שלנו שתקציבה השנתי הוא 55 מיליארד בקרוב לא משתמשת בשנור –טועה .שוקי שדה במאמרו בד'מרקר- 12.4.14- מספר כיצד קרובי משפחות של חיילים מארגנים מגבית כדי לקנות לבָנות ולבָנים ,בין השאר, גרביים.מישהו זוכר את הפזמון של להקת הנח"ל.מילים -חיים חפר,לחן – משה וילנסקי:

תותחים במקום גרביים,
טנק במקום זוג נעליים,
גופיות שלוש נוריד,
אם תתנו ספינת משחית….,

המוטיב של צה"ל בשנת 2014 שאליו לא מוכן להתייחס הרמטכ"ל,בהופעות של "תקינות פוליטית" שעליהן הוא מקבל צל"ש בסקרים.

אין כיום מדינה מודרנית שאינה בדרך זאת או אחרת מסדירה שהאוכלוסייה תהנה ממוצרים שמחירם סביר. זאת בין על ידי פיקוח או על ידי התרת יבוא. אצלנו, כרגיל- לא זה ולא זה. באותה מידה המדינה סומכת על כול אותן עמותות, אשר חלקם טובות ופועלות בכול ימות השנה אבל הן צצות כמו פטריות ביער לקראת חגים. ואין איש יודע אם זאת יוזמה פרטית או ציבורית. גם לא רשם העמותות ומי בדרך אל "החסדים" מוריד קצת כסף לכיסו.

ישראלים לא נדיבים.

השנור לסוגיו הוא , לפחות חלקית, תולדה מן המציאות שבה מעטים הם ישראלים נדבנים. יש כאלה שאכפת להם,ועוזרים ככול יכולתם, אבל הם לא נמנים עם המשפחות המבוססות. אשר לעשירים, יש נדבנים מקרב אנשי ההון אשר תורמים להנצחת שמותיהם או יקיריהם למוסדות שונים.ישנם כאלה אשר דווקא בצנעה תורמים, כפי שמספר עודד קוטלר( הארץ 8.4.14 ) על קומץ שעשה רבות לשיקום שכונת "נווה צדק" בתל אביב,ולהפיכתה מה שהיא כיום- שכיית חמדה. אבל ככלל,הישראלים הם קמוצי יד, בניגוד לאמריקנים שאותם הזכרנו, שהם נדיבים, כעם וכיחידים. בד'מרקר(8.4.14 ) הופיעה גלריה של 20 תמונות לרוחב של שני עמודים על שכר בכירים בחברות ציבוריות שהנמוך הוא 6.3 מיליון לשנה והגבוה- 25 מיליון.אינני חושב שאיש מהם הלך בעקבות ביל גייטס או וורן בּאפט בדרך שבה הורישו, עוד בחייהם, את הונם לציבור.

ברשומותיי הזכרתי פרויקטים שונים, חשובים מאוד לאוכלוסייה חלשה ובמצוקה אשר מופעלת על ידי מתנדבים, אולם כאשר מגיע נושא התרומות, כולל כתבות בטלוויזיה, התוצאה הייתה מבישה. בהקשר זה אני רוצה להדגיש סוגיה שאני מכיר מקרוב. שרידי השואה והיבטיהם השונים. אני עוסק לא בפן החומרי אלא בהיבט של תיעוד מעשיהם של השרידים למען המדינה החל במלחמת העצמאות. זאת, בשעה שהמדינה, אשר בגין הניצולים הוזרמו לכיסה, במישרין ובעקיפין, עשרות מיליארדי דולרים, כאשר זה הגיע לפתיחת הכיס היה צורך לערוך הפגנות,באמצעות יחצנים -בעד הרבה כסף, כדי שזאת תגלה קצת חמלה. אבל בכול הנוגע לתקומה, לתיעוד עשיית הניצולים למען המדינה( כמו עמותת "עופות החול") – כלום, נאדה, גורנישט מיט גורנישט. לכך אנו כבר רגילים. אולם משפנינו לדור השני של הניצולים, לאלה שנעשו בארץ מיליונרים, ואף גבוה מזה, הסיפור היה שונה. כול עוד אלה עמדו בראש מוסדות שונים, פיננסיים ואחרים-, היו כאלה, מעטים, – שהתרומה באה מצד החברה בראשה עמדו. מכיסם הם לא תרמו פרוטה שחוקה,לאותה תקומה שהם חלק ממנה.זה בכול הקשור ללווייתנים.

ועוד סיפור קטן.שקשר בדגים הקטנים באקווריום. בשעתו הצעתי לנציג מוסד פיננסי גדול שמעסיק אלפים כי במסגרת התשורה לחג יינתן- די.ווי.די של סרט תיעודי מרגש באורך מלא על שרידי שואה שהעשירו את המדינה בנכסים רוחניים שמהם כולם נהנים. וזה חלק קטן מאוד משווי המתנה שהם מקבלים. אמרתי לו כי במקרה כזה, אנו לא מבקשים תרומה אלא תמורה בעבור הדיסקים האלה שיכסו לנו את הגירעון- באין גוף- פרטי או ציבורי,ממשלתי -שיתמוך בנו. על כך ענה לי האיש החביב, ומלא הרצון: "תראה, דיסק,דיסק, אבל הם יישאלו מה קרה שקבלו רק בקבוק יין אחד ולא שניים." לא צריך יותר מזה כדי להגיע למסקנה שהישראלים הם לא נדיבים וגם לא מפרגנים.כאן גם אין מבצעים.

"שנור" באופנה.

ערב החג ה"שנור" לבש גם בגדי אופנה, חג לעין הוא – "אין".בנמל תל אביב הקימו צעירים יזמים את " דיסקו שוּק" ורבים מקרב הנזקקים באו כדי לקבל מזון חינם. הרעיון שהוא לא מקורי, ייסודו בחינוך לאי בזבוז מזון, תופעה שרווחת בעולם המערבי, כאשר באוכל זרוק ניתן להזין אלפים ורבבות. אלא שהשוק במקרה שלנו נערך גם כן במתחם אופנתי: נמל תל אביב, ולא בשכונת נווה שאנן, או הרכבת או באזורי מצוקה אחרים ,וכול המי ומי באו להזדהות ולהראות. הרעיון , כאמור, ביסודו הוא מאוד חיובי, גם כערך חינוכי, כלכלי וגם כערך חברתי. אבל זאת צריך לעשות לא רק בעונה מושכת חשיפה, שכן זאת עונה שבה יש ביקושים מצד המדיה. זה צריך לעשות בכול ימול השנה ובכול מקום בארץ, שבו יכולים לבוא נזקקים ולקבל מזון. שנית, הממסד האטום, רואה בכך עוד גורם אשר מורד ממשא האחריות שלו כלפי הציבור.

ועוד דוגמה. באחד המקומות ארגנו תלמידי בית ספר יריד שאליו הובאו ה"אלטע זאכן" של התלמידים והם נמכרו, וההכנסות היו קודש לילדים נצרכים. גם כאן,עם כול הרעיון החיובי, טמונה מורסה. ראשית, המקום הנכון להפגיש את הילדים שחיים ברווחה עם אלה שחיים במצוקה הוא שכונות העוני ויש כאלה הרבה. אז אולי תחדור אליהם התודעה החברתית, ותחושה הסולידריות, הרבה יותר טוב וחינוכי מאשר ביריד. שנית. בכך שוב מקבעים את ההכרה בצעירים שזאת הדרך לסייע לילד הנצרך.היריד, יכול היה להיות מאוד חיובי, אילו בא כהשלמה לפעילות שהזכרתי

בסיכומו של דבר גם הברכה "חג שמח" חלה רק על חלק מן האוכלוסייה, ולא על חלק אחר, שהולך וגדל.החג הוא עצוב.אין ברכה כזאת כמו "חג עצוב"

עם כול זאת, אני חושב שלא אהיה ישר עם עצמי,אם אומר דברים,"לא נחמדים" לא "תקינים פוליטית". לעוני יש עוד פן. אין לו כוח, ואולי גם לא רצון, לקרוע את הכבלים שבהם הוא כבול.יש אחרים שמוכנים לעשות זאת, לא מתוך פטרנליזם, אלא מתוך רעיון. אבל לצערנו הם לא מקבלים עידוד בבוא יום הפקודה- בבחירות .ראינו זאת ב"הפגנת המיליון" .ורואים זאת בסקרים. רבים, רבים מבין הדפוקים חוזרים ובוחרים בהנהגה אשר דפקה אותם. זה מזכיר לי אמירה המיוחסת לאיזה איכר עני בפולין של טרום מלחמה כאשר הרוב נמנה עם הזרם הלאומני- דתי(קתולי). וככה אומר האיכר בשפתו

"כסף אין לי אבל כבוד יש לי" PIENIEZY NIE MAM ALE HONOR MAM

אבל כבוד הוא גם עניין של להתפרנס בכבוד,לחיות בחברה שנותנת אפשרות לאנשים להתקיים בכבוד, כבוד של אזרח שהוא זכאי לו. אבל בכול הקשור ל"כבוד הלאומי" גם כאן – אומה צריכה לנהוג בכבוד ולא עליו בלבד. במציאות- היא גם לא יכולה.

חג לא שמח,וזר לא פורח במדינת העוני, שגם שמה "ישראל".

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לילי הבר  On 17/04/2014 at 6:44 pm

    ובכל זאת, דומני שכבר הבנו שהדשא אצל השכן אינו ירוק יותר, וגם אם לא הכל כאן מושלם, הרי זה שלנו. ואולי אולי, אפשר גם לשנות דברים, לאט, לא תמיד בקצב שהיינו רוצים, אך אפשר. העובדה היא שמשרד החינוך החליט להקדיש תוכנית לימודים לנושא תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה, והתוכנית נלמדת בימים אלה, לפני יום הזיכרון לשואה. אז משהו בכל זאת הצלחנו לעשות.
    חג שמח, ישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: