סיפוריי אנוש בשרות תנועת המחאה החברתית.


על הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה"

מאת: שָיָה מלכין. * clip_image002

הערת מבוא של צבי גיל: אני מארח הפעם, בבלוג שלי ,את שָיָה מלכין .שיה היא לא אלמונית בשבילי. אולם אני מתייחס לנושא כפי שמתייחסים ל- like ב"פייסבוק". אלא ששיה, עושה זאת במאמר ובאתר שלי. היא כבר פרסמה את הדברים האלה באתרים אחרים. כמה סיבות שאני מפרסם זאת.

לכאורה, זה מנוגד לתכונת הצניעות , שכן בכך הנחתום (אני) מעיד על עיסתו. והרי במדרש רבא (במדבר י"ג) נאמר " אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה". או הביטוי "יהללך זר ולא פיך". להערכתי זה שייך למערכת הטאבואים שהביאו את הנחתומים של פעם שישתדלו אצל אנשי השם שימליצו, ( בממון או בשווה ממון) ואת הקונדיטורים בעת החדשה להשתמש בשֶפים על המרקע. מכאן ש"משלי", אשר מיוחס לשלמה המלך החכם מכול אדם, בכך שהוא המליץ ש-זר יהלל אותך ולא פיך- הוא שייסד את מוסד היחצנות והשיווק.

ואגב, בכך אני מצר על הוצאות של אלפי שקלים שמוציאים סופרים על פרסומת לספרם, במודעות או במשדרי פרסומת.("הפרסום ברדיו עובד") אשר לי , אף פעם לא ראיתי פגם במי שמעיד על מעשה ידיו, אלא אם כן הם לא ראויים ואז הם פועלים כבומרנג. אדרבא מי שיש לו קבלות ראוי שיגיש אותם. אחרת יש בזה לא מעט מן הצביעות ומנוגד לטבע אנוש. בהקשר זה, אחד הסיפורים ,"קו 15 "בגרסה הראשונית ראה אור בבלוג זה לפני כמה שנים.

נימוק אחר ,סמלי. לפתע מצאתי כי התמונה שלי בבלוג שונתה, כנראה על ידי ה"פייסבוק". מי כמוהם מבינים ב- face , והפנים שלי השתנו קצת מאז צילום התמונה. משום כך הם, או הגולם שלהם , ראו לנכון לכסות אותם, ואם אפשר בספר החדש שלי- מה טוב. מכאן שאני נמנה עם אלה ששמו לב לכך אבל לא ידעו מראש. מקרי בהחלט. ואגב, את הספר מצאתי ב"ספריית צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר, והספרנית הייתה צריכה לשחרר אותו בכוח מהמדף שם היה דחוס וחסר חמצן. אולם כל מאמציה למצוא איזה מקום מואר ומאוורר על שולחנות ומדפים במרכז החנות לא צלחו. כל העמדות היו תפוסות. עם ישראל הוא עם הספר, אבל סיפורים קצרים הם out בכול מקרה ואולי זו הסיבה שהיא ראתה לנכון לצלם את מחבר הספר (צ.ג.) כאשר פניו מכוסים בספרו, ומשם התמונה.

.והייתה עוד סיבה .והיא שהפוסט מתפרסם בין יום השואה לבין יום העצמאות. אני שייך(ולא הסיפורים) לגשר הזה בהיותי שריד השואה ויציר התקומה. מבחינה מסוימת מאוד,הסיפורים, שהם אמנם סיפורת עכשווית, יש בהם רמיזות גם מכאן וגם משם. ובעיקר האמירה, ולא הרמז, והיא הציפייה שהדור החדש יעשה את מה שאנו חלמנו ולא הספקנו.והוא אכן מוקדש לו- .צ.ג.

=============================================================================

סיפורי אנוש בשרות תנועת המחאה החברתית.

מאת: שיה מלכין

מאמרים ופוסטים רבים הוקדשו לתנועת המחאה החברתית שפרצה לחיינו. ביניהם הבלוגים של צבי גיל, שמתפרסמים באתר זה. כולל פוסט על "המחאה שעברה לבמה". אולם המחבר, עיתונאי וסופר, הרחיק לכת ואת ספרו החדש "מהיד אל הפה והלאה מזה"- הוא הקדיש "לדור מהפכת התודעה" שהתעורר ובתקווה שיפעל להגשמת החזון. מכאן שרשימה זאת אינה רשימת ביקורת במובן המקובל. זאת יעשו המבקרים המקצועיים. זאת רשימת הערכה לאדם שבמרום שנותיו מקדיש את ספרו החדש שבו הדגש הוא על האדם, אותו אזרח שלעתים נשכח, אף שהכול בנוי עליו והכול נסב עליו. והוא מקדיש את הספר לא למשפחתו או לידידיו, אלא לדור הצעיר ובעצם לאלה שיקבעו את החיים במדינה בעתיד.

בסיפורי אנוש, "מהיד אל הפה והלאה מזה" המחבר מטביע חותם שלו, של העבר של ההווה של החלומות והמאוויים. זאת סיפורת רב גונית, רגישה, יצירתית, חולמנית של מי שאוחז בחיים בכל כוחותיו ויכול להם. יש בסיפורים שילוב של חוויות אישיות, דמויות אותן פגש המחבר ואשר חלק מהן השתלבו, מן הסתם בחייו וחלקן קרמו עור וגידים בדמיונו הפורה של המחבר כשהם מתובלים במסרים, בדעות חברתיות ופוליטיות, בכאב, בהומור, בניסיון להבנת האדם באשר הוא אדם. אין צודקים ואין מנצחים, אין רעים ואין טובים, בכל אחד יש גם את זה וגם את זה, כי אלו הם החיים, מורכבים ופשוטים, תלוי מי המסתכל עליהם

האיש שדג את הבקבוקים מהמיכל הצית את דמיונו והנה נולד הסיפור האנושי כל כך שכמעט והקורא רוצה לחוס ולרחם על הדמות העלובה, אך לא, יש לה עולם פנימי עשיר והוא מוצא את אושרו בספרים. ניצולת השואה שהחליטה להתגבר על הביורוקרטיה המכוערת ומהמוות מצאה פיתרון לעסקי הפרחים בבית העלמין. יש כאן התרסה נגד הסחבת והאדישות הנוראה של המדינה שחטאה בכל הקשור למתן הפיצויים לניצולי השואה. חווה הגיבורה מצאה את הנישה שלה והחליטה לפתוח "עסק קטן", שלא זקוק להשקעה ולא לביורוקרטיה של לשכת הנכים, נעשה זאת בעזרת המתים, זכרם לברכה" חזקה על צבי גיל, שריד השואה שמכיר היטב את הסוגיה שבה ממשלות ישראל נכשלו ועשו עוול לקורבנות ולמשפחותיהן.

המוטו של צבי גיל שאף אחד מניצולי השואה לא נשאר נורמאלי לחלוטין עובר כחוט השני בסיפורים שנוגעים בנושא זה. במחול האוכמניות, הלל הגיבור, שרבים מנתוניו שאב המחבר ככול הנראה ממציאות שמוכרת לו, גם הוא נער כאשר המלחמה החלה וגם הוא כמוהו נותר רק עם אמו כאשר כל שאר בני המשפחה נספו. כביכול הוא המשיך בחייו אך השיבה של הלל לעיר הולדתו והגילוי שרכושו נשדד וההיתקלות בביורוקרטיה הפולנית הציתה בו את הפן הכבוי ונראה שהוא נכנס לאקסטזה שממנה כנראה לא יצא. שתי דמויות ניצולות השואה, האחת התגברה, השני כוחותיו לא יכלו לו.

בסיפור הבית הכחול שהשתמש במסָפֵר שמפיל את הוידוי על "חבר" שלו . באמצעותו הוא מביע את רגשות החרטה על ההתכחשות לתקופה השואה, לדמות הגלותית ולניסיונות האדירים לאמץ תדמית צברית חדשה בצורה כה קיצונית שמגיעה לשיאה בפגישה המחודשת עם האם שהגיעה באיחור מהשואה והיחס האדיש כלפיה שכן היא הזכירה את הדמות הגלותית אותה רצה למחוק

רצון זה להתמזג עם הצברים ולאמץ תדמית חדשה הייתה אופיינית לצעירים ששרדו את השואה -אך החוויה עם אימא בפגישה הראשונה בארץ השאירה צלקת עמוקה גם אם לאחר מכן היחסים חזרו לתקנם. החרטה מחלחלת כל הזמן ויש הצורך להביע זאת בסיפור הזה.( אגב הוא מזכיר טראומה זאת בספר אחר שלו " מוביולה- מסע בזמן ובמרחב")

הגיבורים שבנה מופיעים בכל מקום ורבים מהם טומנים בתוכם תכונות של דמויות שמן הסתם נתקל בהן ושחלק גדול ממלאים תפקיד חשוב בחייו, והוא ככול הנראה שינה, הוסיף, קישט כיד הדמיון הטובה עליו, ויצר דמויות חדשות ומגוונות במקומות שונים בעולם. חֶסוס- Jesus המסתורי והמקסים שחי אי שם בקולומביה מתגלה כישראלי שהחליט להיעלם מהמפה וליצור לו חיים אחרים מסיבותיו הוא, אך הקשר עם הישראליים נמשך מבלי לגלות את זהותו האמיתית, והמסר הוא שיש לתת לכל אחד את המרחב האישי שלו, את החופש, את היכולת לבחור את עולמו ודרך חייו מבלי לשפוט, כל עוד אין הוא מזיק לאחרים. התיאורים הנפלאים של הנוף הדרום אמריקאי ששאב מתיאורי נכדו מרתקים.

נגע לליבי גם הסיפור מריאן, הערבייה הנוצרייה, התיאור של דמות זו, הקלילה כביכול, עם ה"שלומיאליות" שלה שמפילה חפצים ושוברת אותם תוך כדי ניקוי הבית, ששוכחת לחבר את התקע של המקרר לאחר ההפשרה, שלמרות כל זאת אי אפשר שלא לחבבה, שבין הטיפין צבי גיל מתאר את הקשיים של המחסומים ויחס החיילים לערבים ואת הצלחתה של מריאן למרות הכול להגיע לעבודתה אם כי לפעמים באיחור תיאורים כל כך רגישים ואז הפאנץ' ליין, שממש מזעזע ומפתיע. הטרגדיה של שני הצדדים,זו המציאות. סיפור כל כך אנושי

והנה מהכבד אל הקל, סיפור הנקמה. זוהי סיפורת במיטבה- Masterpiece, המלחמה עם הזבוב, סתם זבוב קטן ומטריד ואיזה תיאור הומוריסטי, שנון, מלא דמיון, חגיגה לקורא! "קשר עין", סיפור כל כך אקטואלי, ביקורת על עידן המחשבים והתקשורת דרך המייל.כל המודרניזציה והקדמה לא יחליפו את המגע האנושי, את החיבוק, הלטיפה, הנשיקה ואיך שלא אתייחס לסיפור "לכתוב ברוח"( בעצם סיפור המדינה הציונית) שכן שְמי המיוחד הונצח על ידי המחבר וניתן לאחת הגיבורות שבו, שהיא כל כך מיוחדת. זהו סיפור עצוב ושמח שכן יש לגיבורים היכולת להכיל את מות הבן ואת בחירת מסלול חייה של בתם שָיה-סיוש ,שהועידה עצמה לעזור לקורבנות העולם השלישי, לחלכאים ולנדכאים, הרחק, הרחק מבית הוריה.וכך אריק הגיבור מראשון לציון, איש אמיד וסוציאליסט בהשקפת עולמו ,והאתיאיסט שהחל להרהר בשואה ובמשפחתו מצד סביו שנספתה, יושב ליד קבר בנו שנפל ומסכם את חייו ואת חיי משפחתו ומגיע לשלווה ולידיעה שאין הוא יכול להכתיב חיי אחרים והוא חוזר לאשתו, למולדת שלו. וגם כאן ראוי לציין כי הסיפור ששמו "לכתוב ברוח" מקורו בסיור שערך צבי גיל עם ידידו יאיר אלוני, יליד המקום ומנכ"ל רשות השידור בעבר, ועל הסיור הזה הוא כתב פוסט בבלוג הזה.

ובספר הדמיון ממשיך וממריא, מ"הכנרית מאודסה" שרבות כמותה יושבות בכל פינה ומנגנות ברחוב למחייתן והנה הוא בנה סיפור מרגש, מהאספן, ירמי ציפורי, דמות מורכבת למדי שמוצאים אותה בלונדון בשוק קאמדן, "קו 15", סיפור מרגש על הבחור הדתי שקיבל שיעורי מין תוך כדי ניצול תמימותו והחוויה שהשפיעה על כל חייו עד למעשה הקיצוני בשריפת בית הקולנוע בו חווה את מיניותו .והזכרתי רק כמה מן הסיפורים.

והקינוח "הדנובה הכחולה" הסתיו שאותו מתאר, הסתיו האנושי בניגוד לסתיו של הטבע של ארבע עונות השנה שהוא חוזר כל שנה ושנה לעולם ועד. קצת עצוב לתאר את הזקנה, את הסתיו של איש שיודע שלא יהיו הרבה אביבים עוד, אבל, יש אופטימיות בכל זאת, הגיבור שמו אביב, הוא נושא את האביב בתוכו, השנים לא יכולות לו, הוא חי ותוסס וכותב וצוחק ואוהב ומתבדח ומתגבר על חידושי הטכנולוגיה במחשב מקובע וב"לפטופ", הוא מתחבר לצעירים, ( הספר אכן, כאמור ,מוקדש ל"דור מהפכת התודעה") לומד את ראשם ודרך מחשבתם ויכול ללמד אותם עוד הרבה. אביב, שם הגיבור של סיפור זה, מכיר את ציפורי האביב, בקיצור יש כאן איזה אביב נצחי ולכן אני חושבת שהדנובה הכחולה היא סיפור אופטימי להפליא וחותם את הספר הנפלא ,האנושי והמגוון כל כך.

הספר "מהיד אל הפה והלאה מזה" בהוצאת גוונים- טרקלין- פברואר 2012 clip_image004

  • שָיָה מלכין היא היו"ר של "בית הויס" , מיסודה של תנועת ויצ"ו, ע"ש פרופסור תיאודור הויס, נשיאה הראשון של גרמניה. זהו מוסד ואכסניה שבמסגרתו נערכים ימי עיון, סדנאות, קורסים והשתלמויות בנושאי חינוך וחברה בשרות הקהילה.שיה מלכין היא חברת ההנהלה של ויצ"ו העולמית.היא שוחרת ספרות ואומנות והייתה בעבר מוסיקאית ושחקנית תיאטרון

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: