שורשים


שפה שהנחילה מורשת יהודית בת אלף שנה מועלית מתהום השכחה.

מזמן הגעתי למסקנה שלעתים אנו, ברבדים ובתחומים שונים, הופכים לארכיאולוגים מיוחדים במינם. אנו חופרים את מה שאנו קברנו. זה אמור בראש וראשונה באנשים כמוני ,שעם הגעתם לארץ החליטו כי הדרך היחידה להתערות בה היא להעלות כורת על עברם

כפי שזה קורה לעתים במהלך מסלול, או בסיומו, של טיול מתוכנן מראש , לפתע נגלה לעיניך איזה נתיב צדדי, קטע מסוים, שהמדריך לא מקדיש לו תשומת לב, אבל אתה עוצר לרגע ואומר לעצמך: "זה מזכיר לי משהו". עד כדי כך שמה שהיה מלכתחילה משעול צדדי הופך למעין "דרך המלך". לי זה קרה באחרונה עם היכרות מחודשת עם שפת היידיש, זאת באמצעות תיאטרון ה"יידישפיל" ומייסדו ידידי הוותיק שמואל עצמון. בעצם במכורתי פולין שבה נולדתי ועשיתי את שנות ילדותי, דיברנו בעיקר פולנית. בבואי לארץ דיברתי עברית כי בבית הספר בעירי, למדנו עברית , בחלק הדתי של לימודנו. אבל היידיש הייתה חלק בלתי נפרד מן הקולות שלהדם גדלתי, כמו האורלוגין הגדול ושעוני הקיר בחדרים השונים בביתנו המרווח .עשרים וארבע שעות,ביום ובלילה הם השמיעו את פעמוניהם.. אני עדיין שומע את הטקטוק ואת הצלילים.הם נדמו, אבל אני עדיין שומע. לא רק היידיש נעלמה אלא גם התרבות העשירה בת אלף שנים שהיא ייצגה – נעלמה. בשעה שיהודים יוצאי פולין שרדו בחלקם, מאות הקהילות שבהם חיו נמחקו ולא ישובו עוד.

הרעיון לשוב ולהקדיש רשומה לשפת היידיש, שכן עסקתי כבר בתיאטרון ה "יידישפיל" , בא לי כאשר הגיעה אליי שמועה כי בקורס בינלאומי באוניברסיטת תל אביב לשפת היידיש משתתפת צעירה מירדן. מרכזת הקורס טלילה איילון הכחישה זאת מכול וכול. אולם מן החסר הזה למדתי בכול זאת משהו. והוא הפופולאריות ההולכת וגוברת ללימוד יידיש ולאו דווקא בקרב הישראלים, אלא גם משתתפים מחו"ל, ולא רק יהודים אלא גם לא יהודיים.

התכנית מציעה למשתתפיה לימודים אינטנסיביים של יידיש בחמש רמות שונות. להוראת השפה מתווספות י פעילויות אחה"צ אשר כוללות בין היתר, הרצאות, סדנאות דיבור ושיחה, סיורים ומגוון אירועי ערב חברתיים ותרבותיים.בית הספר מוכר על ידי אוניברסיטאות ברחבי העולם ועל ידי רוב האוניברסיטאות בישראל, המשתתפים מקבלים 80 שעות הוראת שפה וספרות (בשווי 4 ש"ס) בהנחיית מורים מוסמכים ובעלי ניסיון רב. טלילה איילון מסרה כי הפעם השתתפו כ- 100 , שבעים מהארץ ושלושים מארצות רבות בעולם. ביניהם דוקטורנטים, מורים לספרות, חוקרי שפות ,שוחרי יידיש ועוד. חלקם, גם לא יהודים. המכנה המשותף הוא ללמוד על שפת היידיש, כחלק מלימודים אקדמיים, מטעמי מחקר, או הכרות של מורשת, וכיוצא באלה מניעים.. אשתקד השתתפו בקורס הקיץ 130 איש, אבל הוחלט להגביל ל- 100 .

לימוד שפת היידיש היא באופנה.

אוניברסיטת תל אביב היא לא היחידה שבה מלמדים את תולדות היידיש. יידיש נלמדת גם באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה, ובאוניברסיטת בר אילן היא נלמדת כבר 30 שנים. בין המרצים באחרונה נמנה מייסד תיאטרון ה"יידישפיל" השחקן והבימאי הישראלי שמואל עצמון-ווירצר.הוא זכה השנה לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן. זאת בשל חלקו הגדול בתודעת השפה והתרבות ביידיש שהיו פעם דומיננטיות באירופה. אוניברסיטת בר אילן מתכננת הקמת אקדמיה ליידיש שבו תילמד לא רק השפה והספרות אלא גם פולקלור, מוסיקה ועוד.מלבד המוסדות האקדמיים קיימים גם מכונים ללימודי יידיש ותרבותה.

מדינה ש"מככבת" בשמירת מקום של כבוד לשפת היידיש היא פולין שבה מורשת של שפה אשר שימשה את היהודים במזרח אירופה. יותר מאלף שנה החל במאה ה-9. היא הייתה כזאת עד ל"מלחמת השפות" שעורר אליעזר בן יהודה בסוף המאה ה-. 19 .שניים מגדולי המשוררים הלאומיים של פולין היו יהודים. יוליאן טובין, אולי גדול המשוררים בפולין במאה ה- 20( לפניו במאות קודמות היו קוחנובסקי ומיצקביץ'- הגדול) ומאריאן המאר.,Marian Hamar משורר, מחזאי וסופר. אחד מגדולי הבמאים של היום הוא היהודי הרברט גרומסקי. בפולין קיים עד היום הזה תיאטרון היידיש על שם אידה קמינקסה שכול שחקניו הם פולנים. ובאחרונה ראיתי מצגת שבה להקה פולנית סתם, שרה ומחוללת ביידיש. גם היידישפיל הישראלי הופיע פעמים רבות בפולין בין היתר בעיר הולדתו של עצמון בילגוריי לא הרחק מלובלין בדרום מערב המדינה. גדול ה"טרובדורים" של שירי היידיש היה מרדכי גבּירטיג, שנספה בגטו קרקוב, אשר חיבר 300 שירים אשר בחלקם כתב להם גם טקסט וביניהם השיר המפורסם "אונדזער שטעטל ברענט" (העיירה שלנו בוערת) מעניין אגב שהזמרת הישראלית הצעירה,'והמבטיחה, בימינו , אֵלה דורון ,מעלה בימים אלה את שיריה ובראשם ' my country is burning" ( ארצי בוערת) . וזה נכון- אֵלה- זה נכון.

bodo  poster in bilgorajkrakov 2 127 monika & anat krakov

יעקוב בודו ליד מודעת "גבירטיג" בבילגוריי .ענת עצמון ומוניקה בהופעה בקרקוב. צילום ידישפיל

ה"ידישפיל" שהופיע בין השאר בבילגוריי העלה ההצגה על מרדכי גבּירטיג בכיכובם של יעקוב בודו וענת עצמון.המחזה עדיין מוצג במקומות שונים בארץ

יידיש היא שפה בינלאומית.

היידיש, אומר לי שמואל עצמן זכתה להכרה ולהוקרה מצד אונסקו( ארגון האו"ם לחינוך מדע ותרבות) . מנכ"לית אונסקו אירנה בוקובה אמרה בסימפוזיון שנערך באחרונה כי "יידיש היא לב לבה של היהדות והיא מקפלת בתוכה את היסטוריה של אירופה מזה אלף שנים". עצמון, לפנים שחקן ידוע שהתחיל את הקריירה שלו בתיאטרון הבימה ושיחק גם בהרכבים אחרים כמו בצוות הפופולארי "שלושת השמוליקים( עצמון, רודנסקי,סגל) נטל על עצמו את המשימה להחיות את שפת היידיש באמצעות תיאטרון, והוא תיאטרון ה"יידישפיל" שאותו יסד לפני 25 שנים.

מאז הקמתו הפיק תיאטרון ה"יידישפיל" יותר מ- 100 הצגות החל בקלאסיקה היהודית על סופריה,משורריה וממחזאיה וכלה ברפרטואר עכשווי. אולי יש בכך צדק פואטי שעשר ההצגות הראשונות בתיאטרון הבימה היו של סופרי ומחזאי יידיש. בביקורת על ספרה של דורית ירושלמי "דרך הבימוי" ( תרבות וספרות- "הארץ" 26.7.13 ) כותב יצחק לאור בין השאר:" צ'מרינסקי( אחד מן הבמאים הראשונים של "הבימה") .מסייע לירושלמי לקעקע את המיתוס על עבריותו של התיאטרון הבימה,על היותו נפרד לגמרי מהתרבות היידית שממנה הגיעו השחקנים. דמויות המפתח של התיאטרון( העברי) באו מעולם היידיש, בין אם מדובר בשלום עליכם ובין אם מדובר בחיים נחמן ביאליק"

עכשיו מעלה תיאטרון ה"יידישפיל" מחזות של מחזאים ישראליים מובהקים כמו אלה של חנוך לווין ("סולומון גריפ") של הלל מטלפונקט("מדריך הנוסע לוורשה) בין ההצגות בצנרת הצגה פרי רעיון של שמוליק עצמון "דג'יגאן ושומאכער מכים שוב" ( ג'יגאן אין שומאכער קנאקן שוין וידר) זה המשך למחזה קודם שלו שבו שולח עצמון את זוג הקומיקאים היהודיים הנודעים במאה ה-20 לגן העדן ועכשיו מחזיר אותם לארץ לראות : מה נשמע. אני מזכיר הצגה זאת בצנרת כי הכותבים אותה הם שני סטיריקנים ישראליים ידועים ועכשוויים ב. מיכאל ואפרים סידון. עוד סימן להוצאתו של היידיש " מן הארון"

ששי קשת מנכ"ל ה"יידישפיל" ,שגם אצלו באה היידיש כתגובה למלחמה נגד השפה הזאת בקיבוצו, וקבל את המושכות מעצמון, עושה לדעתי עבודה מצוינת. זאת לא רק בבחירה של מחזות טובים כמו " הערשלה מאוסטרופולי" שהפך לשלאגר, אלא בגישה שלו למשיכת קהל צעיר. אם בהצגות ביידיש ישנן כתוביות אלקטרוניות בעברית (וגם ברוסית) למעלה-

אין שום סיבה שבטקסטים עצמם לא תשולב השפה העברית. יש שסבורים שצריך להמשיך ולהציג על טהרת היידיש. אני חושב שהגישה החדשה היא נכונה. גם בשל היותה מעין "טריגר". ככלות הכול אנו נהנים מ"שלום עליכם" בזכות התרגום המוצלח של יצחק דב ברקוביץ חתנו. צריך רק לדאוג שאופי השפה, הסגנון וההומור יישמרו, ולא יהיו חריגים.

ahmuel atzmonphoto from play 1

שמואל עצמון                       תיאטרון  היידישפיל בהצגת גבירטיג בפולין

במלאת 25 שנים לייסוד תיאטרון היידישפיל ,וע"פ הצעת מייסודו שמואל עצמון, קבלו מוסדות היידישפיל החלטה לקיים בשלהי 2014 פסטיבל בינלאומי לתרבות היידיש. זאת בשיתוף המרכז ללימודי היידיש והלדינו באוניברסיטת בר אילן. התיאטרון יארח תיאטרוני יידיש מפולין, מרומניה, מארה"ב, מקנדה,מקנדה, מצרפת ומאוסטרליה.במסגרת הפסטיבל יוקרנו סרטים,ויתקיימו סמינריונים, סימפוזיונים הרצאות וסדנאות בנשואים שעוסקים בתרבות היידיש.

חוב היסטורי.

שובה של היידיש, הגם בדלת האחורית, היא לא צדק היסטורי. היא תיקון עיוות היסטורי. מי שבאו במסגרת העליות הראשונות היו יהודי מזרח אירופה. מי שבאו אחרי השואה היו שרידי השואה מאירופה רובם יוצאי פולין. החלוצים בני העליות הראשונות הכריזו מלחמה על מורשת הגלות ושפתה, וזה מצא ביטוי במעין מחיקה של תרבות ושפה אשר ייחדו ואיגדו מיליוני יהודים בריכוז הגדול ביותר שלהם לפני מלחמת העולם השנייה. עד כדי כך בעבעה ההתנגדות לכול מה שהריח "גלותי", שאנשי היישוב התביישו בה. לא רק אנשי העליות הראשונות וותיקי הישוב התנכרו לאותה מורשת. גם אני שבאתי אחרי השואה עשיתי הכול כדי להתנתק מכול מה שהיה קשור לא רק בשואה אלא בגלות שקדמה לשואה. שכן, כנער מתבגר רציתי בכול מאודי להתערות בחברה הישראלית, והמיזוג פירושו היה להנחית גיליוטינה על עבר..

עד כדי כך, שכאשר בן גוריון ערך מסע לעברֵת שמות לועזיים , הדבר הראשון שעשיתי אני כשריד שואה (שרצה להיות צבר) לקראת גיוסי במלחמת העצמאות היה שינוי שם המשפחה מגלָזֶר ל- גיל. רק מאוחר יותר שמתי לב שעשיתי עוד דבר שנבע מן הרצון להתנתק מן השורשים. אם משוררים כמו ביאליק, טש'רניחובסקי, שלונסקי ,אלתרמן- שמרו על שמם המקורי, אם גנרלים כמו לסקוב, מקלף או רבין לא החליפו שמות משפחה, מדוע אני עשיתי זאת. רבין בפולנית או רוסית, הוא רב , וגלַזֶר בגרמנית הוא זגג גם כן מקצוע מכובד. זה היה חלק מן ה"גמילה" מן התרבות שעליה צמחנו ואבות היישוב ביקשו לשרש אותה עד תום. אפשר וכורח מיזוג הגלויות הצדיק את האידיאולגיה הזאת, בשעתה אף שלא עד כדי העלאת גרזן עליה..היה מיעוט שנאחז בה כמו פועלי ציון שמאל,אבל היא החזיקה מעמד, תוך מאבקים בלתי פוסקים עד אמצע שנות השלושים של המאה ה- 20 לפי המחקר של אריה פילובסקי אחרון הביטאונים ביידיש בארץ היה ה"נייוועלט" שיצא מטעם פועלי ציון שמאל .היידיש הוכנעה.

הפולקלור היהודי הושם בגנזכים, הזֶמֶר היהודי המזרח אירופי, הועלה לבוידם והתאפיין בשירים חסידיים ששמרו גם על שפת היידיש.. ובהקשר זה דווקא העלייה מהמזרח,והמגרב, שבצדק ראתה עצמה מקופחת, חברתית וכלכלית, הצליחה לא רק לשמר את הנעימות המזרחיות אלא להפוך אותן לנחלת הכלל.

אשר להנצחת יהודי מזרח אירופה- רובן של קהילת פולין אלה מונצחות בצורה זאת או אחרת ב"יד ושם"( שם תמצאו את כול השמות, דוממים ב"בקעת הקהילות" ) , במוסדות של תיעוד וזיכרון או בבתי עלמין. יש מוזיאון התפוצות שמוקדש לכלל העולם היהודי. מלבדו ישנם מוזיאונים ובתי מורשת כדלהלן: מוזיאון למורשת יהודי בבל, מוזיאון לתולדות מורשת קהילת לוב, מוזיאון לתולדות יהדות תימן, המרכז למורשת יהדות סלוניקי, המרכז למורשת יהודי צפון אפריקה, המרכז למורשת יהדות ארם-צובא( חלב) , המוזיאון לתרבות יהודי הונגריה, המרכז למורשת יהדות תורכיה,מוזיאון יהדות איטליה. אפשר ויש עוד כמה שלא איתרתי. אבל מוזיאון לתולדות קהילת יהודי פולין נמצא בוורשה, וממשלת ישראל המנוכרת, לא תרמה ולו פרוטה שחוקה. ויש עוד מרכזי מורשת יהודיים במקומות שונים בפולין.

zd wola museum kamilawarsa jewish museum out lookwroclaw cutlture center  from jewish heritage

במוזיאון זדונסקה-וולה               המוזיאון בוורשה                        המוזיאון בוורצלב

אז אני מכריז כמו הנשיא קנדי שהגיע לברלין הנצורה- Ich bin ein Berliner – אני ישראלי יהודי פולני.  לאחר שחפרתי והעליתי מן הקרקע את שברי העבר, אני מבקש לאחות אותם ולהציב אותם כ"יד ושם", לקהילה מפוארת שבה גדלתי ובה גדלו אבותיי.

בתנועה ובמוסיקה.

בהיכנסי ל"טראנס" של ניואנסים היסטוריים מצאתי עקבות לשפת היידיש, בצורה אולי הזויה, אבל ראויה לתשומת לב. גדול הפנטומימאים במאה ה- 20 היה מרסל מרסו הצרפתי. מרסו, לשעבר מַנגֶל, נולד לשוחט מבית יהודי בפולין. אביו נספה באושוויץ. אבל אם תשימו לב לתנועות של מרסו במופעים שלו, הם תנועות של יהודי, ליתר דיוק ,יהודי דובר יידיש. תלמידו הישראלי, שייקה אופיר היה כול כולו- בראש וראשונה ההומור שלו- יידיש. יתרה מזאת.. נזכרתי ביצירה של מוסורסקי " תמונות בתערוכה" שעל פי ציוריו של ויקטור הרטמן , הוא חיבר אותה . אחד הקטעים שמבוסס על ציור הוא "שני יהודים פולנים". אחד , דמות דומיננטית, אדם עשיר ורב מידות, אטי ושאנן בדיבורו. השני – קטן, עני ורעב, עצבני, מתחנף ומתרפס בפני הגדול והעשיר. מוסורסקי תרגם את הדו שיח בתזמור, אם זכור לכם, לכלי נשיפה, חלילית ואבוב, או קרן צרפתית( אני לא זוכר בדיוק) וזה לא שיח בפולנית. זה שיח ביידיש.

משום כך שובה של היידיש, ולו סמלית, בקורסים באוניברסיטאות, ובעיקר בתיאטרון כמו ה"ידישפיל"- הוא תיקון עוות היסטורי. אלה הקהילות שבמשך דורות היו עמודי התווך של העם היהודי. בקרבם לא רק נשמרה השלהבת של היהדות אלא צמח הרעיון של הציונות המדינית שהביא להקמת המדינה. קרוב לחצי מיליון שרידי שואה רובם מפולין שיכלו להגר לכול מקום בעולם, באו לכאן כדי להקים כאן את המדינה, להילחם למענה וגם ליפול במערכה.

תרבות הגולה, שהיידיש היא חלק בלתי נפרד ממנה, דומה לאדם כמוני שגדל על מורשתה. כאשר העתיד מאחוריי, העבר מתייצב מלוא קומתו לפני. אני קד לו קידה עמוקה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 08/08/2013 at 9:16 am

    לאחר שבסביבות המאה ה-13 היגרו חלק מהיהודים למזרח אירופה ונחשפו לשפות הסלאביות, היידיש הפכה לבעלת סממנים יותר של שפה ופחות של דיאלקט.

    • אבי ברד  On 09/08/2013 at 10:23 pm

      האמירה שלך מבולבלת קמעא. יהודים ראשונים הגיעו למזרח אירופה עוד לפני תחילת ההגירה הגדולה הראשונה במאה ה-9. אידיש היתה שפה שנפרדה מהגרמנית עוד בהיותה בגרמניה, משתי סיבות: האחת שהיא כללה בתוכה הרבה מילים וביטויים בעברית ובשפות אחרות לא-גרמנית ובגלל שנכתבה באותיות עבריות, והשנייה, משום שהגרמנית התפתחה והשתנתה משהו מאז ימי הביניים המוקדמים ועד היום.

  • ששי קשת  On 08/08/2013 at 9:27 am

    צבי יקירי יישר כח הרבה תודה על מאבקך המרגש להשבת כבודה של תרבות ושפת היידיש ותמיכתך בתיאטרון יידישפיל
    ששי קשת

  • צבי גיל  On 08/08/2013 at 9:42 am

    תודה ששי ידידי. יש לך מניות בכורה שם. אתם עושים את המלאכה. אני בסך הכול מציין אותה לשבח. גם זה משהו. צבי.

  • לילי הבר  On 08/08/2013 at 4:07 pm

    מסתבר שבפולין היידיש לא "מתה". היא נלמדת באוניברסיטאות כחלק מלימודי היהדות, והסטודנטים הפולניים בקיאים ברזי השפה ו"מפטפטים" בה. קשה להבין כיצד השפה חיה שם וכאן היא משמשת אך ורק את האוכלוסיה החרדית. אולי הגיע הזמן שהחזיר את היידיש לחיי היומיום.
    אצלנו דברו עברית ופולנית. אמי לא ידעה יידיש כלל וכלל. ולמרות זאת ה-יידיש נשמעת לי כמו מנגינה ערבה, כמו שיר נפלא, כנראה שב-DNA שלנו, יוצאי מזרח אירופה, היא עדיין תופסת חלק נכבד.
    ואשר ליידישפיל – לפני כחודש צפיתי בהצגה "מדריך למטייל בוורשה" בכיכובה של ליה קניג. היה נפלא, נהדר, קסום, משיב רוח, מצחיק, שנון, משעשע והכי הכי נכון שבעולם. ראיתי בשעתו את ההצגה גם בעברית, אך ביידיש זה נשמע הרבה הרבה יותר טוב.

  • אבי ברד  On 09/08/2013 at 10:17 pm

    כמה זמן עוד יהיה אפשר למשוך את לימודי האידיש כאשר פחות ופחות אנשים מדברים אידיש? אולי ילמדו אותה כמו שלומדים היום אכדית, כי נושאת בקירבה הרבה ערכים תרבותיים, לאומיים, היסטוריים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: