עברי! דבר ערבית.


שילוב מלא של ערבי ישראל בחברה ובכלכלה ושילובנו שלנו באזור הגיאופוליטי – תלוי בין היתר בהכרה בשפתם ובידיעתה- בתקשורת איתם.

אחת התופעות השערורייתיות במדינת ישראל היא חרף היות האוכלוסייה הערבית 20% בקירוב מתושבי ישראל,קרוב למיליון וחצי מיליון נפשות, והיותה אי מוקף במאות מיליוני ערבים, הישראלים נבערים מדעת בכול הקשור לשפה הערבית. זה משפיע על כול המערכת, לא רק הבין עדתית ודתית, אלא גם החברתית כלכלית, ועל שילוב ערביי ישראל במשק, שהוא חלק מן הסיסמה של ההמונים "צדק חברתי". שלא לדבר על החשיבות הפוליטית באזורנו. וכדי להוסיף איוולת על חטא, אף הועלתה הצעה לבטל את הערבית כשפה רשמית של המדינה.

לקראת שנת הלימודים השנה נערכו מספר כנסים ארציים, רשמיים ,ציבוריים ולא ציבוריים ,שבהם נדונו כמעט כול הסוגיות שמובנות במערכת החינוך. לא שמתי לב שלימוד השפה הערבית היא אחד הנושאים,לפחות המרכזיים, שנדונו באותם מפגשים.אגב מושב מיוחד לתכלית זאת התקיים לפני שנים כאשר פרופסור יולי תמיר הייתה שרת החינוך" והשתתפו בו, לצד שרת החינוך, אמין חלף, מנכ"ל עמותת יד ביד, מיסוד "קרן אברהם" מייק פרשקר, מנכ"ל מכון מרחבים, וד"ר מאיה מלצר-גבע, מעריכה שותפה למיזם "שפה כגשר תרבותי".. את המושב הנחה דדי קומם, מנהל מיזם "שפה כגשר תרבותי".

לא הייתי שם לב לנושא בכלל, אלמלא זה הוזכר באחת מרבי השיח לאחר סעודת לילה שבת. נכדיי הגדולים עוסקים באחרונה לצד מצעד הפופ, או אפילו במקומו, בענייני היום החברתיים,כלכליים, מדיניים,אחת מן התופעות הברוכות של מהפכת התודעה אצל הדור הצעיר. בהזדמנות זאת העלו שניים מהם את הנושא של השפה הערבית בארץ בכלל ובמערכת החינוך בפרט. את השפה מלמדים אצלנו בכיתות ז'-ט' ובזה נגמר העניין. הצעירים הודו שהם בורים בכול הקשור בשפה הערבית. זאת לא רק במרחק של כמה שנים מאז כיתה ט' אלא גם כשלמדו כביכול את השפה הם פשוט לא ידעו אותה.לא נעשה מאמץ ללמד אותה. אחד מנכדיי אף הרחיק לכת ואמר כי זה אינו מקרה אלא מדיניות שלא לאפשר ליהודים ללמוד ערבית, מכיוון שבכך תרד המוטיבציה אצל הערבים ללמוד עברית.

אם אכן זאת היא ההנחה,גם שאני מסופק אני לא פוסל אותה, הרי אין שטות גדולה ממנה.הערבים מאז ומתמיד למדו מהר שפות.לא באופן בסיסי מתוך ספרי לימוד אלא ברחוב, בעבודה. ככה למשל ערביי העיר העתיקה שגרו בשכנות לישוב היהודי בראשית המאה ה-20 ידעו לדבר גם יידיש.הצרכים שלהם מכתיבים להם ללמוד את השפה. פועלי בניין ערביים מן השטחים מדברים עברית, הרבה יותר טוב מאשר הקבלן שיודע כמה מילים בערבית, בעיקר לתת הוראות. חלק מן הערבים כמו הדרוזים והבדווים אף מדברים עברית במבטא הצברי.אפילו הסוחרים במצרים בעידן של תיירות ישראלית למדו לדבר עברית כמו גם תורכים בבזאר באיסטנבול. הבעיה היא שאם הישראלים מגיעים ליישוב ערבי,או לארץ ערבית,רבים מהם לא יודעים לדבר בשפת המקום ונאלצים לגמגם בשפה ניטראלית כמו אנגלית שגם אותה לא יודעים היטב והיא עילגת בפיהם.

אפשר והעדר המאמץ נובע בחלקו מן העובדה שלאחר קום המדינה והעליות הגדולות מערבות ערב, הייתה אוכלוסייה ישראלית גדולה שדיברה ערבית. מסיבה זאת, תכליתית לטווח הקצר , לא היה צורך בהכשרת עתודה דוברת ערבית. אולם בצד הצורך המעשי בלימוד השפה הערבית יש גם צורך אחר,אינטלקטואלי,ערכי,תקשורתי,והעובדה שאנו מוקפים בחלק מן העולם שדובר ערבית ולא אנגלית.

הנושא טופל במאמר ארוך במגזין ד' מרקר במאי בשנה שעברה.במאמר מוזכר כי החקיקה המנדטורית הבריטית בשנת 1922 העניקה לערבית מעמד של שפה רשמית. לאמור שזאת אינה השפה של דוברי ערבית באוכלוסיה אלא שפת החברה כולה. במאמר נכתב בין השאר:." השפה הערבית, בדומה לאוכלוסייה הערבית, סובלת גם היא מאפליה ותת ייצוג……, "שפה רשמית", בעינינו, היא שפה שאינה רק שפת דובריה, אלא גם שפת החברה כולה. אם כך הדבר, הרי שהערבית הנה נכס של החברה בישראל, ערבים ויהודים כאחד, שיש ללמדה וליהנות מעושרה. ממשלות ישראל הכירו להלכה במעמדה המיוחד של השפה הערבית, אבל בפועל לא עשו די כדי להטמיע הכרה זו בקרב החברה כולה. בעשור הראשון של המאה ה-21 מצבה של הערבית בארץ נמצא בשפל המדרגה. להלן מספר נתונים המעידים על מצב עניינים זה. אני מביא כמה מהם.

רק ב- 20% מבתי הספר לומדים ערבית בכיתה י.רבים מהמורים לערבית אינם שולטים בערבית המדוברת רבים מהמורים לערבית אינם יודעים לשוחח באופן חופשי בערבית ספרותית.רבים מהמורים לערבית אינם מלמדים את המקצוע תוך שימוש בערבית בעת שהייתם בכיתות.ישנם יישובים בהם לא נלמדת הערבית כלל.הרוב המוחלט של המורים לערבית הנם יהודים.ברוב בתיה"ס היסודיים לא נלמדת השפה הערבית כ-80% מן היהודים הבוגרים אינם יודעים ערבית בכלל.

הערבית בארץ כלואה בתוך מציאות מורכבת וסבוכה. מחד מדובר בשפתם של למעלה ממאתיים מליון בני אדם בעולם, של המדינות השכנות שלנו במזרח התיכון וחמישית מתושבי ישראל. מאידך גיסא, מדובר בשפתה של אומה הנמצאת בעוינות ארוכה ועמוקה עם מדינת ישראל. החיוניות של השפה אינה מוטלת בספק, הן בעת מלחמה, הן בעת רגיעה ושלום, הן בכלכלה והן בכמעט כל תחום אחר. הבנה רציונאלית זו לא תמיד מתורגמת לאימוץ מלא של השפה הערבית ומאמץ אמיתי לעודד את לימודה כשפת שלום ולא רק כשפת מלחמה. באופן מפתיע, הרתיעה אינה רק פוליטית-ממסדית, אלא בעיקר רגשית-חברתית.

בין הסיבות שמביא המאמר, השפה הערבית מזוהה עם דובריה-ערביי ישראל וערביי המדינות השכנות.דוברי השפה הערבית נתפסים באופן מאד סטריאוטיפי.ההכרות היחידה של רוב הציבור הישראלי עם ערבים מתווכת ע"י התקשורת.התקשורת מביאה לתודעת הציבור דמויות ערביות קיצוניות-לפעמים הרואיות, אך לרוב שליליות לאזרח הממוצע ובמיוחד לבני נוער אין מגע יומיומי בלתי אמצעי עם ערבים .

הנסיגה.

המצב בכול הקשור ללימוד השפה הערבית לא קפא על שמריו. להיפך הוא הורע עם הזמן. הייתה תקופה כאשר מוסדות שונים על בסיס עצמי או בעידוד רשמי טרחו להקנות את השפה לעובדיהם. היו אלה מוסדות ממשלתיים, הסתדרותיים, או מקומיים שעודדו את הלימוד של השפה. למשל ברשות השידור של פעם מרכז ההדרכה העמיד לרשות כול עובדיו את הכלים ללימוד השפה הערבית בצורה של קורסים למתחילים ולמתקדמים. אחד הספרים השימושיים, שמצוי אצלי עד היום היה "ערבית מדוברת ארץ ישראלית" מאת אברהם חכים. ( הוצאה משרד הביטחון 1976) במבוא לספר מתחת לכותרת "ערבית-למה?" כותב שלמה גזית ראש אמ"ן אז, על שלושת המישורים. המישור הצבאי מקצועי,והצרכים ללימוד השפה במסגרת התייחסות זאת.המישור השני שהוא הבנת העולם הערבי הסובב אותנו.והמישור השלישי- ההידברות- "הסדר של הסכסוך הישראלי ערבי לא יבוא מאליו.איש לא יגיש אותו לנו על מגש של כסף.מערכת ההידברות- רחבה ככול האפשר,ממושכת ובכול תחומי הפעילות האנושית,וכל להכשיר את הקרקע לתהליך עשיית השלום".

arabic in israell article

ראש אמ"ן אלוף גזית על חשיבות הערבית

האם אין מילים אלה שנכתבו לפני 35 שנה יפים היום כאשר ברקע הבקשה הפלשתינאית להכרת האו"ם במדינתם ואנחנו מדברים על הידברות? אנו וההנהגות שלנו מדברים עצמנו לדעת אך לא יודעים לדבר עם שכננו והעולם שמקיף אותנו.לצערנו ממשלת ישראל ומוסדותיה זנחו את המשימה הלאומית של הקניית השפה הערבית לתושביה ולתלמידיה.מי שניסה לשקם או להמשיך במה שנעשה פעם היא ",קרן אברהם", או בשמה המלא יוזמות קרן אברהם, הנו ארגון לא-ממשלתי שלא למטרות רווח, הפועל לקידום שוויון וחיים משותפים בין אזרחיה היהודים והערבים של המדינה. הארגון נוסד בשנת 1989 על-ידי אלן . סליפקא .

המטרה של "קרן אברהם".

",קרן אברהם" שהיא קרן חינוכית חברתית שמה לה למטרה להנחיל את השפה העברית בבתי הספר כגשר תרבותי בין שני העמים,וכן הקניית ידע של מנהגים לאותם גופים רשמיים שעוסקים בציבור הערבי כמו שיפור היחסים בין המשטרה לבין הציבור הערבי.מטרה חשובה אחרת היא קידום שוויון הזדמנויות לכול אזרחי ישראל וקידום תעסוקת נשים ושילובם במשק הישראלי.

amutat yad bayad keren avraham logo       dedi komem article

לוגו עמותת "יד ביד" של "קרן אברהם" ודדי קומם- התמונות באדיבות הקרן

ע"פ פרסומים שונים בכלי תקשורת, גם ציבור המורים הערבי וגם ציבור התלמידים היהודי הביעו סיפוק רב מאותו מפגש בכותלי בית הספר בין מורה ערבי לתמידים יהודיים ונתנו ביטוי לכך. בעיקר קונן חשש כבד בקרב המורים, ובעיקר המורות מקבלת הפנים שצפויה להן. ולא זו בלבד שהן חשו הקלה לאחר השיעור הראשון אלא התקבלו בחום על ידי הרוב המכריע של התלמידים .אחת היוזמות היא התוכנית "יא סלאם" הנלמדת 6 שנים בכ-250 בתי ספר עבריים בצפון הארץ. התוכנית מיושמת על-ידי משרד חינוך בשיתוף עם עמותת "יוזמות קרן אברהם".

מי שמופקד, בין היתר על נושא הוראת ערבית בישראל ב"קרן אברהם", דדי קומם, אמר לי כי יש בעיות רבות בניסיונות לטיפול במשימה זאת.. התכנית "יא סלאם" משלבת בין הערבית המדוברת לכתובה ולתרבות ערבית עכשווית רלבנטית. התכנית שנלמדת כבר בלמעלה מ-250 בתי"ס יסודיים בארץ אומצה כתכנית חובה ע"י משרד החינוך בחיפה ובמחוז הצפון כולו. אבל קומם פעיל בנושא מעבר לתכנית הזאת , ובין היתר שותף לדיוני ועדה שהוקמה באקדמיה למדעים בירושלים בשיתוף עם משרד החינוך שבוחנת מחדש את הוראת הערבית בישראל ובפורומים אחרים.

בראיון בתוכנית ,"עושים סדר" בהנחיית בן כספית ששודרה ב- 4.9.2011 אמר קומם כי החשיבות של התוכנית היא לימוד השפה על ידי מורה שהערבית היא השפה הטבעית שלו, כלומר מורה ערבי ויש לכך השלכות חשובות הן בכול הנוגע לקריאה והן בכול הקשור בכתיבת השפה.באותו משדר השתתפה גם לורט דאהא מורה לערבית שמלמדת ערבית בבית ספר בקריית חיים. להפתעתה לא זו בלבד שהתלמידים קבלו אותה בחום אלא גילו עניין רב בספרות הערבית,במסורת הערבית, במנהגים ולאחר כול שעור יוצאה מעודדת יותר ויותר. "הנוער צמא ללמוד"- היא אומרת.

החזון של "קרן אברהם" הוא לראות חברה ישראלית סובלנית יותר שבה ערבית מדוברת בפי יהודי הנה דבר שבשגרה ולא תופעה נדירה. אנו רוצים לחיות במדינה שבה הערבית והעברית חיות זו לצד זו בדו קיום הרמוני ושאזרחיה אינם נרתעים עוד מעצם שמיעת השפה הערבית ברחוב או בתחבורה ציבורית. כבר הוכח מחקרית, בארץ ובחו"ל, שילדים הנחשפים לשפה של בני מיעוטים מגלים יותר סובלנות כלפי אוכלוסיה זו, ביחס לילדים שלא נחשפים לשפה הזרה.  אכן הכרת השפה, יש בה כדי להגביר את הסובלנות, אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך. יש בגישה סובלנית יותר, הנקנית ע"י קשר אנושי בלתי אמצעי, לשפר את היחס לשפה.

וזה מביא אותי שוב לפתיחה שהנושא של לימוד השפה הערבית הועלה על ידי אנשים צעירים כמו נכדיי במסגרת אותה התעוררות כללית של הדור הצעיר בכול הנוגע לאיכות החיים בארץ. ולשמחתי מסתבר כי המהפך החברתי נושא בחובו גם שינוי תרבותי, הרצון ללמוד את שפתו של השכן של האזרח הערבי בישראל. וחרף ההישגים של "קרן אברהם", המטרה עדיין אינה קרובה. להיפך.

על שולחן הכנסת הונחה לא מכבר הצעת חוק לפיה תשונה ההגדרה המקובלת של ישראל כ"מדינה יהודית דמוקרטית". לפי נוסח ההצעה, ישראל תוגדר כמדינת הלאום של העם היהודי, ומצוין בה במפורש כי המשטר הדמוקרטי בישראל יהיה כפוף להגדרתה של המדינה כ"בית לאומי לעם היהודי". על ההצעה חתומים 20 מבין 28 חברי הכנסת של קדימה. ההצעה, שיזמו בין היתר אבי דיכטר (קדימה), זאב אלקין (ליכוד) ודוד רותם (ישראל ביתנו) מעצבת מחדש מוסכמות יסוד באשר לאופייה של מדינת ישראל: כך, למשל, היא קובעת כי השפה הרשמית היחידה בישראל היא השפה העברית. זאת, אף כי עד היום גם הערבית והאנגלית הוכרו כשפות רשמיות. עם זאת, נכתב בחוק: "לשפה הערבית מעמד מיוחד, ולדובריה זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה, הכול כפי שייקבע בחוק".

הצעת חוק זאת אם תתקבל מעגנת למעשה ומקבעת את המצב הלא נורמאלי שתושבי ישראל הם נבערים מדעת בכול הקשור לשפה הערבית.

בארה"ב גם הממשל הפדראלי וגם המדינות שגובלות במקסיקו, כמו ניו מקסיקו,טקסס וקליפורניה עושים מאמצים בכול המישורים הציבורי והפרטי למען הקניית השפה הספרדית לתושבים. שכן, לא זו בלבד שמדינות אלה גובלות במקסיקו והאמריקנים מרבים לבקר במדינות דרום אמריקה, אלא שציבור האזרחים דוברי ספרדית יוצאי מדינות אמריקה הלטינית, בארה"ב הולך וגדל.

אספקלריא לחברה הישראלית כולה.

ביקשתי לשמוע את דעתו של פרופסור ישעיהו תדמור יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך ואחד החוקרים הבולטים בתחום החינוך , מה דעתו על המצב של העדר הקניית השפה הערבית לתלמידים.וזאת דעתו: :"היעדר שליטה בשפה הערבית בקרב מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל הינו כאספקלריא לחברה; הוא גורם המחמיר והמנציח את העימות בין יהודים לערבים. מילא שונאי ערבים שבקרבנו, אף שגם בין אלה פגשתי מי שתומכים בלימוד הערבית בחינת "דע את האויב", אבל היכן הם שוחרי הדמוקרטיה, הרב תרבותיות והדו-קיום? כיצד מתיישבים הערכים האלה עם ההכרה הקלוקלת, החסרה, המתויגת והמעוותת של התרבות הערבית כתוצאה של אי-ידיעה של השפה הערבית ושל מכמניה, פתגמיה ויצירותיה? כיצד אפשר לקיים הידברות, דיאלוג, בלא שמתקיימת יכולת בסיסית של הידברות אמיתית שמשמעה היא הכרת מושגיו וערכיו של הזולת מתוך עולמו ומקורותיו הוא?בשנת 2000 תוקן סעיף 2, "מטרות החינוך", בחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953. בסעיף משנה 11 נאמר: להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסיה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של אזרחי ישראל.


על פי החוק, "מטרות החינוך" חלות על כל תלמידי ישראל. לפיכך, המטרה שצוטטה כאן איננה מתגדרת בגבולות החינוך בקרב הערבים בלבד. חובה למלאותה, כרוחה וכלשונה, גם בבתי הספר היהודיים, בכל בתי הספר, לא רק הממלכתיים, גם בבתי הספר "המוכרים הבלתי רשמיים". עכשיו צאו וראו מה מזה מתקיים במערכת החינוך הלכה למעשה. האמת המרה היא, שבכל שנות המדינה, גם היום, משרד החינוך מגמגם, מתבטא בכפל-לשון, אפילו מכזב.
זו קריאה למנהלות ולמנהלי בתי הספר, למורות ולמורים
: אם רצוננו בשלום, במובן הפשוט, האנושי, של המילה, אם רצוננו בחברה המקיימת ערכי שוויון וכבוד בין בני אדם ובין תרבויות בחברה בישראל, הבה נחליט על הכללת השפה הערבית כלימוד חובה בבית הספר במשך מספר שנות לימוד הדרוש להשגת שליטה סבירה בשפה – בדיבור ובקריאה.

professor tadmor article

פרופסור ישעיהו תדמור

דומני שמילים אלה שנאמרו על ידי פרופסור תדמור והובאו במלואם,ללא כול עריכה וקיצור, לא רק מדברות בעד עצמן, אלא זועקות. המסקנה המתבקשת היא, שאני שלא הייתי מודע די הצורך במימדי הבעיה, ולמדתי עליה מן הדור הצעיר, היא אחת ואין בלתה. שבצו את נושא השילוב של כול אזרחי המדינה, כולל כמובן האזרחים הערביים, ב,"מהפכת התודעה", שלכם ואז זאת תהיה מהפכה מושלמת,יחידה במינה , ללא שפיכות דמים, שתביא לשינוי פני הדור, בעיקר הדור הבא- עתידה של המדינה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  ביום 23/09/2011 בשעה 5:24 am

    כתבת דברים נכונים.השפה והתרבות הערבית לא נחשבו מעולם במערכת החינוך כנחוצים,למרות שישראל שוכנת באיזור ערבי.
    אנשי העליה הראשונה הבינו את חשיבות השפה והתרבות הערבית ולמדו אותה. עליית אנשי העלייה השניה הביאה להפסקת תהליך זה. אנשי העלייה השנייה שהקימו את המוסדות העתידיים של המדינה ,השתיתו את הגישה הפטרנליסטית והגזענית הנהוגה עד היום נגד כל מה שאינו אירופאי.המגמה היתה:פנים למערב,ואחוריים למזרח.
    ההפסד כולו הוא של כלל הישראלים.

  • אלה  ביום 26/09/2011 בשעה 1:25 pm

    כל כך נכון! אני חשה את תחושת הפספוס הגדולה מכך שלא למדתי ערבית כמו שצריך. חייב להעשות שינוי גדול בתפיסה ובביצוע של הטמעת השפה בקרב העמים.

טרקבאקים

  • מאת כבד ברכבת הקלה « קולמוס ביום 24/09/2011 בשעה 6:15 pm

    […] לפרט את העניין, וגיליתי שממש עכשיו עשו זאת – כאן. אצטט רק אותו ציטוט שמובא בפוסט המקושר, מתוך דבריו של […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: