המחאה החברתית הגיעה לבמה


דיוקן של אומנית- לוחמת חברתית .

עד כה המחאה החברתית שמצאה ביטוי בהפגנות, בישיבה באהלים,בעצרות ובמעמדים המוניים דומים , לוותה בשוליה באומנים, שמתוך הזדהות או מתוך קידום הופיעו ברצון על הבימות ובכך משכו גם את תשומת לב התקשורת וגם נוכחות של מפגינים צעירים בתום התהלכות.הסתבר שניתן גם לעשות זאת להיפך, והוא להפוך מופע להתייחסות למחאה או ליתר דיוק לאותה "מהפכת התודעה" שלה היינו עדים.בשנת 2011 .

הזמרת הלוחמת החברתית היא אֵלה דורון. זאת הפעם השלישית שבאתי למופע שלה בתל אביב והפעם בלוויית ידידה מוסיקאית בצעירותה, שרציתי שתכיר את האישה הצעירה המיוחדת במינה ואת הזמרת היפה בדימוי החיצוני ובלהט האידיאי הפנימי. וזה מה שהיא כתבה לי במייל באותו ערב לאחר ההופעה: "היא כול כך מוכשרת, יש לה כריזמה בטונות ושילוב מנצח של שקט אלגנטי ותעצומות נפש סוערות. זאת נוסף ליופייה ולכישרון המוסיקלי שלה. אלוהים חנן אותה בגדול וזה באמת היה ערב ממגנט".

article photo zohar shitritarticle ela concert

אלה מול ההר.צילום:זהר שטרית         אלה והלהקה: צילום מעיין פוגל

דומני שקופירייטר מעולה לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר לקראת המופעים הבאים שלה.האמת היא שמאז שנזדמנתי לאוהל שלה בשדרות רוטשילד באותם ימים שבין קיץ לסתיו, רציתי לכתוב דיוקן על אישה צעירה זאת בעלת אנרגיה טבעית שיש בה כדי להאיר שכונה שלמה במטרופולין שבה היא גרה ובו היא מוצאת כול כך הרבה אופל. הצ'ופר בהופעה זאת היה כי הפעם נוסף על אי אלה שירי מחאה שלה, שקטעים מכמה מהם אביא להלן, אֵלה העלתה לבמה שניים מראשי תנועת המחאה.יגאל רמב"ם ואורלי בר-לב. הם הוסיפו, במילים- צרוף של פרוזה וליריקה לצד הליברטו של הזמרת.

המילים של אורלי הן עזות ביטוי ואני נותן כאן את הקטע המסיים כאשר באמצע השיר היא משלבת משפט באנגלית

It's time for change
But it won't go away
If you look the other way
שתרגומו הוא.:

הגיע זמן שינוי אבל הוא לא יאבד

אם נתבונן בצד.והקטע המסיים בעברית הוא זה:

זה תלוי רק בנו.
הנה, מתחילים אנו להדוף כבר עתה את האש
במו ידינו האדירות השלובות יחד.
יחד.
בזה כוחנו.
ואל מול היחד הזה הנחוש והעיקש –
לא תוותר כאן אף לא להבה אחת.
ואז…
מתוך האפר נקום
אולי קצת חבולים
אולי קצת מרוטים
אבל אנשים חדשים
מלאי חזון ועוצמה
עם גב זקוף, אור בעיניים, ולב גדול ופתוח…
אנשים חדשים שיוצרים עולם חדש…
נותר רק לקום ולעשות.
אנחנו האנשים להם חיכינו.

אם ניתן להגדיר ערב זה אפשר לומר כי אלה דורון הביאה את המחאה אל הבמה- נטו.ואם הפגנות המאחה היו הרעמים והברקים,הגשם בוא יבוא, אולי תחילה בטיפות, אבל הוא יבוא.

את המופע שלה היא קוראת -Ella vs Mountainאֵלה מול ההר. בעצם אלה נולדה על ההר, אמנם בירושלים אבל גדלה בישוב ששמו "הררית" .הררית הוא יישוב קהילתי בגליל המערבי , הוא מעין אוכף שיושב בגובה 500 מטרים וממנו נשקף נוף מרהיב על בקעת בית נקופה ובקעת יבנאל מדרום ועל בקעת סכנין ממערב והכינרת ממזרח. היישוב נוסד ב-1980  במסגרת תוכנית המצפים בגליל. המתיישבים הראשונים היו כולם צמחונים וחלקם עסקו בין היתר במדיטציה טראנסצנדנטלית ורובם בעלי מקצועות חופשיים..

קהילה זאת והמשפחה של אֵלה הם שהנחילו בה את ערכי האדם משחר נעוריה.אימה היא ילידת אנגליה. אביה יליד הארץ טייס קרבי בעבר בחיל האוויר. אחד הדברים שזכורים לה היטב מתקופת ילדותה ונעוריה הוא שחרף העובדה שאימה באה מאנגליה ואביה יליד הארץ, השואה הייתה נושא מדובר בבית. אולי אוסיף במאמר מוסגר כלפי אביה הטייס. מזמן שמתי לב לתופעה כי מפקדים בכירים בצה"ל שמופקדים על חיי אדם הרי לאחר הפרישה, אם הם לא הולכים לקריירה פוליטית, הם נמנים עם שוחרי שלום "פיסניקים". זה אמור במידה רבה אצל טייסים שמטיסים מכונת הרג המונית. ולא בכדי אנו מכירים את " מכתב הטייסים" המפורסם.. מכאן שהדעת נותנת שטייס קרבי לאחר שהוא פשט את מדיו ועובר לחיים אזרחיים ובייחוד למקום כמו הררית, הוא איש בעל ערכים מיוחדים בכול הקשור לבני אדם.

"גדלתי באווירה של מערכת ערכים שבמרכזם ערך הבריאה. זה כלל לא רק אנשים אלא גם בעלי חיים אחרים. שמירה על חייהם ומניעת עינויים מבעלי חיים בסביבה היו חלק מן הקודקס שעליו גדלתי. בראש סולם העדיפות בהתייחסות החברתית היה המאבק בעוול חברתי, כלכלי ,לחלק גדול מן האוכלוסייה בארץ. .לכן אפשר לומר שזה היה בסיס מצוין להשקפת עולם שבאה לי מאוחר יותר, בשלבים, ככול שהתבגרתי. זה התחיל בבית הספר שבו נתתי ביטוי לעקרונות שלי. עמדתי על דעתי ולא הייתי מוכנה להתפשר. במצב כזה של וויכוחים מתמידים ונוקבים בין תלמידה לבין המורים, חשתי מובסת. המקום היה צר עליי וקבלתי החלטה."

התנסות של יחיד.

בגיל צעיר כשהיא בת ארבע עשרה וחצי וטרם סיימה את שכבת הביניים בבית הספר, היא הגיעה למסקנה כי האווירה בבית, החמה והמגוננת שונה מן המציאות כפי שהספיקה להכיר בחוץ. וכל שהיא רצתה זה לפרוץ והיא אכן עשתה זאת. היא עזבה את הבית( תוך הודעה מוקדמת להוריה) ואת בית הספר ועשתה למחייתה בבית ספר לרכיבה.אולי היה בבחירה הזאת משהו סמלי. לרכוב, לדהור למרחב. אבל את הביטוי ליציאה אל הקור היא נתנה בשיר שכתבה כאשר היא כבר מלחינה,וזמרת וכותבת את הטקסטים של שיריה. זה השיר על תל אביב. בשם city of sand- עיר החולות.הנה המקור ותרגום שלי לבית הראשון של השיר על עיר החולות.

Alone

In a secular city of sand

I find my self reaching an empty hand

For each his own is how it goes

And through the heat you feel it’s cold

לבד

בעיר חולית שכולה חולין

אני מוצאת עצמי לוחצת יד חפה

כול אחד לעצמו, כמו שאומרים

ודרך החום את חשה בקור.

זאת המציאות של ניכור שדווקא אליו נמשכה הנערה הצעירה כאתגר לעמוד מולה ולהתבונן בה במלוא כיעורה בגובה העיניים שלה, ואלי בדרך זאת לנסות ולשנות אותה, תהליך שהבשיל עם הזמן. אולם ברור היה לה שכדי שתוכל לא רק להתבונן במציאות אלא לעשות משהו לשינוייה, היא חייבת לחזור לדרך המלך של השכלה. והיא עשתה זאת בבחינות חיצוניות, תוך השתתפות בקורסים מסוימים באוניברסיטת בר אילן. .המוסיקה משכה אותה משחר נעוריה ובצד ההכנות לבגרות למדה בבית הספר למוסיקה "רימון" במחלקה הווקלית..ומכיוון שהיא גם אזרחית בריטית נוסף על הישראלית, גדלה בבית שבו דיברו אנגלית,השפה והאווירה הם שגרמו לכך שהיא מוצאת את הביטוי הטוב ביותר באותה שפה.היא מודעת שהיא שרה לקהל מקומי, דובר עברית, ואפשר שגם לא מבין אנגלית, אבל זאת הדרך עד כה שבה היא מגישה הן את הטקס והן את הלחן, שניהם יצירות שלה.אשר לי, אני מעדיף מלל אנגלי שלתוכנו יש משמעות מאשר תכנים נבובים בעברית שמלווים מקצב ולא להיפך.מלבד זאת השפה האנגלית היא השפה הבינלאומית כיום, גם בישראל. ובהקשר זה, הלהקה שתייצג את ישראל באירוויזיון היא להקת ",איזבו" שרה באנגלית, תעודת כבוד לרשות השידור שלא עמדה על כך שהשיר יהיה בעברית.

אשר לאלה,הדעות הסטריאוטיפיות שלנו מדביקות בדרך כלל לצעירה מרדנית כזאת תווית של "סרבנית", למשל להשתמט מצה"ל., אבל אֵלה שרתה במודיעין בפיקוד צפון את מלוא תקופת השרות. היא ראתה את הגיוס כזכות וכחובה שבהם חייבים כול הצעירים בישראל . אלא שלאחר סיום השרות הזיקה שלה למוזיקה לא נחלשה ,אבל הרצון להתנסות גם בדבר אחר, היה חזק. היא התקבלה למרכז הבינתחומי -הרצלייה שם למדה בחוג לממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה וסיימה לא רק בתואר אלא באות הצטיינות. במהלך הלימודים השתתפה במשלחות לחו"ל לאמריקה ולאירופה במסגרות הסברתיות וכן במסגרת פרויקט אונסקו למען ים המלח.יחד עם זאת היא הופיעה עם התזמורת של המרכז כזמרת באירועים שונים.

אחרי המסגרת הצבאית הסגורה והמסגרת האקדמית, אלה שוב פורצת והפעם בין היתר לפורטוגל שם היא חייה עם בן זוג מברזיל קרוב לשנתיים, משם לארץ הולדתו, המדינה היחידה בעלם שדוברת פורטוגזית מלבד פורטוגל- ברזיל הצבעונית בכול מובן של המילה. ושוב זה חלק מן הפסיפס של אישה צעירה סקרנית שרוצה לממש פוטנציאל. אך לאחר התנסות הזוג נפרד ואלה חוזרת לארץ..חוזרת למוסיקה במולדת.

שילוב של יצירה ועבודה.

מלחינה וזמרת צעירה לא יכולה להתפרנס לא מזה ולא מזה ולמזלה היא נקלטה במסגרת חברה משפחתית בשם Helen doron educational group . זאת שיטה של לימוד שפה והתפתחות מוקדמת המבוססת על הדרך שבו לומד הילד את שפת אימו. זאת באמצעות המדיה, שילוב של טקסט, גרפיקה, ומשחק בצרוף קלטות אודיו –ויזואליות.ובשפות השונות. ללא ספק שמסגרת זאת אפשרה לה לא רק לפרנס את עצמה אלא הייתה מעין השלמה ליצירתיות שלה, ואֵלה היא ורסטילית מאוד.היא גם מפיקה,מביימת ויוצרת את התוכניות ומדי פעם בפעם מגיחה החוצה בכול הקושר בהפצה.

אך זאת כאמור,אינה ליבת הכמיהה שלה. זאת הייתה ונשארה מוסיקה. אבל יחד עם זאת לא זו בלבד שהיא לא זנחה את התחום החברתי, אלא העלתה אותו לדרגת עדיפות גבוהה בפעילות שלה.

אלה הגיעה למסקנה כי מן האידיאולוגיה של מייסדי המדינה נותרו פרורים ואלה היו מעופשים. והגיע הזמן להפסיק להיות בגן עדן של שוטים ולעשות משהו. ואז התחילו כמה הפגנות. פעם נגד קיפוח ילדי זרים, שנולדו כאן ואין להם מולדת אחרת. פעם נגד מעשים שיש בהם פגיעה בדמוקרטיה.ואז באה פניה בפייסבוק של דפני ליף ובה הזמנה לבוא ולהתארגן ולהקים מחנה אוהלים בשדרות רוטשילד המפוארות. המסר אלי היה מספר-600 צעירים אבל היה בו די כדי להתחיל להקים את המאהל בלב המטרופולין..ואכן ביום הקמת המאהל היו כבר אלפים שנרשמו.

zvi and listenerarticle article article saya tent - עותקarticle ela demonstration - עותק

שיחה באוהל על מקומו של היחיד בחברה         קיפול.(מרים יד) מעיין החבר של אלה- משמאל

זמן קצר לפני כן חיברה אלה והלחינה את השיר my country's burning "ארצי בוערת" ,אחד השירים הדומיננטיים בהופעה שלה .זה הבית הראשון בשיר ובתרגום חופשי שלי.

My country’s burning

Smoke is rising

You can see it rise from miles away

Driving by the flames I pray I pray

I pray for rain

I pray for sanctuary

I pray for rain

I pray for rain

מולדתי בוערת.

העשן מיתמר,

אפשר לראות את הבערה בקצה האופק

את לשונות האש המלחכות

אני מתפללת לגשם

אני מייחלת למקלט.

אני מתפללת לגשם.

בדף הקידום שלה באנגלית כתוב בין היתר:זה הפרדוקס היפה ביחס בין הצעירה לבין ההר, יחס שממנו מבעבעות מילים בעלות עוצמה ולחן ענוג.אל יוליך אתכם שולל הקול המתוק שלה, יש בו חריפות סרקסטית ושנינות בשולי הליריקה, וזאת ממוקמת ומשוחקת באופן אירוני ונוקב.

"אבל לכל דבר ושעתו, ברור היה שלא נוכל להמשיך ללא הרף גם בחיי המאהל וגם בהפגנות המוניות."- אומרת לי אלה בשיחה שהייתה לנו. "והיה זה סמלי שבאותו יום של 11 בספטמבר, אותו יום נורא, קיפלנו את האוהלים. אבל בשום אופן לא קיפלנו את המחאה.בשבילי זה היה סמלי בהופעה במועדון "אברקסט" להשקת הסיגל הראשון. וגם שם שרתי שירי מחאה..זאת לא דעכה ואנו נמשיך בה בדרכים אחרות . .ההפחדה לא תרתיע אותנו. וכן, המופע היה סוג של העברת המחאה ולו לאותו ערב,ובאולם היו הרבה צעירים שהשתתפו וימשיכו להשתתף בפעילות בדרכים שונות.אנו לא נלך לאחור"

שאלתי את אלה לגבי שיתוף הפעולה עם הדור הצעיר הערבי. על כך השיבה כי "היינו בקשר קצת עם מאהל יפו ועם מאהל חיפה. באוהל 48 שהיו לידנו היו ערבים ויהודים". בעצם אני חושב שהשאלה בנסיבות הקיימות, כמעט ולא הייתה רלוונטית. שכן לא ראינו שום מחאה של האוכלוסייה הערבית ובעיקר הדור הצעיר לנוכח טבח אחיהם בסוריה.הם היו צריכים לצאת בהפגנות ענק תחת הכותרת "אנו רוצים שהנשיא אסעד יישפט על פשעים נגד עמו".בעניין זה חבל לכלות מילים על חברי הכנסת הערביים אשר לא מייצגים את האינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל ושתיקתם "כהודעה דמי".חבורה צבועה ולא ראויה לייצג את האוכלוסייה הערבית בארץ. אבל כאמור שאלתי את אלה והיא השיבה- לאקונית.

על חנוכת "הבימה" ומותו של פליט

באחרונה החליטה אלה לכתוב בלוג. הפוסט הראשון,שקטע ממנו הזכרתי במאמר "מדינה פרוצה" היא הקדישה להפגנה בעת הפתיחה החגיגית של תיאטרון הבימה. בבלוג הזה באה לידי ביטוי השקפת עולמה של אלה,בתהיות ובשאלות, והציניקנים יאמרו: איפה היא חייה הבחורה הזאת? וככה כתבה בין היתר:.

"איכשהו בהליכה נינוחה עם החבר והכלבה ושוטר לא מרוכז, מצאנו עצמנו בתוך הרחבה פנים אל פנים עם מאות החוגגים ב"הבימה". מבעד לזכוכית הם שתו שמפניה, התבדחו והזיזו את הראש בקצב שלישיית הג'אז שניגנה שם. עמדתי שם קפואה מקור ותדהמה, איך הם עומדים שם, לוגמים שמפניה כשבחוץ המחאה בעיצומה, שוטרים, מפגינים, מגאפונים, מעצרים. האם הם ראו או בחרו לא להסתכל? האם אנחנו שקופים? האם הזכוכית חד צדדית? האם האנשים האלו רואים אותנו בכלל?

בדיקה מהירה באתר הבימה מראה שיש עכשיו הצגה על היחס של החברה הישראלית לפליטים מאפריקה, "זהו אירוע תיאטרוני המכיל בתוכו את הפחדים, התקוות, הזיכרונות וההתמודדות האישית והציבורית שלנו עם הנושא" .אירוני משהו כשמסתכלים על הכסף שהושקע בהצגה, בבנין הבימה וכשליו, כששמיכה חמה הייתה מצילה חיי אדם. שוב אנחנו כחברה מביטים מבעד לזכוכית, איפה שבטוח, נקי וחם.

בעודי עומדת ובוהה בחגיגות ההזויות נעמד מול שוטר ודרש בתוקף שאתפנה משם. שאלתי אותו למה? אני בסך הכול עומדת שם ומסתכלת. הוא ענה שהאזור סגור. שאלתי שוב למה, וזכיתי לאיום עם דחיפה קלה ועמידה קרובה מדי לטעמי – אם לא אתפנה מיד זו תהיה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיעצר. שאלתי שוב ברוב חוצפתי איך אני מפריעה לו לשוטר. בשלב הזה הוא קרא לשוטרים נוספים שהקיפו אותי ודרש תעודה מזהה, שני שוטרים צילמו אותי בוידיאו לזיהוי עתידי ואיים שאם לא אתן את הפרטים שלי הוא יעכב אותי לחקירה ויגררו אותי משם בכוח. ………..

אז נתתי פרטים, בטח הכניסו אותי לאיזה מאגר, אם אני עוד לא שם אחרי קיץ ברוטשילד וחצי שנה של מחאה. מודה שהלב שלי דפק ובעודי מוסרת פרטים אישיים ניגש פקח של העירייה והחליט לתת לנו דו"ח…….. כן, 475 ש"ח זה הרבה כסף לקופת העירייה, עם הכסף הזה בונים בניינים ומפנים אנשים מהרחוב. בסופו של דבר יצאנו בלי קנס, עם דפיקות לב מואצות ותחושה כבדה מאוד. הצליחו להפחיד אותנו. הלכנו הביתה, פתחתי את המחשב וקראתי שפליט קפא למוות בגינת לווינסקי בלילה הקודם. היה נראה חם ונעים שם ב"הבימה" . השוטרים עמדו שם, במקום לסייר ולהגן על תושבי השכונות, הכסף הושקע בבנין ובקבלת פנים מפוארת, ואני עמדתי לי שם בצד השני של הזכוכית ושאלתי: איך הם לא מתביישים?

ובכן אֵלה, אני לא בטוח אם השוטרים מתביישים או לא. זאת המשימה שהוטלה עליהם. הם השליחים, יש מהם שליחים קנאים יותר בשליחות ויש מהם קנאים פחות. הם משרתים את השיטה, את הממסד שמנהל את השיטה. ועוד משהו אלה. הממסד עצמו לא פועל בחלל, הוא פועל בתמיכה אקטיבית או פסיבית של העם, והכתובת הוא העם. אליו צריך ללכת. לא מספיק לסחוב אותו בהתלהבות להפגנת המיליון. הוא בא. עכשיו אתם צריכים ללכת אליו. זאת מלאכה קשה, אבל אם תתמידו בה תוכלו. העזו.

Those who dare win -הנועזים מנצחים. אל תפחדו, כי הפחד הוא האויב הגדול ביותר. אני נותן בכם אמון. לאחר "הפגנת המיליון" ברכתי את דפני לב, נכדה לניצולי שואה על הנפת דגל ,"מהפכת התודעה".

בפוסט הקצר ביותר עד כה כתבתי אז:" עצרת המונים ראשונה מסוגה שזכורה לי הייתה בכיכר מוגרבי בתל אביב ביום ה- 29 בנובמבר 1947 כאשר עצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינת ישראל. אלא שאז השמחה הייתה מהולה בחרדה גדולה מפני העלול לקרות. הפעם השמחה שלי הייתה מהולה בתקווה,בבשורה שעדיין יש לנו תקווה- הדור הצעיר.

אני לצערי מלבד השתתפות בכול ההפגנות שהיו, ושיחות באוהלי רוטשילד, יכול לעשות מעט במרום שנותיי,ומה שאני עושה בתחום הזה הוא כתיבת בלוג. הפעם הרחקתי קצת לכת.בספר הבא שלי במקבץ של סיפורים קצרים בשם "מן היד אל הפה והלאה מזה" שיראה אור בקרוב( הוצאת גוונים-טרקלין) כתוב בהקדשה:"לדור 'מהפכת התודעה ' שהתעורר- ובתקווה שיפעל להגשמת החזון."

היכנסו לדף הפייסבוק שלנו-צבי גיל- תקומה

,

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: