המָלָח שהפליג להר


המסע הארוך של משה כגן.

כול אימת שאני מבקר בגליל היפה שלנו אני נהנה הנאה רבה מן הטבע, ממה שנראה מעל לפסגות ובגאיות וממה שחבוי בנקיקים, בנתיבים הנסתרים, בשבילים המתפתלים . בקפלי ההר עטופים מסתרי טבע ואדם, הגדות ואגדות, מיסטיקה וסיפורת, כאשר בפסגות יש חיבור בין שמים לארץ. אין כאן מכרות זהב או יהלומים אבל יש כאן אוצרות בלומים. צריך לחשוף. אני תוהה מדוע פנינים כמו טבריה,צפת ומטולה לא פורחים, משובצים בגלריות, בבוטיקים, בבתי יין, בדוכני מעדנים מן האזור, בחנויות של מלאכת מחשבת, בשבילי אטרקציות. זאת מבלי לפגוע כהוא זה בנוף הטבעי, ואף לא במבנים היסטוריים בעלי משמעות. וודאי שאין כוונתי שנהפוך אותם לערי בטון ומלט. הכוונה שלי היא שפנינים טבעיות אלה ייראו היטב , וכדי שיחשפו, עליהם להיות משובצים במחרוזת של אבני חן. אז הם יבלטו יותר.

ain shoaraa 1sunset article 2

bet hilel hon on raft article 3

הגליל העליון.למעלה נוף הרים מימין,שקיעה ב"בבית הלל"משמאל . למטה הבניאס זורם.

זאת תהיה החלופה הנכונה לאותה מדיניות עקרה ומרוקנת מתוכן שזועקת שהגליל לא מיושב על ידי יהודים. זה הבל פה של ממסד שלא עושה מאומה להפוך מקומות אלה למושכים לישראלים שיבואו לגור ,גם כדי ליהנות מאיכות חיים וגם להתפרנס. תיירים אמנם באים למקומות האלה, אבל במשורה ולא לזמנים ממושכים. בשביל ישראליים הם לכול היותר מלונה ובסיס לטיולים,שכן מקומות אירוח שבהם מועטים וגם יקרים. בערבים ,הערים הללו מתות. ובטיול בשעה שמונה בערב,בחברת משפחתי, לקראת הארוחה שהזמנו אצל "לואיזה", נראתה לי מטולה לא כעיר רפאים, שכן יש בתים ומהם בוקעים אורות, אלא כזאת שאנשים שהחיים בה כבר ישנים או נעולים בבתיהם, או למרקע הטלוויזיוני. שקט.

לקראת הארוחה בביסטרו "לואיזה", מסעדה לאניני טעם, הסתובבנו ברחובה הראשי של מטולה, הלא הוא רחוב "הראשונים" . ואני נזכרתי כי בעת היותי במקום במלחמת השחרור, במסגרת חופשה של היחידה, המקום שקק חיים ביום ובלילה. הגבול השקט היה פתוח להברחות, בעצם ליבוא וליצוא, והכפריים באזורי ח'יאם ומארג' עיון, בלבנון, עשו עסקים טובים. גם תושבי מטולה. והנה אנחנו בשלהי 2013 מסתובבים בחיפוש אחר איזה משהו בעיר נמה. נכדתי ענבל הבחינה שבוקע איזה אור מאיפה שהוא ברחוב וגילתה שזאת תערוכת של אמני הצפון. הללויה. גם להרוג זמן עד לשעה המיועדת לארוחה וגם לראות משהו.

אכן המשהו היה ראוי ולא "הרגנו" זמן. אף שזאת הייתה תערוכה צנועה, ומלבדנו לא היה איש, היו בה יצירות יפות, גם אקוורלים, גם צבעי שמן וגם פסלים וקצת מזכרת. רובנו לאחר כמה סיבובים ורכישת אי אלה מזכרות הלכנו. חתני יורם פוגל., נשאר במקום, כדרכו ,לעוד קצת התרשמות. יורם הוא אדריכל ובונה ערים. אבל יש לו כמה תחביבים בצד. בין היתר הוא מצייר. טבעי איפה שהוא התבונן ביצירות בצורה שונה מכפי שאנו התבוננו. אבל יש עוד דבר שמייחד את יורם. הוא כמעט תמיד נופל על אנשים מעניינים. נכון יותר, הם נופלים עליו. אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שבכול מקום שהוא יהיה, בין אם זה בחדרה, בניקולאייב באוקראינה,בשיאן בסין או בשרבור בנורמנדי בצרפת, מישהו מעניין כבר יבוא אליו. כאילו מדובר היה באיזו צמח שמושך אליו פרפרים. והם באים. הערך המוסף שלנו הוא שיורם מעביר לנו נאמנה את הסיפורים ושובליהם. הם תמיד מעניינים..

הפעם תוך שהוא משתהה, הגיע לגלריה הצייר משה כגן, איש קיבוץ שמיר. כגן כאן, חשב לעצמו יורם וצבי איננו- בלוג מפושל. ביודעו שבשבילי אנשים כמו משה כגן הם מרכיבים חשובים שמהם עשויים הקולאז'ים הסיפוריים שלי באתר "זרקור" ובאתרים אחרים שבהם מתפרסמים הבלוגים שלי. מכיוון שלהזעיק אותי הוא לא יכול היה , הוא קבע עם כגן שלמחרת נהיה בקשר ואנו רוצים לבקר אותו בביתו בקיבוץ שמיר. כגן מאוד התלהב מן הרעיון והמפגש.

ההיבט האנושי של משה כגן.

למחרת לקראת שובנו הביתה ניסינו ליצור קשר עם משה כגן, כמוסכם, כדי לבקרו. אולם יכולנו רק להשאיר הודעה שעליה לא קבלנו משוב. מכיוון שהמרחק בין בית הלל שבו שהינו, לבין קיבוץ שמיר, שבו הוא חי ובו הסטודיו שלו, אינו רחוק- החלטנו לקחת צ'אנס ונסענו לשמיר. מצאנו את הסטודיו אבל משה כגן לא היה במקום. רוויטל כלתו, רעייתו של מיכה בנו אמרה לנו שכדאי שנחכה כי הוא הביע רצון רב להיפגש אתנו. מיכה בנו, שהופיע גם הוא , אמר שאביו ישן בבית אבות הסמוך ועמד על כך בתוקף שאין להעיר אותו. אולי כדאי לנו לבוא ב-4 כלומר בעוד ארבע שעות לערך. אגב, מיכה הוא שיזם את המחזור במפעל שלא"ג האולטרה מודרני , מן הגדולים, אם לא הגדול ביותר בארץ , לבדי פלסטיק. כאשר הבנו ממיכה שחבל על הזמן של המתנה, סיכמנו שאני אקבע מועד לשיחת טלפון עם כגן ואדבר אתו על דברים שלא רואים בציורים. רוויטל שממנה ביקשנו להיפרד, בינתיים נעלמה. כעבור כחמש דקות בשעה שאנו כבר בדרכנו לרכב- הופיעה רויטל ובישרה שכגן יבוא מיד. בכך לא הסתפקה אלא ביקשה שבעלה יביא אותו. זאת כדי שהוא ישתכנע מה רצונו של אביו.

אני מציין אפיזודה שולית זוטא זאת מכיוון שיש לה חשיבות מעבר לנושא של אמנות ואמן. החשיבות היא בכך שאם אדם מבוגר,יהיה אמן או איש אחר, רוצה לראות אנשים שהוא הזמין, החשיבות שהוא מיחס לזה היא מעבר לכיבוד ההזמנה. היא בעצם השאיפה למפגש עם אנשים. הקשיש רוצה להיפגש עם מה שהוא סמל החיים. וסמל החיים הם אנשים מהלכים. ואדם כמו משה כגן, אוהב בריות, והמפגש הזה היה חשוב לו מאוד, ככול הנראה. רוויטל, בניגוד לבעלה, הבינה היבט זה ועמדה עליו. היא צדקה. הא ראייה. תוך חמש דקות הופיע אדם בן 92 בהליכה זקופה ובחיוך רחב וזרועותיו פשוקות כאילו ביקש לחבק בבת אחת את כול החבורה,מבוגרים וצעירים, ביחד,משפחה רחוקה כאילו, שמזמן לא ראה אותה..

משה כגן הגיע לארץ בגיל 25 כשמאחוריו מסע אודיסיאי, שהביא אותו עד לבאקו שעל הים הכספי בתקופת המלחמה ,ולפניו בארץ -נתיב קשה של דרך זרועה חוויות טראומטיות ,שכול ואף ייסורי מחלה. חשוב היה לי כעיתונאי, כפובליציסט וכמי שעוסק בכתובים בכלל ,לשמוע אותו. וכפי שכבר ציינתי, ברשומות שלי בעבר, אני לא עוסק באומנות. אבל כן עוסק באנשים. לאחר שהתרשמתי ממה שראיתי ולאחר שראיתי את האדם, ברור היה לי שאיש כמוהו לא מראיינים לפי הנוהל המקובל.. לכול היותר משוחחים אתו. אם יש לפניך מעיין- תן לו לזרום. מכאן שגם מעשית הכי מועיל הוא לבקש ממנו דבר פשוט מאוד :"ספר לי מה היה שם- משה ?" .אין לך טריגר טוב יותר לשיח מעניין מאשר לאפשר לבן שיח, ובייחוד אדם מבוגר, מונולוג שמפליג לים הזיכרונות. כגן לא חיכה הרבה. הרובה שלו היה טעון .הוא הטה את ראשו לאחור, אות וסימן שהוא חוזר במנהרת הזמן, לשָם .והסיפור פרץ כמו הנפט בבארות באקו, שם בעצם מתחיל הסיפור הגדול. ידיו פסוקות, נעות קדימה- לשָם ואחורה- לשָם אחר, ושם מעבר לסמבטיון הזמנים, מצוי הסיפור. וזה, כאמור, לא רק סיפור. זאת הנפשה של האירועים, כאלה שאפילו צייר כמוהו לא נותן להם ביטוי במכחול אלא בפה. או בסרט. ושם בפולין ובאזרבייג'אן לא היו לרשותו של כגן צוותי צילום.אבל הזיכרון נשאר- צלול וחד. והאיש לוקח אותך אתו לאוקיאנוס של הזיכרונות , המפרשים מועלים ולדרך. מסביב יושבים כמה מבני הדור הצעיר ואוזניהם כרויות. מפגש עם ההיסטוריה, שלמדו, או שלא למדו. כאן יש עד, ועדים מתקופת השואה הם בחזקת specimen מעין שמורה היסטורית. אם מדובר באדם כמו משה כגן שיודע לספר,אין לך דבר מרתק יותר.

shamir zvi nterview kagan article 5shanir on the russians article 4shamir kagan on hos paintings article 6shamir yoram andkagan article

משה כגן. הידיים לציור ולתיאור.

 

כגן מגיע לבאקו.

כגן נולד בשנת 1923 בעיר קרֶמניץ,כיום באוקראינה ואז בפולין בפלך וולין במזרח המדינה.משפחתו הענפה,כרגיל בקהילת יהודי פולין, כללה אנשים מכול הסוגים, המקצועות, מפלגות,מעמד כלכלי וחברתי. הוא מספר באיזו אווירה הוא גדל, הסביבה היהודית, השבט, השאיפות של הוריו לגביו והשאיפות שלו עצמו. הנער, היה אדם מעשי מאוד עוד בנעוריו. אף שהצטיין בציור, הוא הבין מהר מאוד שמאומנות הוא לא יתפרנס ולכן הכין עצמו ללמוד טכנאות שיניים, כמקצוע מבוקש עם עתיד. עם פרוץ המלחמה והוא בן 17 כבשו הסובייטים את העיירה במסגרת הסכם ריבנטרופ- מולוטוב, על חלוקת נתחים ממזרח אירופה בין המדינה הקומוניסטית לבין הרייך הנאצי. המשפחה שהתפרנסה בכבוד והיו לה אי אלה נכסים, התרוששה עד כדי העדר יכולת לפרנס עצמה.הצעיר שטרם מלאו לו 18 החליט לנסות את מזלו הרחק ממקום מגוריו, בעיר באקו הבירה של הרפובליקה של אזרבייג'אן במסגרת ברה"מ ושל אזרביג'אן העצמאית כיום. המרחק בין שני הערים הוא כ- 2600 ק"מ, כמו המרחק בין תל אביב לרומא.

באקו היא עיר עתיקה שראשיתה במאה השביעית לספירה שבה שלטו הפרסים עד למאה ה-18 כאשר היא נכבשה על ידי חייליה של קתרינה מלכת הרוסים. הם אלה שגילו את העושר שטמון באדמתה ועם הזמן באקו הפכה לאחד המפיקות הנפט הגדולות בעולם.היא הייתה גם הבסים הימי הראשי של הצי הרוסי המזרחי בים הכספי.לאחר תהפוכות שונות מדיניות, צבאיות וגיאופוליטיות הפכה אזרבייג'אן כרפובליקה של ברה"מ ב- 1918 בחגורה הסובייטית של ארצות הקאווקאז.

משה ועוד חבורת צעירים, ביניהם שלושה יהודים שהחליטו לעקור מקרמניץ, קוו שבמקום החדש יש סיכויים לא רק שירוויחו את לחמם אלא גם יעשירו את הכישורים שלהם כול אחד בתחומו. ואכן כאשר משה וחבריו הגיעו למקום בשלהי 1939 העיר הייתה נתונה בתנופה כלכלית נמרצת. היא שוותה לאנשי מקצוע והובאו אליה מומחים שונים."כאשר צריך מומחים גם הסובייטים ידעו איפה אפשר למצוא אותם- אומר משה בגאווה- הולכים ליהודים. בקרבם יש רופאים, פרופסורים, עורכי דין, וגם טכנאי שיניים כמוני. רבים שבאו במסגרת זאת לבאקו היו פליטי שואה ממזרח אירופה. השלטונות הרוויחו וגם היהודים האלה.הקומוניסטים לא אהבו אותנו, אבל הזדקקו לנו. וכשלא הזדקקו – אז "פאשלי.( הכוונה היא: לכו לכול הרוחות- צ.ג) " מסביר משה. משה התחיל להתפרנס מטכנאות שיניים. הוא היה זה אשר הביא למקום את "ההמצאה" לעשות כתרים לשיניים מפורצלן, שעד אז לא הכירו את התהליך בבאקו .אלה לרוב הובאו מגרמניה. יחד עם זאת הוא לא הזניח את אהבתו לציור. וככה הונצחה באקו ברבים מציוריו בעת ההיא. באקו היא עיר ציורית מאוד והוכרה כמורשת עולמית על ידי אונסקו. אולם באותם ימים של תהפוכות איש לא נתן דעתו על יפי המקום..

"אנחנו היינו בעיר הלבנה" – מספר משה כגן. " העיר הלבנה, הייתה למעלה, ומשה מרים ידיו, ובחלק הזה של העיר גרו אנשי המעמד העליון של המפלגה ושל העיר. "השלחטא" ( האצולה. צ.ג). כלומר המכובדים מאוד והמכובדים, אזרחים וגנרלים עם הרבה נחושת על החזה. אנו גרנו יותר למטה, וככול שהמדרון הלך והשתפל" -מטה כגן את ידו כלפי מטה- "ככה ירד המעמד. אבל מצבנו היה טוב הרבה יותר מאשר אלה שהיו למטה. אני לא יודע בדיוק מדוע זאת הייתה עיר הלבנה, אבל אני יודע בדיוק מדוע זאת למטה נקראה "העיר השחורה". זאת העיר החדשה שנבנתה לאחר גילוי נפט באזור. הכול נראה היה מפויח,שחור, גם הסביבה וגם עובדי הקידוחים. ריח הנפט והדי הגופרית של הביצה בסביבה, שגם היא מצויה במקום עלו למעלה.המראות והריחות הגיעו אלינו. אלה לא היו נחמדים. אבל אני לא יכולתי להתלונן. מצאתי פרנסה ויכולתי לתמוך במשפחתי. שלחתי להם מדי חודש כסף. שמחתי שבחרתי במקום ".

כמה חדשים לאחר שהותו במקום הוא נדרש להשתתף במסגרת קורס לגדודים צעירים, כמו הגדנ"ע אצלנו והקומסומול ברוסיה. שם המדריכים גילו את כשרון הציור שלו. הוא נשאל אם יוכל לצייר את גדולי האומה והרפובליקה. " כאן זקפתי את הגוף ואמרתי בגאווה: ודאי שאוכל. באיזה גדול אתם רוצים אותם? כמה שיותר גדול אמרו לי.כמובן שיש גבול לגודל של ציור, שזה ציור ולא תמונה. על פי צילומים שנתנו לי ציירתי פורטרטים בגודל של מטר על שבעים ס"מ של סטלין, לנין,מולוטוב. מנהיגים אחרים הוא הרי חיסל ביניהם ז'ינובייב ,קמנייב,ובוכארין. כמה מרשלים צבאיים,כמו גיבור ברה"מ המרשל ז'וקוב, הגנרל רוקוסובסקי, ממוצא פולני, המרשל קונייאב, ואחרים וגם מנהיגי הרפובליקה. כהוקרה על עבודתי קבלתי יותר מחמש מאות רובל. אמנם טענתי שעשיתי זאת בהתנדבות, אך הם עמדו על כך שאקבל בעבור כול ציור 50 רובל. כול הכסף הזה נשלח הביתה.להם זה עזר ולי זה עשה טוב שגם בעיני משפחתי , שאותה עזבתי, קבלתי את ההחלטה הנכונה."

גירוש בברה"מ.

עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה, במבצע "ברברוזה" ביוני 1941 ,וראשית הכיבושים הגרמניים חל שינוי דרסטי בכול מערכת החיים בעיר ובעיקר במצבו של משה כגן . באחד הלילות הוא נקרא למפגש עם איש המודיעין איש הק.ג.ב. " הוא לא קרא לי "חבר" כמקובל, אלא "אזרח" וכבר הבנתי שמשהו לא מריח טוב. הוא אמר לו בפשטות שברה"מ במלחמה ולכן כול מי שלא נולד בברה"מ ואין לו דרכון סובייטי ,צריך לצאת מן העיר, שהיא עיר מפתח אסטרטגית. התבקשנו לקחת את החפצים המועטים שלנו, הועלינו על אוניה ושטנו לעבר השני לעיר קרסנובוצק. קרנובוצק לא הייתה באקו היפה היא הייתה ההיפך הגמור..זאת הייתה עיר הגליה מתקופת הצאר, מוזנחת, עלובה, מפויחת, מעלה צחנה..כאן לא היה צורך בטכנאי שיניים וגם הנוף לא עודד ציור.כאן היה צורך בפועלי ניקיון. אבל מי חשב על ניקיון. היה צורך בבעלי מקצוע שקשורים בנמל ובאוניות. וככה נהפכתי מטכנאי שיניים לעוזר של חשמלאי".מסיים כגן קטע זה של סיפורו. בין לבין מישהו שמע את משה מדבר יידיש עם חברו, הלשין עליו שיש כאן גרמני( שכן כידוע הגרמנית דומה ליידיש) הוא נעצר, ורק לאחר מאמצים של ידידיו והוכחות שהוא יהודי"- הייתי צריך להוריד את המכנסיים ולגלות את העורלה" הוא שוחרר.

בעצם , הדברים שמשה כגן סיפר לנו, ברובם הם לא חדשים. מישהו דאג שיינתן להם פרסום. בין היתר ראה אור סיפור חייו של כגן בצורת אלבום ביוגראפי של ענת קידר.  אבל כפי שציינתי, לראות את כגן חי משחזר אותה תקופה קשה, טראומטית, נוראה, כאשר הוא בניכר וכל משפחתו נותרה מאחור, ואחר כך הושמדה בשואה, המשמעות היא אחרת לגמרי. מה גם שתמיד כנראה יש לו מה להוסיף על מה שנאמר ונכתב. איזה פרט שבו הוא נזכר, אפיזודה,ניואנס. יש. בייחוד כשהדברים באים מאיש בן 92 שזיכרונו לא בגד בו, עד לתיאור דקויות קטנות ,כמו פרצופים ,הוויות של אנשים. הוא תמיד יכול להוסיף. מעיין מפכה..

וגם בקטע הזה הסיפור של כגן לא נגמר אלא מתחיל פרק חדש של התגייסותו לצבא הפולני. הצבא העממי- הקומוניסטי בחסות סטאלין, שהוקם בברה"מ, בניגוד לצבא הפולני הלאומי בחסות לונדון, פרשה ארוכה ומזימתית של סטאלין, סיפור בפני עצמו . גם הדרך לצבא לא הייתה קלה. לבסוף הוא הצליח ונעשה לוחם מן השורה. הוא לחם בזירת המערב , כולל המצור על וורשה. הוא מתאר איך במשך חדשים הוא שכב בשוחות ממש בקרבת העיר עד שנכבשה בינואר .ביודעי את סיפור המצור הסובייטי על וורשה והשתהותו של הצבא האדום בכיבושה, אני משער שגם כגן היה מודע לכך, ואפשר שחשב לעצמו שמא ניתן היה להציל קצת יהודים, בתקופה שבין המצור לבין הכיבוש. ואחר כך בברלין. רק שם נודע לו שרוב משפחתו נספתה. הוא חזר לפולין ומצא את החורבן. הוא החליט לעשות את הצעדים הראשונים לקראת בואו לארץ ישראל. הוא הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" , והיה מדריך והרוח החיה בשיקום התנועה בפולין שלאחר המלחמה והכנתה לעלייה לארץ. פעילות זאת זיכתה אותו בסרטיפיקאט( אשרת כניסה) לארץ ישראל המנדטורית זמן קצר לפני מלחמת העצמאות.האוניה הגיע לארץ ממש במהלך מלחמת העצמאות, אבל זאת הייתה כבר ישראל. היעד שלו היה קיבוץ שמיר בגליל.

כופר בקהל מאמינים.

"מוצאם של מייסדי קיבוץ שמיר הוא מרומניה"- סיפר לי ידידו "ציקר"- יששכר גולן-( אשר פרסם גם רשימה רטרוספקטיבית על כגן) הרומנים לא כול כך אוהבים את הפולנים, ואפשר שגם להיפך. אבל אם פולני בא לקיבוץ "שמיר" בשנת 1948 בימים הראשונים של הקמת המדינה ועוד מגלה את את פרצופם של הקומוניזם ושל סטאלין כפי שהוא חווה אותם.( זאת בשעה שתנועת ":השומר הצעיר " בימים ההם ראתה בסטאלין "שמש העמים". צ.ג) – זה קצת יותר מדי. שער בנפשך שלא רק גבות הורמו אלא גם ראשים וגם קולות ". משה עצמו בשיחה אתי מזכיר את "קבלת הפנים" הזאת בהערה משעשעת : ",לי היה עדר משלי. להם היה עדר משלהם". והכוונה שהוא חש די מבודד, אך התגבר כמו על דברים רבים בחייו לפני בואו לקיבוץ ואחרי הצטרפותו..אבל העדר לא היה מָשָל, שכן במשך 10 שנים הוא היה רועה צאן, והעדר שלו היה אחד המשובחים בצפון ." מה הוא לא היה, האיש המיוחד הוורסטילי הזה"- אומר "ציקר". הוא גם ארכיאולוג., הוא מתכנן, הוא מעצב, הוא עוסק בהיסטוריה , הוא יזם, ובעצם במה לא עסק. הוא חובב ספורט בתו נאווה, הייתה אלופת ישראל בשחייה בעידוד נמרץ של אביה ".גם מיכה היה 5 שנים אלוף ישראל בטריאטלון.

אחת המשימות שהוטלו על כגן לאחר בואו לארץ היה להקים סניף התנועה לעולים חדשים במושבה הגרמנית בירושלים. לאחר תקופה של שנה הוא חזר לקיבוץ שמיר. בקיבוץ הוא קבל טיפול בשיניו, ובמרפאת השינים הוא פגש את סאלי (אשתו) שהייתה עוזרת לרופא שיניים. הוא ברר אפשרות לעסוק בטכנאות שיניים בקיבוץ, אך התברר לו שמעבדת השיניים שהקיבוץ השתמש בשרותיה נמצאת בטבריה. הקיבוץ נזקק לרועה צאן, ומשה הצטרף לענף הצאן. עבודתו כרועה נתנה לו הרבה חופש ועצמאות, וזמן רב לציור.

לדעת "ציקר" בפרסום של משה כצייר חל מפנה בשנת 1965 לאחר שבעיתון "הבקר" הופיע מאמר של מרים טל מבקרת האומנות של העיתון .היא כתבה בין השאר :"אינני יודעת מי הוא משה כגן, ואם הוא צייר צעיר או קשיש, אך הוא צייר אמיתי למעלה מכל ספק, בעל תפיסת נוף מקורית ושליטה בתחום צבעי המים". הביקוש לציוריו של משה קבל תאוצה בארץ ובחו"ל. הוא השתתף בתערוכות אמנות עם ציירים ופסלים וכמו כן בתערוכות יחיד בכל רחבי ישראל. משה היה מבוקש ע"י גלריות אמנות בערים הגדולות והקטנות כגן מכר מעל ל 3000 ציורים. בזמנו זאת הייתה הכנסה לא קטנה לקיבוץ שמיר. משה עסק גם בציורי-עבודות פסיפס ובאיסוף עתיקות. " האמן היוצר היה ענף עצמאי בקיבוץ"- אומר עליו ציקר..

בשיחה אתי אמר לי כגן כי עוד בשלב מוקדם בציוריו נאמר לו שכול מבוקשו למען הציור והסטודיו שלו יינתן לו והוא חופשי לרכוש כול מה שדרוש. ככלות הכול הוא כבר הכניס אז הרבה כסף לקיבוץ. " הם נתנו לי את הכול שביקשתי, ואני נתתי להם הכול מה שהיה לי לתת בעיקר הציורים שלי." כגן מצייר בעיקר ציורים בצבע מים ובשיטה מיוחדת על נייר ספוג מים שעל טיבם אני לא אעמוד שכן זאת לא רשומה על אמנות אלא על כגן. הוא צייר 200 ציורים בסך הכול בצבעי שמן. בשחור לבן הוא התחיל לצייר לאחר שבנו אשר ז"ל נהרג בהדרכת טיול.

אדם חסר מנוח.

אבל לא אדם כמשה כגן ינוח על זרי דפנה של ציור. בשל מיקומה של שמיר, שלדעת ארכיאולוגים שדותיה מצויים על חורבות עיר הלניסטית, כגן התחיל לאסוף עתיקות והקים מוזיאון ארכיאולוגי בשמיר. ואם בכך לא די הוא נמנה גם עם מקימי "אופטיקה שמיר" בתחילת שנות ה 70, וסיים את עבודתו במפעל בשנת 1995 כיום מלבד כול מיני תופעות רגילות של גיל, הוא מתפקד מצוין למעט השמיעה שלו. הוא לובש מכשירי שמיעה שמחוברים בצינורית שמשתלשלת כלפי מטה..כול זאת במהלך מסע קשה של שכול,( בנו בן ה- 18 נהרג בטיול) של קשיים חברתיים, של מחלות כולל מחלת הסרטן שבה חלה לפני כמה שנים והרופאים לא נתנו הרבה זמן. אבל כגן התגבר. הוא ניצול שואה הוא שרידן. הוא איש של תעצומות נפש ,שעבר את כול מרוץ המכשולים, שם וכאן, מעשה אדם וטבע ומוסיף ליצור,להציב לעצמו מטרות לחתור ליעדים.

shamir painting of holocaust article 8shamir self drawing  decay - עותק

שואה                                                               קמילה

מעניין שלאחד הציורים שלו משנת 1996 שנמצא במקום בולט באטליֶה בקיבוץ שמיר הוא קורא "קמילה".הוא מצביע על הציור, אך משום מה נמנע מלפרש. אפשר ולפני 17 שנה כשהוא בן 75 הוא חשב שהצמיחה היא כבר מאחוריו. והרי אחרי הקיץ בא הסתיו. אולי חשב שהוא הגיע למחוז חפצו בסערת הימים של השנים והימים של העולם והארץ . הרי הוא התחיל ביָם. בהיותו תלמיד בבית הספר בשיעור של ציור ביקשה המורה הצעירה מריה יאנגרוצקה שכול תלמיד יצייר את מה שהוא רוצה להיות. משה כגן צייר מלח שמפליג למרחקים בספינה קטנה על ים סוער, שגליו מביאים אותו לאיזו ארץ אקזוטית. המורה כשראתה את הציור אמרה לו באמפטיה רבה. " אתה לא תהיה מלח -משה, אתה תהייה צייר". ולא יכול להיות דבר מופלא יותר לאמן מאשר להפליג במרחבים לאן שלבו חפץ . ההרים מתנשאים לגבהים ומשה כגן עדיין מפליג אל הנופים שלהם בהרי הגליל.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רויטל בן-אדר כגן  On 17/10/2013 at 3:55 pm

    מרתק

  • נתי  On 18/10/2013 at 8:01 am

    שאפו לכגן, שכן האמנות שלו לדורותיה מפעימה ממש.
    ושאפו לך אבא, על המאמר המקסים והמקיף שנותן לנו הרבה יותר מהצצה לסיפור חיים מרתק ומופלא על כל גווניו, העצובים, הקשים, השמחים ומלאי התקוה והחיות (lively) של משה.
    תודה למיכה ורויטל כגן, שאירחו אותנו ואיפשרו כל זאת.
    נתי גיל פוגל

    • צבי גיל  On 18/10/2013 at 8:16 am

      תודה נתילי על מילותיך החמות, ולכולכם על שהבאתם אותי לשם.

  • צבי גיל  On 18/10/2013 at 11:36 am

    התבקשתי להעביר את תגובתה של. ח.ויאנו ואני עושה זאת בנפש חפצה ויובן מדוע:

    קראתי בשקיקה את הפוסט המענין והמרתק שלך השבוע על קיבוץ שמיר ועל הצייר משה כגן .מסתבר שהעולם באמת קטן אבל הזכרונות גדולים.רצה הגורל ונהגתי לבקר לעיתים קרובות מאוד את הקיבוץ הזה הממוקם באחד המקומות היפים בארץ. היכרתי מקרוב כמה מן המשפחות שנמנו עם מקימי הקיבוץ אשר אינן אתנו עוד , אבל מביקורי הרבים הצלחתי להכיר ממש מקרוב אישים רבים והייתי עדה להתפתחות הקיבוץ והישגיו הרבים במרוצת השנים, אשר היריעה לא תספיק להכיל אותם.

    ושוב תודה על העונג

    ח. ויאנו

  • ענבל פוגל  On 23/10/2013 at 6:57 am

    מקסים! באמת אדם מופלא. במיוחד אהבתי את פסקת המאמר האחרונה!

  • רויטל בן אדר / כגן  On 29/04/2016 at 3:57 pm

    מצטערת לבשר שמשה הלך לעולמו, המשפחה יושבת שבעה בקיבוצו שמיר – בגלריית האמן

    • צבי גיל  On 29/04/2016 at 4:18 pm

      נזכור אותו. הוא השאיר מורשת.

      צבי גיל

      • צבי גיל  On 01/05/2016 at 8:59 pm

        נזכור אותו .ורשומה זאת מוקדשת לזכרו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: