לפתוח את הנושאים במשא ומן עם הפלשתינאים לציבור


הקיפאון הנוכחי היא הזדמנות טובה.

נשיא המדינה שמעון פרס,אופטימיסט ללא תקנה, אמר השבוע בעת ביקור בווינה כי פסע בינינו לבין הפלשתינאים בהשגת השלום. גם אם זה חלום בהקיץ הרי באווירה האפוקליפטית שמשרים עלינו אי אלה ממנהיגנו ובתדלוק של פרשני תקשורת,ומומחי אקדמיה,גם זה דבר חיובי.אלא שלצערנו אופטימיות אצלנו לא יוצרת דינאמיקה.

מה שקורה הוא שהפלשתינאים משחקים בקלפים גלויים, גם בטקטיקה וגם באסטרטגיה, ואילו אנחנו- בקלפים סמויים. נכון שזה לא פוקר. אבל זה המשחק, שבו עד כה אנו המפסידים, גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. גם אם האמריקנים ירמזו שמי שאשם בקריסת התהליך, אלה הפלשתינאים- ובעיקר אבו מאזן- אז מה. ואם במקרה הטוב יחודש המשא ומתן תמורת וויתר ישראלי כזה, ויתור פלשתינאי מזה, האם הסיכויים למימוש חזון שתי מדינות לשני העמים,יהיה קרוב יותר?

הנשיא פרס באותו תרחיש אופטימי המליץ שהמו"מ יוסיף להיות חשאי. אני ממליץ שהוא יהיה פתוח. זאת ברוח " 14 הנקודות של הנשיא וודרו ווילסון. לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, ב-8 בינואר 1918 הופיע הנשיא וודרו ווילסון בנאום לאומה ובו הציג את חזונו לשלום ולביטחון באירופה שלאחר הבסת הציר. תמצית הסעיף הראשון הוא No more secret agreements ("Open covenants openly arrived at") משמע שגם המשא והמתן על ההסכם חייב להיות פתוח כדי שהציבור יידע במה הדברים אמורים.

אולי תוך כדי העלאת הסוגיה לדיון ציבורי נלמד לא רק מה מניע את הפלשתינאים בהליכיהם, אלא מי קובע אצלנו את סדר היום של חיינו, ובעיקר עתיד המדינה. האם זה רוב הציבור או חבורה קטנה- אלימה פוליטית- אשר כופה עלינו ומוכנה למשכן את עתידנו והיא זאת שמטרפדת כול מהלך אל השלום המיוחל. זה לא פחות חשוב. להביא דוגמה קטנה על אבסורד אשר גובל בשערורייה. וויתור על בנייה בהתנחלות שהיא בשטח הפלשתינאי, הוא לא נושא לדיון. לעומת זאת שחרור עצורים ערביים אזרחי ישראל- חשודים בטרור או בבגידה- הוא כן נושא למיקוח.רק קטע קטן בשיעור של "שחיתות" מסוג אחר אצלנו, שעליה עוברים לסדר היום. הציבור אצלנו הוא סומא,ולעתים מונחה על ידי עיוורים.

נושא ההכרה במדינה יהודית.

הוויכוח בסוגיה של הכרת הפלשתינאים, לא זו בלבד שהוא נמצא בראש הדיון הציבורי, אלא הוא התלהט. עד כדי כך שהמו"ל של עיתון "הארץ" עמוס שוקן, עיתונאי לעילה בזכות עצמו, ראה לנכון למתוח ביקורת קשה מעל דפי עיתונו על אחד הפובליציסטים הבכירים והידועים, שלו ,ארי שביט( במאמרו "הדיו הסמוי מן העין" 20.3.14") .שוקן כותב בין היתר ש- (מדבריו של שביט) "צריך להבין שהוא תומך כביכול בפתרון שתי מדינות אבל תוקף את המתנגדים לדרישת בנימין נתניה ממחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כדי שנדע היכן בדיוק שביט עצמו עומד,הוא גם תוקף את מחנה השלום, אלא שהתקפותיו נשענות על עמדות שהוא ממציא למתנגדיו" והוא מסיים ככה : "מי שמציגים את עצמם כתומכי פתרון שתי המדינות, אך עומדים על התביעה להכרה במדינת הלאום, פועלים כדי להנציח את הכיבוש וההתנחלות"

על כך משיב לו שביט ברשימה קצרה ( "הארץ 27.3.14 ) שבסיומה הוא אומר: "מי משרת את השלום ואת חלוקת הארץ ואת סיום הכיבוש טוב יותר? נטוריי קרתא של השמאל הישן, או אלה שפרצו את חומות הגטו והעזו להתבונן נכוחה בעולם האמיתי, האכזרי והמורכב המשתרע מעבר להן?"

הבאתי קטעים אלה כדוגמה עד היכן הוויכוח הגיעה בסוגיה אחת בלבד, והיא עניין ההכרה של הפלשתינאים במדינה יהודית. הסוגיה שבנימין נתניהו הפך אותה ל casus belli . לא בדיוק "עילה למלחמה" כהגדרת המונח, אלא תרוץ לאי עשיית שלום עם הפלשתינאים, שזה גרוע מאשר מלחמה שבה ננצח, אבל במאבק על דמותה של המדינה, נובס.

אולם בשימת הדגש על הכרה במדינה יהודית,כול שאר הנושאים שבינינו לבין הפלשתינאים כאילו נמוגו. זה העיקר והשאר תפל. נגיד לצורך הדיון, היה והפלשתינאים מסכימים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית", והם דורשים שנכיר במזרח ירושלים כבירת ישראל,שנתחייב לאחר השלום לשחרר את כול העצורים ,שלהם ושל ערביי ישראל שפעלו למענם,שנפסיק את כול הבנייה בשטחים בכול מקום,לרבות באזור ירושלים, שעל הירדן יוצב כוח בינלאומי, ואחר כך יתקיים דיון לגבי אלה שנשארים בידי ישראל ואלה שעוברים לידי הפלשתינאים, שנדון לאחר הסכם השלום על פיצויים הדדיים כתוצאה של הכיבוש וכיוצא באלה סעיפים מאוד חשובים בהסכמי שלום בכול מקום- האם נתניהו יסכים. וודאי שלא.לכן לדעתי,שוחרי השלום ואלה שחוששים שמדינת ישראל תתאבד, כיהודית, אם לא תסכים לחלוקת ארץ ישראל,מן הראוי שיעלו לדיון את הפנים האחרים של הסכם השלום.

לפתוח את הדיון.

במגעים בינינו לבין הפלשתינאים אולי כדאי לאמץ את עקרון הפתיחות. הרי הדיון בנושא "מדינה יהודית" הוא פתוח, קולני ולוהט. מדוע לא להרחיב את היריעה. הרושם הוא שמצד הפלשתינאים כול הסעיפים הם גלויים, לא רק לעיניי הפלשתינאים אלא גם לעיני הישראלים. ומדוע להסתמך רק עליהם. מדוע שלא נדע מה היא העמדה של משלחת ישראל בשיחות. החשאיות, במקרה זה מחטיאה את המטרה.כול הסעיפים חייבים לעלות לדיון ציבורי. לא פחות מאשר הדיון על הגרעין האיראני. אני לא בטוח שמה שמדליפים לנו מן השיחות הוא אמת או כחש וכזב ונועד כצעד טקטי שהופך לתכלית.

אולי הציבור ילמד מדוע הבנייה בהתנחלויות שקולה כנגד שחרור פלשתינאים שהואשמו במעשי טרור. או מדוע שחרורו של פולארד מרגל ישראל שעשה את מלאכתו בעד בצע כסף ,סרח במשימה, שקולה כנגד התחושה הקשה של משפחות שקולות אשר אבדו את יקיריהם במעשי טרור אלה.כמו גם החשיבות הרבה שמייחס ראש הממשלה להכרה בנו כמדינה יהודית. דבר שרוב הישראלים לא מבינים זאת.

ככול שאני מנסה להסביר את הפלוגתא החריפה בנושא "ההכרה במדינה יהודית", אני מגיע למסקנה הגיונית כי רק חלק קטן צף על פני השטח,חלקו הגדול הוא מתחתיו. אני מניח שמי שמנסה למצוא סיבה הגיונית להתעקשות בנושא "מדינה יהודית" חושש שאם נסכים לוותר על העיקרון הזה,הרי יהיו לערבים עילות בעתיד בכול הקשור "לזכות השיבה" שלהם. מכאן אני מבקש להעלות שאלה היפותטית : .אם ישראל תוותר על הכרה זאת, האם יסכימו הפלשתינאים במפורש על וויתור מוחלט של "זכות השיבה". האם זה הועלה בפניהם?

שהרי ,אם יש דבר אחד שרוב רובם של אזרחי ישראלי היהודיים מסכימים עליו הרי זאת הדעה שאין בשום אופן להכיר בזכות השיבה של ערביי ישראל.תהליך כזה, ולא מילים, הוא שיקבע אם ישראל תהיה יהודית ולא ההכרה של הפלשתינאים. בהקשר זה המאמר של דימיטרי שומסקי( "הארץ"- 30.4.2014 ) "בין פלסטין לאוקראינה" ראוי להערה. בשעה שהוא מנתח העדר אפשרות לפיתרון למעט ישות קונפדרטיבית,שלפיו "הפלסטינים יוכלו לבחור אם לחזור למדינת פלסטין ולהפוך לאזרחיה או לממש את זכות השיבה למדינת ישראל ולהפוך לאזרחיה"- הרי זה לעצמו רעיון מופרך, משל שופכים נפט לכיבוי מדורה.

אשר לפליטים ,אין שום תקדים ומשל להנצחת בעיית הפליטים הפלשתינאיים כפי שעושות זאת מדינות ערב והפלשתינאים, 66 שנים לאחר המלחמה. מדינות ערב הבטיחו לפלשתינאים לכבוש את הארץ ועודדו רבים מהם לנוס והם שמשאירים את הדור הרביעי של פליטים בגטאות משלהם, במצב עלוב ותוך תסיסה מתמדת, בלא לקלטם, חברתית, כלכלית, תרבותית. זאת, הן משום הנוחיות או החשש שלהם מפניהם שמא יערערו את המשטרים , או כדי להנציח את הבעיה. הפלשתינאים שהולכו שולל בשנת 1947 מנסים להפוך את הבעיה כקלף מיקוח. ישראל לא חייבת לשתף פעולה עם מדיניות עוועים זאת.. מיליונים בעולם נעקרו מבתיהם במלחמה ויושבו מחדש והם חיים אורח חיים נורמאלי, כשווים בין שווים. הערבים,והפלשתינאים, קרבנות אותה מדיניות הונאה , עדיין מטפחים בקרב הדור הרביעי של הפליטים את חלום השיבה.

זכות השיבה היא האנטיתזה הקיצונית לעניין ההכרה במדינה היהודית. אם אכן היא תתממש, זאת לא תהיה מדינה יהודית. דומני שאם זה יהיה הנושא שעל הפרק, הרוב המכריע של הציבור הישראלי יהיה מוכן לחלופה הזאת. ואז ניגש לכול שאר הסוגיות שלהערכתי הן מהותית , ואגוז קשה הרבה יותר מאשר הכרה במדינה יהודית. כאן שני הצדדים יידרשו לוויתורים ממשיים, ולא הזויים. אני חושש, כאמור,שמאחורי ההתעקשות בנושא המדינה היהודית,עומד הסירוב של ביבי ותומכיו לשלום עם הפלשתינאים במסגרת מדינה משלהם .ולכן אם הממסד אינו מניח את הקלפים על השולחן- הציבור חייב לעשות זאת. הסוגיה של "הכרה במדינה יהודית" הוא "טריגר", מצוין.ההתפתחות האחרונה שבה וושינגטון נוטה להשאיר אותנו לבד בחדר הרולטה, רק מחזקת תפיסה זאת.לפלשתינאים יש שני אמצעים. אחד לטווח קצר, פנייה למוסדות האו"ם. לטווח הארוך הגורם הדמוגרפי הוא לצדם.

palestine map

המפה-  מט"ח- המרכז לטכנולוגיה חינוכית.קרטוגרפיה דליה אגוזי

אני מפנה את תשומת לבם של הקוראים למפה של "תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 ".היהודים הסכימו לה, הערבים לא הסכימו ועל כך הם משלמים. הפעם אם אנו לא נסכים להיפרד, בין על ידי הסכם ובין על ידי היפרדות חד צדדית(ואני בעד עזה עם החמאס, שהוא יובס עם הזמן, מאשר עזה עם ישראל) – אנו נשלם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: