ההפגנות עשו את שלהם. הן יכולות לשבת.הן אמצעי ולא מטרה.


הפגנות המוניות שיש מאחוריהם נושא וסיסמה כמו "מהפך התודעה החברתית" הן אמצעי יעיל. אבל לא זו בלבד שהן לא התכלית אלא גם לא מלוא הפוטנציאל הטאקטי- האמצעי להשגת המטרה. הכלי היעיל להביא לשינוי מיוחל הוא בזירה הפוליטית, כאן ובכול מקום, ואת זאת דפני ותומכיה במחאה החברתית פיספסו. עוד רעש קטן הוא פורקן לתסכול, אבל הפעם גם אני ספקן לגבי התועלת. לכן זאת הפעם הראשונה שלא השתתפתי בהפגנה למען צדק חברתי

 

אני מודע, כאחרים ,שמקדישים תשומת לב רבה להשלכות של ההפגנות לפני שנתיים, שהן לא היו לשווא. השתתפתי בכולם ואף היה לי הסיפוק להופיע במאהלים בשדרות רוטשילד ולהביא את המסר שלי לדור הצעיר. ההפגנה הגדולה, העממית שהקיפה אנשים מכול הארץ, הפיחה בי תקווה והזכירה לי מעמד כמו עצרת ההמונים בכיכר מוגרבי בשנת 1947 לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה. זה היה לי רגע מפָעֵם ומהמם שהדור הצעיר סוף , סוף מרים את הדגל, לאחר שנות אדישות.

settlementsmilitary budget

הפגנות 2013 נגד הוצאות על התנחלויות ובעד קיצוץ תקציב הביטחון.

בתחום התודעה הרחבה, ההפגנות והעצרות לפני שנתיים הביאו בין היתר לחשיפת רעות חולות בחיינו הכלכליים, החברתיים והציבוריים. אולם גם אלה לא התכלית. המטרה היא להביא למהפך לא רק בתודעה אלא בשטח. ומהפך זה לא הגיע מכיוון שיוזמי המחאה לפני שנתיים ביקשו להיות קונצנזואליים, לאמור לתפור בגד לכול. זה היה אפשרי לפני כמה עשורים, אבל לא כיום. עניין אחד הוא לצעוק שכואב ועניין אחר הוא למצוא מזור לבסיס התחלואים.

דפני ליף ,סילבריטי ומבוקשת בתקשורת, ניסתה לחמם את האווירה לקראת ההפגנה בתל אביב במוצ"ש 13.ביולי.היא הופיעה בראיון מוקרן עם מירב ארלוזורב בד'מרקר ומככבת ברשימה ארוכה של אשר שכטר במגזין הזה." החדשות הטובות הן ששנתיים אחרי שהתחילה את המחאה הגדולה בתולדות ישראל, ליף מרגישה הרבה יותר טוב עם התפקיד שהיא ממלאת כסמל המחאה. גם כשנהג מכונית מגיע ומנסה להטריד אותה מילולית באמצע צילום, בצעקות "תראי איך את עומדת, כמו קוף בגן חיות. שאני אתן לך בננה?", היא מתעלמת ממנו – ומבקשת ממנו, בנימוס, להציק לה בזמן אחר." ככה שכטר. לאחר עוד כמה פסקאות על היכרותה מקרוב ועל מה שקרה מאז ההפגנות הגדולות וקצת מריחה של אגו (. "וזאת אני אחרי שלא ישנתי שלושה ימים. אני ערה, ערה לגמרי") מביר שכטר מקצת ממשנתה:.

" ליף, עקשנית כתמיד, מתעקשת להילחם באדישות, גם כשהאדישות אדישה למאבק בקיומה. "לא אכפת לך מהחיים שלך?", היא שואלת. "ביבי נבחר שוב", הוא אומר. "הוא ירד בעשרה מנדטים", היא משיבה לו. "נו, אז לפיד יהיה, אותו דרעק", הוא אומר. הוא עצמו לא הצביע בבחירות האחרונות, והעדיף לעבוד. "אתה תשכח את העובדה שהייתה מחאה חברתית באותו קיץ?", מנסה ליף להסביר לו. "אנשים שכחו כבר", אומר נהג המונית. "אנחנו עם ששוכח מהר. המע"מ עלה ל-18% –

כשיתיישר קצת המצב הוא יוריד אותו ל-16%, ואנשים ישכחו והוא יהיה נסיך. אם לא תהיה פה מהפכה, לא יקרה כלום". "נו, ואיך תהיה מהפכה אם לא תצא להפגין?", מתעקשת ליף. "יש לך שאלות שמאוד קשות לתשובות", אומר נהג המונית, רגע לפני שהוא מבטיח שוב לא לבוא בשבת, וממליץ לה לרוץ לכנסת במקום."

ומי שרוצה לקרוא את כול "ההגדה" של דפני ליף כולל מאמר המבוא המנותח של גיא רולניק . ימצא אותה בד'מרקר. אני מסתפק בציטוט הקטע של הנהג, מכיוון שאותו נהג מונית הוא בשבילי סמל להגיון בריא. "את רוצה להשפיע-דפי- לכי למקום ששם משפיעים- לכנסת, לפוליטיקה".חלק מן הצעירים הלכו לשם והם עושים. ולי, אף שיש לי דעות פוליטיות, אין זה משנה לאיזו מפלגה הצטרפו. בכול סיעה הם יכולים לפעול כדי להיאבק למען אלה שיצאו להפגנות הגדולות ואת אלה שהם ייצגו. דפני לא מסתפקת לא בריאיון חזותי ולא בכתובי. היא פונה לקוראי ביטאון המחאה " חדשות המחאה מ- 14 J"

"שני דברים חשובים שמרגשים את כל מי שקורע את התחת על ההפגנה:אנחנו עובדים מתוך דבקות במטרה, משולבי ידיים ומרגישים את הלימוד ואת הדרך שעברנו כפעילים בשנתיים האחרונות. היצירה המשותפת ממלאת את הסיפוק האישי והאגו בשיח פשוט לא קיים.האנרגיה שיש כאן היא מלהיבה, היא מרגשת, היא מראה בעיני על התפתחות ועל אמון שנבנה. יש לנו המון מה לעשות. אנחנו זקוקים לא לעזרה שלכם, אלא לשותפות שלכם.בחיאת, שימו את הקטנוניות בצד- יש לנו כאן הזדמנות אמתית לייצר מומנטום מחדש ואולי להציל את המדינה הזו מהכיוון בו היא צועדת.למרות הכול ובזכות הכול, אני אוהבת את כולכם וכולכן.מי שמעוניין להצטרף לצוות, בבקשה צרו קשר דרך הטופס ומונה תהיה אתכם בקשר.דפני

שנתיים למחאה – ממשיכים במאבק. 11 ביולי 2013
clip_image001

אחלא של שפה ציורית, שפת העם והנוער, גדולה מן החיים- דפני זאת. ז'אן דארק היא אפס לעומתה.מת עליה. אני כבר הערתי בשעתו על סגנון "הנעורים" הזה, שלא לדבר על השפה העברית. אבל גם שפה כמו כול מסר הוא אמצעי. המטרה זה האדם, הציבור. ומה לעשות, גם כאן, וגם במצרים, הציבור דורש מעשים. ואלה מקצת מן הדברים שהושמעו במוצ"ש בעצרת. צ׳ארלי ביטון וותיק "הפנתרים השחורים" אמר כי המחאה צריכה לעלות מדרגה "צריך להגיד לשלטון שחומס, גונב, מושחת ודואג לטייקונים שהוא שוכח את הדל והעני ".

chrli-biton_dbd__IMG_6748-copy

צ'ארלי ביטון בהפגנה במוצ"ש האחרון.צילום דן בן דב(באדיבות "מגפון")

ביטון הזכיר שבשנות ה-70 , הפנתרים השחורים היו מוכנים גם לשבת בכלא כדי להיאבק על רעיונותיהם. גם אחרים חזרו על אותו מסר נכון וצודק שהושמע לפני שנתיים.

אין קונצנזוס, ולא יהיה ,בתחום חלוקת הנטל והמשאבים.

בתחום הזה כמו בתחומים אחרים, כמו כלכלת הבית, אין משל דומה יותר מאשר של השמיכה. זה הגודל שלה. ואתה חייב להחליט את חשוב לך לכסות את הראש או את הרגלים. אם תמתח אותה יתר על המידה היא תיקרע. זה הכלל במשק בית וזה כלל ברזל במשק המדינה.פשוט מאוד.

אשר לחלוקה נכונה של המשאבים, התייחסתי בשעתו לנושא וכתבתי בין השאר: "מסגרת אחרת של המאקרו הוא הפניית המשאבים הלאומיים למטרות לא ראויות. משאבים אדירים מופנים להתנחלויות, שאת חלקם נאלֵץ לעזוב. לא מדובר רק בתחום הדיור, שגם כאן הבנייה לא רק גדולה יחסית לבנייה בקו הירוק אלא גם מסובסדת במידה ניכרת .מאות אלפי שקלים מוצאים על כבישים בנתיבי ההתנחלויות אשר משרתים קומץ תושבים בהשוואה לכבישים בישראל. מערכות חינוך מועדפות, מוסדות ציבור) , כפי שציינתי במאמר שלי, "בין קריית ארבע לקריית שמונה") זה לא בא על חשבון דבר אחד בלבד- כמו דיור אלא על חשבון כול התחומים שקשורים ברווחתם של אזרחי ישראל" .

אתמול, בפרסום של מבקר המדינה, צוין בין היתר כי התושבים בהתנחלויות לא שילמו במשך שנים דמי חכירה שמצטברים לחמישים מיליון שקל לשנה.,כלומר מאות מיליונים במשך שנים. זאת בשל רשלנות של המנהל האזרחי ומשרד האוצר.

עוד מסגרת שראויה לפרימה הוא תקציב הביטחון, שחלקו הארי הולך לכוח אדם, ולאו דווקא לכלי מלחמה. זאת פרה קדושה שמזמן ראויה לדיון ציבורי. וכל מי שמנסה לרדת לשורשי הבעיה, לא יכול להתעלם אצלנו מן ההיבטים האלה. ועוד פרט מאיר עיניים. .על פי נתונים שונים המשכורת של מפקדים בכירים בצה"ל עלה ב 14 השנים האחרונות ב-94% ואילו השכר הממוצע במשק עלה ב-27% בלבד.דוגמה בולטת לא רק לחוסר שוויונות משווע אלא להוצאות כספיות מופרזות על חשבון הוצאות למטרות חיוניות יום יומיות של האזרח

ומה עם הגרעין האיראני, ומה עם השלום.

אשר לנושא הביטחון. העובדה שראש הממשלה שוב הוציא את הגרעין האיראני מן המגירה, מלמדת כי הכתובת היא לא רק אמריקה, אלא גם בתוך הארץ, בין היתר נגד תנועות המחאה. אנו חיים באיום מתמיד ולכן יש לשמור על צבא חזק על חשבון דברים אחרים. אני מוכן להיות שוטה הכפר ולומר שהאיום האיראני גדול לאין ערוך כלפי העולם הערבי, ובעיקר כלפי סעודיה ומדינות המפרץ, וגדול יותר כלפי האינטרסים האמריקניים הגלובליים. מאשר כלפינו, אף שאנו קרובים יותר לאיראן. כאילו בעידן של היום המרחק קובע, או "המשלט" של פעם , או מרום החרמון "העיניים של המדינה", או תותח בהשוואה לטילי שיוט . מה שמזל"ט לא רואה לוויין רואה. אך ביבי מנסה להדביק אותנו בפחד הזה שעליו נחיה בארץ הזאת.והוא ,הפחד, תשובה לכול המדווים החברתיים, כלכליים, מוסריים, ביטחון הפנים ועוד.

בימים האחרונים עלה נושא המס הנדיב שמוענק לתאגידים בינלאומיים. גם לבי כבד, אבל הסוגיה מורכבת מאוד. יש לנו מתחרים בעולם, ותאגידים אלה מעסיקים רבבות עובדים בישראל. עם כול הטענות הצודקות כלפיהם, הם מביאים ליצוא ומעסיקים הרבה כוח אדם, מהם כוח אדם שגם הוא עלול לברוח יחד עם התאגידים. לא הם שורש הבעיה.

אני רואה לנכון לציין כי גם בעקבות הפגנת ההמונים לפני שנתיים, הערתי שראיתי מעט שלטים בנושא ההתנחלויות ותקציב הביטחון. וזה לא היה מקרה. שכן מארגני ההפגנות ובראשם דפני ליף רצו קונצנזוס, ובנושאים אלה אין קונצנזוס. בדיוק כמו שאין קונצנזוס בכנסת, אבל בתחום הפרלמנטארי עושים את המלאכה, פחות טוב או יותר טוב, שם נמצאת נציגות הריבון- העם.

וכאן ברצוני להדגיש כי גם בפן הזה, תנועת המחאה לא עמלה מספיק כדי להגיע לקהל באמצעות התקשורת. ניקח לדוגמה את השידור הציבורי אשר לפי החוק חייב "לשקף את הדעות שרווחות בציבור".. מדוע אין לתנועת מחאה דוברים אשר יתייצבו מול הכתב הצבאי של ערוץ 1 כאשר הוא משמש פה לראשי צה"ל ומערכת הביטחון מה יקרה אם יקוצץ התקציב. היה פעם בערוץ זה גם פרשן צבאי, יואב לימור, שהיה פרשן מעולה, ודחקו אותו החוצה. או להעמיד מול הפרשן הכלכלי, החברתי מאוד , עודד שחר,מישהו שיאמר מה צריך לעשות, שכן שחר מותח ביקורת על מה שלא נכון ואינו קובע מה כן נכון. הוא יעסוק בנמלים, בעבודה המאורגנת, בעוולות, אבל מתרחק כמטחי טיל שיוט מנושא הביטחון וההתנחלויות . את הנושאים השנויים במחלקות הוא משאיר לזירת הלודָרים של "פוליטיקה". לכך נוסף השבוע איום אחר, והוא מצד האיחוד האירופי שההסכם שלו עם ישראל לא יכלול מוצרים המיוצרים בשטחים הכבושים. נוח לו לשידור הציבורי שיש דפני ליף אחת, ולא צריך לשבור את הראש בהבאת מומחים כלכליים פוליטיים שחולקים על מדיניות הממשלה.זה גם .כישלון מהדהד גם של האופוזיציה הפוליטית. באנגליה לדוגמה יש דוברים בכול תחום לאופוזיציה מול השרים בממשלה, ונראה את הבי. בי. סי שלא נותן פתחון פה להם. לא נראה זאת כי יש להם מקום מכובד בכול השלוחות של השידור הציבורי הבריטי.

ומה עם אותו גורם "זניח", ששמו שלום אשר אם יבוא לא ישים קץ מיידי לעיוותים החברתיים כלכליים אבל יביא לפחות לתיקון חלקי מיידי של המצוקה הכלכלית.לא ראינו הרבה שלטים על אותו "שלום" מילת הברכה של הישראלים,שמעוררת "פחד" אצל רבים מהם.  עכשיו אנו שומעים ציוץ של זמיר (ג'ון קרי ברבת עמון שיש התקדמות לקראת השיחות) . ובנושא כה חשוב, ומכריע כמו השלום, אשר ללא ספק יניב בשלב זה או אחר תוצאות חבריות וכלכליות- על כך שמענו מעט. גם לא מדפני ליף- כדי שלא לקלקל את הקונצנזוס.

במאמר "הכמיהה הישראלית לא-סיסי " כותב הפרשן הפוליטי של "הארץ" ארי שביט: "מדוע נגנבה המחאה החברתית של 2011 – ? בדיוק משום כך כי בישראל לא נמצא לפני שנתיים גנרל שיממש את מרי רוטשילד כפי שא-סיסי מימש את מרד תחריר,ומשום שהמורדים הישראליים לא ידעו לממש את מרידתם באופן דמוקרטי. בעוד הפגנות המחאה היו מרשימות, תרגום המפלגתי שלהם היה עלוב"

א-פוליטיקה בתחפושת פופוליסטית.

בשעתו הזכרתי את המלצתו של "דני האדם", בפני סטודנטים ישראליים שלהשפיע בכול מקום אפשר אך ורק בזירה הפוליטית. בספטמבר 2011 דניאל כהן בנדיט( דני האדום) בא לארץ על רקע המחאה החברתית. הוא שהנהיג בשנת 1968 את מחאת הסטודנטים הגדולה בצרפת וכיום הוא חבר בפרלמנט האירופי מטעם מפלגת הירוקים. הוא המליץ בפני הסטודנטים לפנות לפוליטיקה משום שרק משם הם יוכלו להשפיע .והוא צדק.

המפלגות, על כול הרע, והנכלולי שבהם, הן בסיס לדמוקרטיה.מדינה ללא מפלגות יכולה להיות הכול, אבל לא דמוקרטיה. ואשר לפזילה הזאת כלפי הכול , ראינו אותה במערכת הבחירות כאשר שלי יחימוביץ מנהיגת מפלגת העבודה נמנעה בהתמדה מלגעת בנושא ההתנחלויות או תקציב הביטחון בתקווה שתמשוך מצביעים מן הימין, כאלה שבוחלים בשותפות עם "ישראל ביתנו" . היא אכזבה והכזיבה, ואיבדה כמה מנדטים.

זהו בדיוק מה שעושה דפני ליף אלא שליף היא לא נציגת מפלגה והיא לא צריכה לתת את הדין. כול מה שהיא רוצה ועושה זה לקבל במה וזאת היא מקבלת. ובמה היא דבר חשוב להעברת מסרים..אני רוצה להדגיש כי העובדה שבהפגנה, או בעצרת הזיכרון, השתתפו 3000 איש אינה מעלה ולא מורידה. הייתי כותב זאת אילו השתתפו 330,000 איש. זאת הפגנה צודקת, משקפת תסכול אמתי, כאב,מרורים וחרדה לעתיד. אבל הפגנה היא לא עשייה, היא הדרך אל המטרה ולא המטרה.לכול היותר המוחים והמפגינים יוכלו לשמש שדולות לחברי הכנסת שמנסים לשנות את המציאות. אבל גם שדולה צריכה להתארגן. הפגנה ומחאה אינם פעמון. נזכרתי בשירו של נתן אלתרמן, לחן משה וילנסקי, ששררה שושנה דמרי, ועיקרו, שבפעמון, צריך לצלצל פעמיים כדי שדלתות הלב תיפתחנה. הנה הפזמון החוזר:

צריך לצלצל פעמיים,
צריך לחכות רגע קט,
ואז נפתחות הדלתיים
ואז נפגשים במבט

ואכן הפגנה אינה פעמון, ואלה בפנים- אוזניהם אטומות. הפוליטיקה, דפני ליף ואוהדיך, היא לא בפייסבוק, ובכך באותם "פנים" אעסוק ברשומה הבאה.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

..

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מצלמות אבטחה  On 18/07/2013 at 12:56 pm

    Ilcctv – מצלמות אבטחה

    מצלמות סמויות
    מצלמות אבטחה פנימיות
    מצלמות אבטחה לבניין מגורים
    מצלמות אבטחה לעסק
    מצלמות אבטחה HD
    מצלמות אבטחה מסוגים שונים לבתים פרטיים, בנייני מגורים עסקים ועוד…

    אתר העסק: http://ilcctv.com

    טל': 072-2586333

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: