ביבי ואיווט מבקשים עכשיו תשומת לב הדדית….גם של הנשיא אובמה


הישראלים שלא יודעים תשומת לב מהי, יקבלו אותה בשפע בחדשים הבאים.

כאשר הבחירות בפתח וההיצע של סל ההבטחות גדול לאין ערוך מן הביקוש, נהיה עדים לחיזור לוהט של הפוליטיקאים אחר האזרח. הוא יקבל תשומת לב, קולקטיבית ואישית, שתחנוק אותו מרוב חיבוק. הכלל הזה מלמד על החריג, שהוא בעצם הכלל של רוב ימות השנה, ואינו חל רק על יחסי השלטון והאזרח אלא על היחסים בין הישראלים לבין עצמם. יחסי אנוש אצלנו הם על פנים.

אינני זוכר מתי תיבת המכתבים במחשב הייתה כה מפוצצת לאחר חופשה קצרה באילת כמו הפעם. רוב הארטילריה באה ממועמדים במפלגת העבודה, כולל איגרת הרועָה , שלי יחימוביץ'.. אבל אלה באו כנראה, גם ממפלגות אחרות לכתובת הבלוגר . בתורת השכנוע Mass persuasion אתה חייב בראש וראשונה להתמקד בתשומת הלב באיש, ובייחוד כשהוא לא מוכר לך, והרוב, גם מאלה המוכרים לי, הרקורד שלהם רחוק מאוד מלהחמיא. משום כך אני אמור להכיר אותו אדם אבל חדיש, חדש ומחודש. משהו אחר. משהו שעבר שיפוץ, והוא עכשווי יותר. ככה למדנו מן המשווק הגדול ביותר שהיום הוא עומד בראשות ממשלת ישראל. הוא מסוגל להכין לנו תערובת של ז'בוטינסקי ופוטין ( לתשומת לבו של א.ב יהושע- "הילכו שניים יחדיו") ולשכנע אותנו שזה המרשם לבריאות העם, והציבור ילעס ישלשל, ושוב ילעס ויעכל.

חזקה עליי וחזקה על המחזרים שיום לאחר הבחירות לא אשמע מהם גם אם אפנה אליהם, שהרי מנהיגנו ונבחרינו אף שאינם מצטיינים בתחומים השונים, ובראש וראשונה בתחומים ערכיים, מצטיינים בצפצוף גדול מאוד,מול ועל האזרח.

אין לכך דוגמה ומשל בשום ארץ דמוקרטית, ובראש וראשונה בארה"ב של אמריקה, שאנו כה תאבים לחקותה. אביא אפיזודה אחת, שמעידה על הכלל : הסנטור הנרי ג'קסון אחד הסנטורים הבכירים של המפלגה הדמוקרטית ולימים מועמד במערכה על הנשיאות, הזמין אותי אליו לסנט. ג'קסון נמנה עם התומכים הגדולים של ישראל בסנט, ובעל השפעה. אני כשליח וככתב של שרות השידור בצפון אמריקה, ביקשתי להכיר אותו מקרוב. כמה חדשים לאחר הפנייה קבלתי הזמנה לבוא אליו בשעות הערב המאוחרות. לאחר חילופי ברכות ולקראת השיחה בינינו ( אמורה הייתה להיות שיחת רקע בלבד ולא ריאיון) הוא הצביע על ערמת ניירות בגובה של עשרים סנטימטרים ויותר." תאמין או לא, אלה המכתבים של הבוחרים שלי ואני מגיע אליהם רק בשעות הערב, כאשר אין לחץ של שגרת יום, וממיין אותם. בחלקם אני משיב אישית ובחלקם אני משאיר זאת לעוזריי"- הוא הסביר לי. ואז שאלתי אותו אם יש לו הערכה לכמה הוא משיב אישית מדי ערב. "אין לי הערכה. אומר לך פחות או יותר את המספר. אני משיב מידי ערב ל 40 – 50 מכתבים. אני מקליט את התשובה למזכירה ,היא מדפיסה ואני חותם". לשמחתי הוא זכר את פגישתנו כאשר הזמנתי אותו להשתתף בשידור "מוקד", של הטלוויזיה הישראלית, באחד מביקוריו בארץ, והוא נענה. ללמדכם כיצד אמריקה ונבחריה מתייחסים להיענות לפניות בכלל ולתשומת לב בפרט בכל ימות השנה ולא רק בעת מערכת הבחירות..

photo galia  nov 70 jackson

הסנטור הנרי ג'קסון במשדר "מוקד" בטלוויזיה הישראלית ב-1970 לידו צבי גיל,חנה זמר

עורכת "דבר" ,אלי אייל כתב מדיני.(פוטו גליה)

לעומת זאת כאשר בעקבות "מייל" ממזכ"ל תנועת העבודה שאלתי אותו מדוע איננו שומעים דבר וחצי דבר מפי יושבת ראש המפלגה על מלחמה ושלום, על הפלשתינאים, מו"מ, על שתי מדינות לשני העמים, הוא לא השיב לי. ספק רב אם הוא ראה את הפנייה שלי בכלל. אני העליתי זאת בדרך משלי ובאחד ה"זרקורים" ביקשתי לדעת האם מפלגת העבודה במצעה והיושבת ראש שלה הם במצב סימביוטי. חיזוק לכך קבלתי מן האיגרת האחרונה שלה בעקבות איחוד הרשימה של הליכוד וישראל ביתנו.

שני מוטיבים עומדים במרכז ההודעה. האחד, קריאה לחברי הליכוד שלא מרוצים מן האיחוד, להצטרף ל"עבודה". במילים אחרות, מה שהיא פוסלת בימין היא מקבלת ב"שמאל" ( אם אפשר לקרוא כך לרשימת העבודה ).אם אכן אלה יצטרפו, מדובר בחברי הליכוד על כל המשתמע בנושאים לאומיים, לרבות נושא השטחים. המוטיב השני הוא סקרים. בשעה שהיא מצביעה על כך שמה שמעניין את ביבי הם סקרים, היא עצמה מתבשמת מהם. זאת הסברה לקויה מן היסוד. הציבור לא רוצה לשמוע מאשת תקשורת שהפכה למנהיגה פוליטית על כוחה של תקשורת. הוא רוצה לשמוע מה היא תעשה ב"חפץ" שנפל לידה. והמדהים ביותר הוא שלא שמענו מ"שורת המקהלה" בעבודה, איזה דיסונאנט, כאילו אנו מצויים באיזה עידן ישן חדש של גולדה יחימוביץ'.

כל ה"מהפכים" הפוליטיים שאנו עדים להם, אינם אלא אקרובאטיקה,להטוטנות. אם ביבי חבר לאיווט, כחלון איים להופיע סולו והנה יש לנו שני ציפורים מעופפים. שימו לב לטריק הטריקים ולשטיק השטיקים. הברירה היא בין העמדתו של כחלון גבוה יותר ב רשימת "הליכוד ביתנו", או הופעתו ברשימה נפרדת. אם כך, מדוע שמענו שבכירי הליכוד מצוטטים ש"כחלון איבד עולמו". הסיבה ככל הנראה היא שהיו משוכנעים שאם כחלון מבטיח לביבי שיישאר בליכוד, כי הרי הוא בא מרחם הליכוד, ולמרות זאת מקים רשימה עצמאית, הרי זו פסגת השטיקים. האיש מצא עולמו. לאמור הרשימה של כחלון תשמש סוס טרויאני, שייכנס לכיכר הזירה החברתית, ימשוך ממנה קולות ואחר כך יביא את העתודות שגייס לממלכת הליכוד- ביתנו.  הגידו אתם. מי אמר שפסה השטיקולוגיה בישראל. לבסוף התברר, מבלבול ההודעות של "מקורביו" ( עוד להטוט ישראלי) כי אכן בכל מקרה היה תומך בליכוד. אין כמו מערכת בחירות כדי להוריד את הצבע מן השחקנים הפוליטיים שמופיעים בטלוויזיה ויושבים יותר זמן בחדר האיפור מאשר במשרד שלהם..אשר לקדימה, בהעדר המצאה טובה יותר מודיע שאול מופז, יו"ר קדימה 24 שעות מראש כי למחרת נהיה עדים לחדשה מרעישה. תשומת לב ליממה שלמה. ואכן היינו עדים לתמונה גדולה של הפטרייה של הירושימה. לצדה הנבחרת שנותרת של "קדימה".הפטרייה של הירושימה תמיד מזעזעת. ההופעה של מופז והנבחרת זעזעה לא פחות. ועוד לא פסו פעלולים. במשחק הכיסאות הזה לא רק היושבים זזים אלא גם הכיסאות זזים כחלק מן ה" קסם".

kenian perfrmance 6 - עותק

אקרובטיקה עם כיסאות

לא אתפלא אם הנשיא אובמה שנבחר מחדש, לא יזכה לתשומת לב מיוחדת, רווית שמן זית, מצד ראש ממשלתנו שגם הוא רוצה קדנציה שנייה ברצף. ראשי האופוזיציה אצלנו הזדרזו לברך את הנשיא אובמה ושלי יחמוביץ' אף הזכירה "שלום בין העמים",לאמור בין עמי העולם, שאנו ושכיננו כנראה לא חלק ממנו. .אבל בהקשר זה אני לא מדבר על פוליטיקה אופורטוניסטית אלא על תשומת לב. May we have your attention please

תשומת הלב בישראל היא מתחת למפלס ים המלח.

לא מכבר שיבחתי ספר שכתבה ידידה שלי באחרונה ובתגובה היא הודתה לי על ה"פרגון". אגב, אולי רבים לא יודעים שזאת מילה ביידיש, אשר מקורה כמו ברוב הז'רגון היידישאי, הוא גרמני. Vergoennen . נזכרתי שהיא לא הראשונה מקרב משכי העט, כיום מקישי הקלידים, שמתייחסת כך למחמאה כה מובנת. היה זה העיתונאי הבכיר של ,"ידיעות אחרונות", עמיתי נחום ברנע. כאשר שלחתי לו ברכה על קבלת "פרס ישראל". גם הוא הודה לי על פרגון. דמני שכבר הזכרתי זאת באחד הפוסטים. אינני חושב שיש מונח מדויק יותר בעברית, למעט אולי "לראות בעין יפה". מכל מקום, לא בתורת השפה עסקינן, אלא בתורת יחסי אנוש, התחום שאצל רבים מאתנו כמעט ולא קיים או דפוק.

מי שאמור להקדיש תשומת לב לאנשים ולאירועים, היא התקשורת, שזאת היא מהותה ולבה, שכן חדשות, פרשנות, מאמרי רקע, מאמרי תחקיר, כל אלה הם תשומת לב. בכל זאת, בתקשורת שלנו יש כמעט התעלמות מוחלטת למה שמתרחש בשטחים ,יהודה שומרון ועזה. כיצד חיים התושבים שם, מה הבעיות שלהם, היומיות והכלליות. אנו גם לא שומעים הרבה מה קורה אצל האזרחים הערביים בקרבנו. גם כשהם טובלים רגליהם בים האדום בכנס "התקשורת בים האדום" (האח של :ג'ז בים האדום") , נושא זה כמעט ונשכח. מאידך זה חל גם על הציבור הערבי שגם הוא מתבשל ברוטב של עצמו ואינו עושה מאמץ ראוי לעורר תשומת לב אצל היהודים באמצעות בלוגים ואתרים באינטרנט- בעברית.זה בעוכרנו ובעוכרם.

אשר לכנס "העיתונאים באילת" אני רואה לנכון להוסיף פסקה לאחר "סגירת הגיליון".דעתי על הכנס הזה, על כול הכרוך בו ידועה והבעתי אותו מספר פעמים,ולא אכביד מילים. הפעם אני מביא קטע מן המאמר שהופיע היום יום ה' בד'מרקר מאת נתי טוקר: "לדמויות שמילאו את האולמות המפוארים של מלון הרודס יש קשר קלוש למקצוע העיתונות.מלבד כמה עיתונאים לשעבר שעדיין זכאים להנחה בהשתתפות בכנס היו שם בעיקר יח"צנים,יועצים,דוברים,יזמים דיגיטליים ואנשי מחלקת השיווק.בקיצור עוד שוק שמתחפש לתקשורת ומטרתו היא  תשומת לב מסחרית.

וויליאם ג'יימס פסיכולוג חברתי וסוציולוג ידוע בסוף המאה ה-19 כתב בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה" שתשומת לב היא כפייה מחשבתית למיקוד של כמה אובייקטים כאשר המשמעות היא שאתה נסוג מאי אלה דברים כדי לפעול בצורה יעילה לגבי גורמים אחרים. אם לפשט יותר את התיאוריה של ג'יימס, פרוש הדבר כי תשומת לב ניתנת לאובייקט אחד על חשבון פחות תשומת לב לגורם אחר. משל היה זה איזה נכס פיסי קבוע ולא מניב, שממנו אתה מפריש לאחד יותר מאשר לשני. אם לפשט עוד יותר, אנו מכירים יפה את התיאוריה של הילד "הסנדוויץ"' זה שנמצא בין הבכור לבין הקטן או הקטנה. הגדול הוא הבכיר, הקטן הוא המפונק,והאמצעי דחוק באמצע. אישית, אינני חושב שהבת האמצעית שלי אי פעם טענה זאת בהשוואה ליחס שבין ההורים לבין האחות הגדולה או הקטנה. בעצם הגדולה הייתה גם מעין "אומנת" לקטנה.אבל זאת הדעה הרווחת. מכאן נגזרת גם השיטה של "אפליה מתקנת".

אין תחום בחיינו שלתשומת לב אין חשיבות. הרי כל מלאכת הקידום והשיווק שמופעל עלינו כה מסיבית, מן הרגע שבו אנו פוקחים עיניים ועד לשינה- היא צעקה אחת גדולה לתשומת לב. תשומת לב נוגעת ליחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין עובד למעביד, בין אדם לסביבה ובין אדם לזולת. ראו את הדוגמה ההמונית הא-פרסונאלית, באותו שיטפון -אישי כביכול- ששמו ה"פייסבוק". מבקשים ממך לסמן "לייק" ובכך אתה יוצא ידי חובה ששמת לב לדברים שפרסם מכר,קרוב, מודע או סתם אדם אלמוני. אז מה קרה שמרוב "תשומת לב", זה מצרך יקר ערך, ביחסים בין בני אדם.

החממה הקרה.

בית הגידול של כל בני אדם, הוא הבית. הוא המסגרת היסודית, הקוהרנטית והמשפיעה ביותר לטווח ארוך על האדם. מסגרת זאת שעברה טלטולים בגין התנופה המואצת של ההתפתחויות אצלנו ובעיקר לנוכח העליות ההמוניות, הביאה בין היתר לשנוי דרסטי בכל הקשור לבסיס החינוך ובראש וראשונה להתנהגות בין הבריות. המסגרת המסורתית ( השבטית) שבה היו כללי התנהגות ממוסדים התרוקנה מתוכנה. את החלל שנוצר מלאו שני גורמים, הרחוב מצד אחד ומערכת החינוך מצד שני.

אם נשאיר את הרחוב היכן שהינו- בחוץ, נותרה מערכת החינוך. היא כשלה בתחום הזה כשם שכשלה בתחומים אחרים בעיקר אם נוסף על כך בא שר, המחנך שישנן אבנים עם לב אדם, אבל לא מצביע על ההיפוך – שיש אנשים עם לב של אבן. מערכת החינוך הוסיפה כישלון על מחדלים לא רק בלימודי אזרחות טובה אלא ביחסי אנוש. אני לא גורס שבית הספר צריך לבוא במקום הבית. בשום אופן לא. אבל המערכת כיום חייבת להביא בחשבון את האילוצים שבפניהם היא עומדת גם כאשר החינוך הביתי במשפחות רבות לוקה בחסר, אם הוא קיים בכלל. מכאן שאני לא חושב שיש להטיל את כל המעמסה של מחדלי החינוך על בית הספר ולסמוך שהוא ימלא את החסר. אבל בדיעבד אם זהו המצב, חייבים לעמוד מול האתגר הזה. אפשר ובמקרים רבים יקרה ההיפך. התלמידים יעבירו את הערכים שהם רוכשים באזרחות בבית הספר ( אם אכן הם רוכשים) לבתיהם. דוגמה קצת קיצונית היא המשטרה שבה יש לא רק מערכת אכיפה אלא גם מערכות חינוכיות כלשהי כאמצעי מונע.

הבעיה ביחסי אנוש בארץ היא קריטית גם לעצמה וגם עקב הערבוב הגדול בין פרסום לפרסומת ולכן רואים אותה כחלק מיחסי ציבור .שני תחומים אלו הם ענף מסחרי ואם הם פחות מוצלחים או יותר מוצלחים השפעתם היא בשיווק המוצר או האדם שבשירותו הם עובדים ומשולמים. לא זו בלבד שאין להם השפעה על יחסי אנוש אלא הם משמשים חלופה גרועה.

להיעדר תשומת לב אני מביא מדי פעם דוגמה , וגם בראשית המאמר עשיתי זאת, מן האנשים שיחסי אנוש חייבים להיות בראש מעיניהם – חברי הכנסת. הקומוניקציה שלהם עם האזרח, הריבון, זה ששולח אותם לבית הנבחרים, זה שמשלם להם על המלאכה הזאת וכל הצ'ופרים שבצדה, קומוניקציה זו היא חד סטרית , גם לא אישית אלא המונית, שבלונית מביישת ומבישה. האזרח נמצא באמצע בין בית שלא מקנה כלל ,או במידה מספקת, ערכי ההתנהגות, שיחסי אנוש הוא חלק חשוב בהם, לבין מערכת חינוך כושלת, ומנהיגים כושלים שאמורים לשמש דוגמה.

יתר על כן, תשומת לב היא אחד הדברים המעטים שנותרו בעולם הממוסחר שלנו שלא עולים כלל או מעט מאוד: כמה דקות ובול, כמה דקות ומייל באינטרנט.טלפון או מסרון שמחירם כיום מועט ביותר. אבל בניגוד לכללי השוק- השקעה קטנה זאת מניבה תוצאה טובה, ולא לטווח רחוק.

לך אל הכלב, ולמד תשומת לב.

אז מדוע אנו בוטים וגסי רוח? מדוע אנו לא שמים לב לזולת בכלל ולקרוב בפרט? מדוע אנו נברבר עצמנו לדעת בשיחות סלולאריות של שעות שהן חלולות ולא מוצאים זמן על שיחה איכותית קטנה?

הפילוסוף הבריטי תומס הובס בספרו "לווייתן" קבע כי מטבעו ",אדם לאדם- זאב". אינני חושב שבתנאים רגילים זאת קביעה נכונה, אם כי יש מקרים שבהם אני משער שקהילת הזאבים נעלבת מקביעה זאת.

אגב טבעם של בעלי חיים. בשנת 1962 יצא סרט בשם "עולם של כלבים" של הבמאים האיטלקיים פאולו קאבארה ,פרנקו פרוספי' וגואלטיירו ג'אקופֶטי. סרט תעודה סטירי ועוקצני על תופעות כלביות בעולם לפני כמה שבועות התפרסמה ב"גלובס", ידיעה וקטע סרט על מלון 5 כוכבים , שנפתח לא מכבר בניו- יורק. הוא כולל "סוויטות", פדיקור מניקור, חדרי מסאז', מסעדות ועוד פינוקים ……לכלבים. לא אתפלא אם אצלנו תאבי החיקוי והמסחור האמריקני, לא ייפתח מלון כזה. שכן, שימו לב איזו תשומת לב ניתנת לכלבים. שימו לב איזה שוק פורח של כלבים מכל גזע מין וגודל, וכל זה למען תשומת לב הדדית. הלוואי, אני מאחל ומייחל, שאנשים יקבלו את אותה תשומת לב.

ישנה אמירה גרמנית ש"תשומת לב זה לא מצרך שקונים בשוק". אבל המשמעות שלה היא רחבה הרבה יותר. תשומת לב ,מלבד היותה ערך לעצמה ,יש לה פועל יוצא חשוב ברוח התיאוריות של הפסיכולוגים שהבאנו לעיל. חשבתי לסיים באמירה של הפילוסוף הדגול ארתור שופנהאור:, "את שהלב דוחה, הראש אינו מקרב." אלא שבאוזני הישראלי המצוי, ביטוי זה חלשלוש,. מה גם שלפני שבוע בדיוק קראתי רשימה של בני ציפר ב"הארץ" שבו הוא מספר על הפָרָשים האוסטרליים שכבשו את באר שבע במלחמת העולם הראשונה. מאז בניהם ובני בניהם וניניהם באים לכאן להזכיר במעמד טקסי את הרכיבה הזאת, ואת אהבתם את ארץ ישראל וישראל. השנה הם באו שוב, אך בשל גראד אחד ( כאילו גראדים נופלים על באר שבע בתכיפות גבוהה) הממסד הלאומי והמקומי לא קיים את הטקס, אף מכובד אחד לא היה, גם לא מיקרופון ונציג הקבוצה נאלץ לצעוק לחלל האוויר כדי שהד הגעתם יגיע למרחק כמה מטרים. וכך מסכם בני ציפר עלבון זה: "באתם כג'נטלמנים לארץ גסת רוח ,95 שנה, ולא למדתם שאין למקום הזה תקנה."

בכל זאת, אולי יש כאן הזדמנות. עם התקרב הבחירות והמועמדים עושים מאמצים להגיע אל האזרח ולבקש את קולו ואת אמונו כמועמד לבית הנבחרים שלנו, עלינו לדרוש בראש וראשונה, מכל נציג,של כל מפלגה, התחייבות מפורשת בכתב, שקולנו כאזרחים יישמע גם בין הבחירות.. שהמסרים שלנו ייענו, שהקומוניקציה תהיה דו סטרית. מי שלא יכול לעמוד בהתחייבות כזאת לא ראוי להיות בבית נבחרים של מדינה דמוקרטית. מדינה דמוקרטית אינה חג של פעם בארבע שנים אלא של כל ימות השנה. אנו דורשים – "צוּם"- תשומת לב כל הזמן. מי שלא שומע, נשלח אותו למחלקת א.א.ג אבל לא לכנסת.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: