שלג בירושלים


מסיפורי חֶלֶם .

אחד מסיפורי חלם האהובים עלי הוא סיפור השלג. וזה המעשה שהיה באותה עיירה מופלאה-חלם. בבוקר אחד של חורף ירדה בעיירה כמות אדירה של שלג ,ונערמה בגובה של שלושת רבעי מטר. השלג כיסה את ערמות הזבל בחזית הבתים, את חביות חמיצת הסלק, שבהם אמורה הייתה להשתמר השתקפות הירח המלא בחנוכה, את העָגָלות, המריצות ,את הלולים של תרנגולות בחצרות הבתים. הכול כוסה במרבד אחד גדול של שלג. השָמָש,רב' מנחם מנדל ( מֶניֶיה) בצאֵתו מן הבית כדי לקרוא את אנשי הקהילה לעבודת הבורא,לתפילת שחרית, נפעם בראותו את מראה הלובן שכמותו לא ראה מעולם. הוא עלה על הגג וצעק: "רב' חנניה, רב' חנניה". רב' חנניה היה יו"ר וועד הקהילה. הוא שמע את קולו של השמש, ועלה לגג ביתו.

"ווס ברֶנט" ( מה בוער) – מֶנייה.?- ככה ר' חנניה. ""השלג"- ענה מנייה."השלג בוער"?- שאל ר' חנניה. "לא בוער, ר' חנניה. ראה בעצמך, הוא לבן כמו פוך ששלח הקדוש ברוך הוא מן השמיים, בלי ציפה ,מכסה את הכול כמו שמיכה לבנה, וחבל לקלקל אותו" .התבונן ר' חנניה בשטיח הלבן שגם הוא לא ראה כמותו מאז ומעולם, והחליט לזמן לישיבה "של מעלה", מעל לגגות, את חברי הוועד: ר' גרוינם, רב הערשלה,ר' זושיה, ר' פינייֶה כדי לטקס עצה.

הצעקות הבהילו את כול בני הקהילה, בעיקר הנשים, שחששו שהקוזקים שוב הגיעו לעשות פוגרום, והראשונות תהיינה הנשים,וגם ה"קניפעלעך" מתחת לחזייה( ראו ההצגה בתיאטרון ה"ידישפיל). לבסוף התקבצו חברי הוועד. כול אחד עלה לגג שלו, וככה נעמדה החבורה בקוטר של 20 מטרים לערך ולאחר דין ודברים קצר, מחמת הכפור, התקבלה ההחלטה.. ארבעה מאברכי הקהילה יישאו את השָמָש על שולחן וככה יעבור השמש על פני הבתים ויזמן את הקהילה הקדושה של חלם לתפילת שחרית.זה היה פעם בחלם.

היום את השיטה של חלם -העתיק הממסד הישראלי. כמה קלע ראש הממשלה ביבי נתניהו בשעתו כאשר תאר בציוריות כה עזה איך האדם הרזה צריך לסחוב על גבו את השמן. כלומר ארבעה ישראלים כחושים , כמו הסוסה של טוביה החולב, סוחבים על שולחן הרבה אברכים שמנים שתורתם אומנותם . יש עוד כאלה מוסג אחר, כמו ההתנחלויות וטייקונים,ועוד ,שלא לדבר על הביטחון הכבד. אבל את אלה ראש הממשלה לא הזכיר בשעתו. ככלות הכול, חלם אמנם נשארה חלם, אבל היא התפתחה. ואשר לשלג, בחלם לא היה חזאי וגם לא טלוויזיה ולכן שלג סמיך כל כך בגובה כזה הייתה הפתעה.

בירושלים אין הפתעות. השלג יורד מדי כמה שנים ולעתים הוא נערם בגובה נאה לגאוות הירושלמים ולתפארת עם ישראל שנוהר בהמוניו כדי לראות במו עיניו שלג. אנו מדברים על תקופה שכבר הייתה טלוויזיה, אבל לא היה החרמון כדי "להיות שם" ,כהגדרת יז'י קושצ'ינסקי ,הרדיו דיבר על שלג, אבל לא יכול היה להראות אותו והכתבים תיארו את השמחה לרגל ההפנינג בקולם ובקול מרואיינים, מבוגרים ובעיקר טף . לעומת זאת הטלוויזיה הישראלית דאז( כיום הערוץ ה- 1) לא הייתה צבעונית אלא שידרה בשחור לבן, ולכן השלג הצטלם יפה בלבן, כמו הבוץ לאחר מכן-בשחור..

snow from my article one window  2005snow and knesetarticle one

שלג בירושלים 2005 –שכונת קטמון                                    כנסת מושלגת- 2005 –גבעת רם

ראשונים שנכנסו לכוננות היו אנשי הטלוויזיה ב"בית היהלומים" ברוממה . לא רק הכתבים , הצלמים וטכנאי הקול, אלא אנשי המנהל, ההפקה וכל מי שקשור ,ישר או עקום ,בלוגיסטיקה של שידורים, כולל נהגים ורכבים בעלי הנעה קדמית , או מכוניות עם שרשראות על הצמיגים. נבדקו אמצעי קשר,וחילוץ, ועזרה ראשונה, מערכת הכבאות ומגן דוד אדום וביטוח אישי נגד תאונות שלג, ועוד הכנות מסוג כזה שכיום מטפל בהם פיקוד העורף. מיד אחריהם נכנסו אנשי העירייה לכוננות ספיגה וצילום. וכל המי ומי, וכל המה ומה, כולל משאיות לפיזור מלח היו מוכנים. ראשית כול כמקדמת צילום לקראת בוא השלג, וזאת לאחר תאום מוקדם קפדני עם אולפני רוממה. שהרי אנשי הטלוויזיה יודעים יפה שאין לך כתבה ספונטאנית כמו זאת שמאורגנת מראש.בראש המצטלמים, אז כמו עכשיו באמצע פברואר 2012 , היה כמובן ראש העיר. הכתב הודיע בהפתעה " פגשנו כאן את ראש העיר" וכו'. בדרך כלל זאת הייתה הופעה ממלכתית ובה הצהרה חגיגית לעם ישראל כולו שהמצור על הבירה משנת 1948 לא יחזור על עצמו.כל הנתיבים הראשיים ינוקו, הדרכים לבתי החולים יהיו עבירים,רכבי עזרה והצלה הם כבר בכוננות. מכיוון שהירושלמים אמנם סומכים על ניסים, אבל בכול הקשור בהצטיידות במזון ובאמצעים אחרים נגד הקור, לא סומכים על אף אחד ובייחוד לא על העירייה, ובצדק. הם הצטיידו לקראת מצור בכול מה שניתן לאגור בשנים האלה . אשר לבתי הספר, סוגיה שהעלתה את לחץ הדם של הורים והתלמידים, על כך תימסר הודעה בבוקר.שוד ושבר.כמו עכשיו גם אז כול אחד רצה לכסות את הישבן.מצד אחד טוב שלילדים יהיה חופש של שלג. מצד שני, אם לא יהיה שלג שלא יאשימו את הרשויות באוזלת יד מסוג אחר.משום כך לא היה כול צילום מכותלי בית הספר, ורק פה ושם איזה כתב מצא ילד או ילדה ושאל אותם אם הם רוצים שלג. וודאי שרוצים. אבל כתב צריך לשאול- נכון?

2008 snow gan article two saker 3snowman with article two 2008 _

גן סאקר 2008                                                      השלג לפני בוא התל אביבים

לפי סטטיסטיקת השלג בירושלים, אם הוא יורד ירידה של ממש פעם בארבע שנים, הוא לא יורד במשך שלוש שנים. מכול מקום לא בצורה המקווה והמיוחלת. יחי ההבדל. שלג אשר יורד בשפע משמעו הוא שהילדים לא הולכים לבית הספר, ההורים מתלווים אליהם לכייף, ולבם טופח מגאווה כלפי התל אביביים האלה שאין להם שלג. אלה עולים לעיר הקודש בקצב של צב בכביש מספר 1 , כאשר לאחרונים יש סיכוי להגיע לגן סאקר בבירה בשעה שהמקומיים כבר קיפלו את המנגלים, אנשי השלג נערפו, והבוץ מרובה מן השלג וכול שנותר לילדי השפלה הוא קצת שלג כדי להשפריץ. יחד עם זאת בתל אביב התנהלה התחבורה כסדרה כי לא היה שלג,ואילו בירושלים היו שיבושים קשים, כי ירד שלג. .אחר כך כמו אחרי חוויה בלתי רגילה, סיפור השלג עוד הזין זיכרונות,כתבות, על השלג דאשתקד עד לשלג הבא.

השלג של 2012 .

השנה התחיל ",פסטיבל השלג בירושלים", עוד ביום ד' כאשר הוא צפוי היה להגיע רק בשבת בבוקר.מגישות התחזית, בכול הרשתות ובייחוד בערוץ המלכתי קרנו כמי שזכו בתחרות ," כוכב נולד" או כלות ביום חופתן, ובכול ערב –מחדש. והמגישים בכול הערוצים ובעיקר ב"מבט" נוצצים בזוהר השלג שיבוא.. להזכירכם שאני עדיין צופה בחדשות ערוץ 1 בעיקר בשל מה שאין בהן. אין בהן פרסומת שמרסקת את המהדורה. שם, ב"בית היהלומים" ברוממה, סוף ,סוף יש אייטם שאי אפשר להאשים את הערוץ הממלכתי בקבלת הוראות ממשרד ראש הממשלה. גם אי אפשר להאשים אותם אם לא ירד שלג, כי הודיעו שהשלג יהיה מעורב בגשם. אבל איש לא טרח לקלקל את הציפייה לשלג.להיפך- העצימו אותה.

אבל לפני התחזית ב"מבט" הייתה עוד כתבה על הכנות לשלג.כך ראינו במו עינינו שנותר רק תנור חימום אחד בחנויות, במרכולים היה תור גדול להצטיידות, עגלות הקנייה מלאות במזון וציוד לשעת חרום בדומה לסערות השלגים באירופה, אישה מספרת איזה מרק היא תכין לחימום הגוף, מפלסות השלג , משאיות המלח, שרותי הצלה בכוננות גבוהה.תהיתי מדוע לא ביקרו הכתבים הפעם בשוק מחנה יהודה לשאול את החברה שם מה דעתם על השלג ואיך הם מתכוננים. הפתעה. על מזחלת השלג קפצו עמותות צדקה שהודיעו שהן תדאגנה לנזקקים, קשישים וכיו"ב ואיך אפשר ליצור אתם קשר.בקיצור ירושלים, גם חרף הבטחה ההיסטורית של ראש העיר אז, עדיין מתכוננת למצור. רק חסר שרכב משוריין יפרוץ דרכו לבירה כדי להביא לה מזון ומצרכים חיוניים. בדיוק כמו ב 1948.ירושלים חייבת להיות מוכנה לכל צרה שלא תבוא. זאת ירושלים: של זהב של נחושת,של אור השלג.

לטרום החגיגה הזאת הצטרף הפעם גם עיתון "הארץ" אשר בעמוד הראשון הביא ידיעה על "סינדרום ירושלים" ובפתיחה -שיר ואלה מילותיו :" שלג ,שלג,-בוא אליי לכיס ולכובע.בוא שלג, תבוא אליי, התגעגעתי נורא,ואם לא תבוא אני אבוא אליך שלג " איך אפשר להישאר אדיש לנוכח כמיהה כזאת, שהיא רק שנייה לביאת המשיח, וגם מושרת. חבל מאוד שלפנינים לשוניים אלה לא צורפו תווים של אותו לחן ששר אלמוני ירושלמי. אם כבר, אז כבר. במקרה כזה הייתי מוכן להוריד מן הבוידם של בתי את אקורדיון ה"הונֶר" ,שלי הכבד ,בגובה של מטר בקרוב, לנסות את ה"שלגייה" על הקלידים. חבל.

הפעם ראוי היה לשים לב מי שלא הצטלם. ראש הממשלה שלנו. אין מה לומר. האיש יודע מתי לעמוד מול מצלמה. עוד זה היה חסר לו שגם לא יהיה שלג וגם יגידו שערוץ 1 מצלם אותו בכול מזג אוויר.

האפשרויות.

בהיות ישראל גם היורשת של חלם וגם ארץ האפשרויות. יש שני דרכים להביא את השלג לירושלים.אחת החלמאית. אם הודיעו כי השלג ייערם בגובה של יותר מ- 700 פרוש הדבר שבירושלים שגובהה 630 מטרים לא ירד שלג. אם יביאו את כול הכלים של מע"ץ ויוסיפו עוד 70 מטרים, וזה מה שהחלמאים היו עושים, יש שלג בירושלים. האפשרות השנייה היא לספח את הר שמואל בצפון ירושלים אל הבירה, שם הגובה הוא יותר מ- 900 מטרים ואז יש שלג בירושלים. וזה מה שראש העיר היה עושה. ככה או ככה עוד לא אבדה תקוותנו.היום התבשרנו כי כמיטב מסורת חלם הנהלת ",רשות השידור" מתכוונת ל"הרוג את השליחים",מרב מילר וינון מגל, מעידן השלג של ההנהלה הקודמת,על שלא הביאו את השלג המקווה.

בפנקס הזיכרונות שלי רשום יום אחד של שלג בפברואר 1951 כאשר כול שפלת החוף מחיפה ועד ראשון לציון הייתה מכוסה בלובן ורצנו מהופנטים על חוף שפיים בשרון והשלכנו כדורי שלג על הבנות. אחת הבנות חטפה את הכפייה האדומה שלי,שקבלתי ממנשקה הראל בטיול לאום רשרש בשלהי 1949 , ואני ברבות הימים חטפתי אותה. אבל זה סיפור אחר.

https://www.facebook.com/zvi.gill?ref=tn_tnmn

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צבי גיל  On 24/02/2012 at 10:30 am

    איזה יופי של סיפור עם קורטוב של ציניות , שזירת עניני דיומא והומור – ממש מקסים!
    חיה
    viano@beeqint.net

    • בועז  On 25/02/2012 at 10:00 am

      אני אוהב את השלג.

      ואני אוהב את ירושלים.

      יש לי צילום שלי, שוכב על השלג, בירושלים, בשנת 1976. אני צריך למצוא אותו.

      כתבת יפה.

  • saya  On 25/02/2012 at 11:23 am

    צחקתי לכל אורך המאמר, מקסים, ציני מטובל באהבה על "זה מה יש", אפשר גם לבכות כמובן
    על החלמאיות שלנו אבל ההומור גובר על הכל
    סיוש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: