עשר שקל-קילו…עשר שקל קילו ספרים.


שנת "הספר העברי", בבאסטות בשווקים.( אוושות סתיו של ספטמבר)

פעם הסֵפֶר היה במעמד נעלה, כמעט נושק לקדושה בייחוד אצל עם הספר ,והמוציאים לאור, המו"לים, היו המשמשים בקודש. זה נגמר, הספר ,לטוב ולרע, הפך למוצר צריכה והמולים לסוחרים, משווקים, גדולים או קטנים, ומה שחשוב להם זאת בעיקר ההכנסה. משום כך צריך להתייחס אליהם ואל הענף בהתאם לכך, מלבד הערך המוסף- שמדובר בספר- לפתוח את השווקים ולהקים דוכנים.

חרף העובדה שהמדיה הכתובה בכלל, והספר בפרט לא רק שאיבדו מזוהרם אלא מן הערך שיוחס להם, עדיין הישראלים יכולים להיקרא ",עם הספר". בעוברי מירושלים לתל אביב, עשיתי מיון רציני בספרייה שלי וכמאתיים או יותר ספרים הורדתי והנחתי אותם בשורות לאורך גדר האבן מול הבית שלנו, ברחוב בוסתנאי בקטמון הישנה. לאחר זמן מה עמדתי למעלה בחלון, כמו ביציע, וראיתי כיצד עוברים ושבים ניגשים, מדפדפים, ממיינים, שמים בשקית, אם הייתה להם, ולירושלמים יש בדרך כלל, ומתפנים בסבר של חיוך ושביעות רצון. עוד אלה הולכים ואחרים באים.בקיצור "יריד זוטא"- חינם אין כסף. בשעות הערב נשארו על הגדר ספרים בודדים. לי זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה.לא זו בלבד שהספרים לא הושלכו לפח או למחזור, אלא אנשים יוסיפו ליהנות מהם. ספר הוא ספר.לאחר עוברי לתל אביב, אני זה שהייתי למטה ומתוך ערמה מפוזרת על המדרכה, ברחוב שבו אני גר, בחרתי בספר ייחודי מאוד, וגרמתי שמחה רבה למי שנתתי לו ספר זה. כול זאת אני מביא כראייה שהספר המודפס תוכנו לא דהה.

גם כיום כאשר הקורא הממוצע עמוס מידע כתוב,של העיתונות, במשקלים של כמה ק"ג בסוף השבוע ועוד כתבי עת, שלא לדבר על שפע המידע, האמנות התרבות,המדע והטכנולוגיה,נשאר לו מעט זמן לקרוא בספרים.ובכול זאת אני בכול פעם מופתע כאשר בנותיי, למשל, שעסוקות מעל לראש בתחומים שלהם, מוצאות את הזמן לקרוא ספרים,ולא מעט. אני יכול לייחס זאת אך ורק לתשוקת הקריאה ולהנאה שכנראה עדיין אין לה חלופה,ואני מקווה שגם לא תהיה לה. שכן הלשון הכתובה ולא הלשון המדוברת עדיין מבדילה בין האדם לבין שאר בעלי חיים.כולם יודעים להשמיע קול,ולעתים רם יותר מאשר קולות אנשים.לכתוב-רק אנשים יודעים.בעקבות מאמר שכתב העיתונאי אלון עידן בנושא אקטואלי,הגבתי אליו במייל בין היתר: "כאשר אני קורא דברים אלה, אני אומר לעצמי עוד לא אבדה התקווה למילה הכתובה"

בהקשר זה שמחתי לקרוא ידיעה שלפיה סקר אמריקני שנערך באחרונה גילה כי שוק הספרים האמריקאי בעלייה. הסקר מראה על שגשוג במיוחד בתחום הספרים האלקטרוניים, הכתובים,,ספרות הנוער וספרות למבוגרים. זאת לדידי בשורה טובה.

הכתיבה האליטיסטית.

הוצאה לאור של כתבים החלה במזרח בעיקר בסין באמצעות חיתוך עץ ושיטה זאת יובאו על ידי סוחרים ערביים לאירופה.ההוצאה לאור של ספרים שידועים לנו החלה בעידן הדומיננטיות של הכנסייה הנוצרית בעולם. אך במאות ה- 13-17 הסתיים בפועל המונופול של הכנסייה על הוצאת כתבי קודש נוצריים, וכל הנלווה לכך.החלו להיכתב כתבי היסטוריה כללית,כתבי מדע,חינוך, תעמולה וכיו"ב.ממציא הדפוס כפי שהיה ידוע ביציקת אותיות עופרת היה יוהן גוטנברג. הספר הראשון שהודפס בשיטה זו היה התנ"ך בלטינית בשנת 1456 . אשר לגוטנברג, עצמו הוא נכשל בעסקי הדפוס ומכר אותו והוא מת בשנת 1468 חסר כול. אבל הדפוס הלך והתפתח ואיתו תעשיית הספרים הלא היא ההוצאה לאור.

אפשר לדבר על קשר גומלין בין הכתובים לבין האירועים ההיסטוריים. האחרונים, גם אם התרחשותם הייתה בלתי נמנעת, קבלו תאוצה מן החומרים הכתובים.מאידך השינויים הסוציו אקונומיים הפכו את הכתובים לחשובים יותר.ביתר שאת עם השינויים האדירים שחלו במאות ה-19 וה-20.בתחומי הכלכלה, התעשייה,המדע והטכנולוגיה. את הביטוי המובהק ביותר לפופולריזציה של התרבות בכלל נתן ההוגה והסוציולוג הספרדי יליד המאה ה-19 אורטגה י.גאסט בספרו "מרד ההמונים" La rebelion de las masas באנגלית The revolt of the masses. .עם פרסומו בשנת 1923 הוא הפך לרב מכר עולמי.

ליבת הרעיון של הספר היא שהעולם במאה העשרים נהנה ממה שאורטגה קורא "דמוקרטית היתר" באירופה שהביאה להשתלטות "ההמון" על החברה הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית ע"י דחיקתן של קבוצות האליטה האינטלקטואליות והאחרות שיצרו ועיצבו את הציוויליזציה המערבית.ה"דמוקרטיה החדשה" השתחררה מן הכבלים של "הדמוקרטיה הישנה"- עקרונות הליברליזם וכיבוד החוק, אותם כבלים שאפשרו לקבוצות המיעוט לשלוט למרות הדמוקרטיה. המבנה הפסיכולוגי של "איש ההמון" בן זמננו ומצב תודעתו הם כשל ילד מפונק, מה שיוצר מציאות חברתית תרבותית שבה הציוויליזציה האירופית עומדת בפני סכנת חורבן: ה"המון" מנוכר לליברליזם ולכיבוד החוק-הערכים שאפשרו לאליטות הישנות לייצר עבורו את כל השפע הזה, אליו הוא מתייחס כמובן מאליו כאל שלו.

לאחר שקראתי את התיזה של אורטגה, דווקא ראיתי בכך יתרון גדול. שכן, אפשר מאוד שהכמות הורידה מערך האיכות, שעה שההמונים פרצו לסלון התרבותי החברתי של האליטות הישנות וגם הם נהנו ממה שהחברה הפתוחה נתנה להם, ואין זה משנה למי זכות יוצרים. כיום אין כבר ספק שככול שההשכלה הגבוהה תהיה נחלת רבים כן ייטב לא רק לאותם רבים אלא לחברה כולה. אבל לא ככה ראה זאת אורטגה. והמעניין בהקשר שלנו שאורטגה יסד בית הוצאה לאור אליטיסטי שפרסם בין היתר עבודתם של פילוסופים בולטים והוגים חברתיים ושימש כמנהלו עד 1936

תורתו של אורטגה שימשה בסיס לאו דווקא למערכת אינטלקטואלית נעלה אלא לשליטה של מיעוט שרואה עצמו ראוי לשלוט על הרוב מכוח הידע שלו או תכונות נאצלות אחרות. ומכאן הדרך למשטרים אוטוריטאריים אינה רחוקה. אני דווקא בוחר באנטיתזה. ומה שאורטגה רואה "רוח ההמון" אני רואה בין היתר לא רק ב",דילול" השמנת, דבר בריא בכול מקרה, אלא בהפצת ספרות בצורה המונית, אשר מקנה לאותם פרטים ב"המון" הצצה לעולם שאותו לא הכירו, ויש כול הסיכויים שילמדו להכירו. בישראל יש קוראים רבים. וככול שהביקוש גדל ההיצע רב יותר, כלומר ענף ההוצאה לאור.

מו"לות בישראל.

לפי הנתונים שאספתי ישנם בישראל כ-40 מו"לים, גדולים ובינוניים שחברים בהתאחדות המו"לים בישראל או באגודה שיתופית של מוציאים לאור. אלה לא כוללים מוסדות אקדמיים שמוציאים ספרי מחקר ,היסטוריה ,בעצמם או בשיתוף איזו קרן, או אף מו"ל. לרוב ספרים מסוג זה הוצאתם נתמכת על ידי איזו קרן, ישראלית או זרה. אלה גם לא כוללים גורמים שקוראים לעצמם מו"לים, אבל מוציאים ספרים לכול מי שמזמין ומשלם, על עריכת תכנים,עריכה לשונית,הגהה, הדפסה,כריכה, הפצה ועוד.כלומר אין כאן לא להלכה ולא למעשה מין מערכת מיון שקוראים לה "לקטורים" , אשר אמורים להכריע לשבט או לחסר פרסום כתב יד. אשר לקרנות אני מכיר כמה כאלה, אחת מהן יהודית אמריקנית, שהיה לה חבר נגידים,מליאה וכו', אך מי שקבע במי תומכים היה המנכ"ל, כמו בתחומים אחרים.הוא תמך בייחוד באלה שהיו קרובים להשקפת עולמו.

אני מכיר גם קרן שהוקמה על ידי הסופר חתן פרס נובל וניצול שואה אלי ויזל, קרן של מיליון דולרים. בשעתו קבלתי הודעות בכתב כי אחד הספרים שלי,"גשר של נייר" ( על ילד ונער בקהילה בתקופת של טרם שואה ובשואה) מועמד לתרגום, מה גם שמייסד הקרן אלי ויזל, המליץ על כך. לימים עברה הקרן לישראל, אינני יודע לאיזה מוסד,ומאז אני גם לא שומע שאני בתור. זאת דוגמה ולא קובלנה שכן אני משוכנע שישנם ספרים אחרים ראויים לא פחות. הטענה היא כמו במקרים אחרים העדר שקיפות. אני לא יודע מי מחליט ועל מה, ועוד פרטים, שמעטים מתעניינים בהם.מי מתעניין בכלל במשהו אלא אם כן בצנרת יש פיצוץ.

גם קרנות אקדמיים לא נקיות מרבב. רחוק מזה.ואם יש את נפשך לדעת מה הולך באקדמיה די אם יש לך חבר בה, או כמה חברים והם יספרו לך. מן המוסכמות הוא שהרמוניה זה לא דבר כול כך מקובל בהיכלות ההשכלה הגבוהה שלנו. וזה אמור לגבי הוצאת ספר וחשיבות הוצאתו בעיני הסגל בפנים או אקדמאים בחוץ. ישנן עבודות דוקטוראט שתועים בדרכים,(מהעדר תמרור חומרי)ועל כך אני יכול לעשות דוקטורט בעצמי.

וקרן, זה לא תואר נעלה או כתר תורה. קרן זה כסף, וכסף אוהב השפעה כזאת או אחרת, ואין זה נפקה מינה אם מדובר בכלכלה במוסדות בריאות,אקדמיה,מדע,ספרים ועוד. אין בכך כדי לעשות הכללה שכול ספר שיוצא נגוע באיפה ואיפה. כלל לא. אבל בכול הקשור בשוק הרחב של ההוצאה לאור, המוטיב הוא כסף. גם אם המחבר מבחינה ספרותית לוקה בהרבה חסר, אם הוא ידוע כ-,seleb אז זה כדאי. או כהשקעה לטווח קצר או לטווח ארוך. זה אמור גם לגבי סופרים ידוענים. מוציאים אותם כי יש להם שוק.

מכאן שמי שיש לו כתב יד ורוצה לפרסם אותו לפניו כמה אפשרויות. אם הספר הוא טוב בעיני הלקטורים ושיווקי בעיני הבעלים, הוא יפורסם. אם הוא טוב וסיכויו בשוק קטנים, הוא לא יפורסם. אם מחבר כתב העט הוא אישיות ידועה,פוליטית או צבאית, הוא יפורסם גם אם במקור הוא בוסר. יש עורכים טובים למו"לים שיודעים למחזר. אם כתב היד הוא חומר לא טוב, מו"לים רציניים לא יפרסמו אותו.אבל הוא יפורסם אם הוא ישלם את מלוא המחיר אצל מו"לים מסוג אחר.גם להם יש עורכים טובים..

"עצות טובות" לצרכן

המול"ים מבקשים שנראה זאת בעיניים שלהם. ככה מגלה לנו חנוך סער מו"ל הוצאת סער כחומר למחשבה של מו"ל ההתאחדות המו"לים בישראל הנה קטעים נבחרים .:לא אחת פונים אלי כותבים שסיימו לכתוב ספר ומעוניינים להוציאו לאור ששאלתם הראשונה, ולפעמים היחידה, מתחילה ב"כמה". כמה יעלה לי להוציא לאור ספר, …….ואז אני יודע, הם יצאו לסקר שוק בין הוצאות לאור.הרי ככה קנו גם את הטלוויזיה, את הרכב מיד שנייה, ואפילו את המחשב. באתרים להשוואת מחירים לא מצאו את מבוקשם, וכיוון שכך הם פונים לרשימת הוצאות לאור בשאלה הזהה שלהם: כמה. …….אם תקנה אותו מוצר בסכום גבוה יותר, לא תקבל עבור התוספת ששילמת מוצר איכותי יותר?…….. לעניות הבנתי, ספר שכתבת והשקעת בו את היקר לך ביותר – זמן, מחשבה, תקוות ורגש – ראוי לטוב ביותר.ולכן המסקנה מתבקשת מאליה:, כשאתה יוצא למסע החיפוש אחר הוצאה לאור איכותית, מוטב שתחליף את ה"כמה" ב"מה……והחשוב מכל: בקש לראות תעודה רשמית המעידה שההוצאה לאור הזאת חברה בהתאחדות המו"לים בישראל.אם תתקל בהוצאות לאור שאינן חברות בהתאחדות המו"לים המבקשות 'להסביר' לך עד כמה העניין לא חשוב, ברח על נפשך…… במקרה הגרוע, אחרי שאף לא עיתונאי אחד התייחס ברצינות לספר, או שהוא יצא לאור בהוצאה עצמית או בהוצאת ספרים קיקיונית (שהציעה תנאים אטרקטיביים). במקרה הפחות גרוע, יוצא הכותב המאוכזב למסע חיפושים מחודש אחר הוצאה לאור אחרת, ומשלם שוב, הפעם משיקולים עניינים יותר. :Parshan.co.il

ככה קבלנו מכלי ראשון מדוע עדיף ללכת למו"ל מוכר בדיוק כמו הפרסומת מדוע כדאי ללכת לסוכן ביטוח במקום איזה חברת ביטוח שמציעה לך הנחות. הצד השווה בשניהם שבמציאות זה לא ככה.אפשר לבטח את הבית או הרכב ללא עמלת סוכן ביטוח ואפשר לפרסם ספר ללא תיווך של מו"ל. תמיד, אם הדבר חשוב לך או שאתם חושבים כי הוא ראוי לפרסום. ולמי שיש כסף מספיק הוא יכול לדאוג לכך שבמסגרת הפרסומים, או עסקות חבילה ב"קול ישראל", יקבל אזכור תכוף על ה"רב מכר הידוע" של ג'קלהייד מחברם של רבי המכר ",עומדים על הראש" "עומדים על המקח" "עומדים". במסגרת הסדרה "הכניסו זאת טוב, טוב לאוזניים – הפרסום ברדיו עובד" אנו שומעים על רב מכר בשם "לבית יש חלון" וצמוד "רב בריח במבצע", ואינכם יודעים אם גם ,"רב בריח במבצע" הוא שמו של ספר, או דלת לדירה. את השאר יעשו ברשתות סטימצקי ו"צומת ספרים", שהם בעצם מגלים לנו מה שאנו יודעים ומה שהסופרים לא אוהבים שנגלה. המו"ל האנגלי הידוע פיטר אווֶן התבטא כי "ההוצאה לאור היא מאפיה ספרותית". והסופרת דוריס לסינג אמרה עליו שהיא "מעריצה אותו על היותו כמעט בודד בפרסום ספרים אשר אלמלא ההוצאה לאור שלו,לא היו מתפרסמים לעולם.. אנו חבים לו ולמעטים כמוהו חוב גדול".

עשה זאת בעצמך.

בשעתו, השתעשעתי ברעיון לדחוף להקמת קרן שתסייע לניצולי שואה, שרצו להתחלק במשא-מסה- שלהם, לפרסם את מה שעבר עליהם. קורות כול אחת ואחד מהם יכולות למלא כמה וכמה ספרים. מיליארדים הוכנסו למדינה במישרים ובעקיפין למען ניצולי השואה, אבל כמה מיליונים לתעד את זיכרונותיהם או את מעשיהם בארץ לא נמצאו. מכול מקום, לא צלחתי את הרוביקון ההרמטי הזה. התוצאה היא שרק קומץ מן החומר, שרק הבסיס שלו, שהוא יקר מפז להיסטוריונים, נשמר. השאר הלך לבוידם ואחר כך אבד. אותו רעיון ניצת אצלי לגבי החיים של ניצולי השואה בארץ לאחר בואם לכאן. גם בתחום זה, ישנם חומרים מאלפים, גם לקורא וגם להיסטוריונים. כאמור,לא נמצא הכסף להקמת קרן מסוג זה. לצערי גם אותם ניצולי שואה שהצליחו בישראל כלכלית, עוד יותר מזה דור ההמשך, שחלקם מיליונרים, לא תרמו את חלקם למשימה זאת. זה צורב לי מאוד.

היו כאלה שעשו זאת לבד,וטוב שעשו זאת, הן למשפחותיהם, הן למען ההיסטוריה והן למען קוראים שלא הכירו קטע זה של התופת. שכן, לעולם,לעולם לא יסופר כול הסיפור. רובו קבור עם אלה שנכחדו, בקרב אלה ששרדו ומתו. אשר לאלה שעדיין חיים, הם כמו עלי שלכת בשלב מתקדם של כמילה וחידלון. ואשר לאלה שעדיין יכולים ורוצים- זה אפשר. ראשית, מחויב כל כתב יד שנועד לפרסום בצורה כזאת או אחרת לעבור עריכה. זאת גם אם הכותב הוא בעל יכולת מוכחת בכתיבה. ורצוי שלקראת ההגהה יעבור עוד עריכה קלה בכול הקשור לשגיאות כתיב או תחביר. השאר הוא עניין טכני, עיצוב גרפי ממוחשב, הדפסה, כריבה והפצה. אפשר למצוא לכך גם מערכות עריכה הדפסה וגרפיקה וגם הפצה, גם אם הספר לא מסחרי, אך הוא מעניין, שכן מי שירוויח ראשון יהיה המפיץ. במקרה כזה ההוצאה תסתכם בשליש פחות מאשר באמצעות מו"ל והמחבר מרוויח החל ממכירת הספר הראשון. רווח, עד כדי כיסוי ההשקעה בכסף, שלא לדבר בעמל, לא יהיה לו ,לעולם לא, לא באמצעות מו"ל ולא באמצעות הוצאה לאור עצמית. אם למישהו חשוב להוציא ספר, משפחתי, קהילתי,תיעודי או סתם סיפורת, עליו להתייחס להוצאה זאת במסגרת הוצאות על בילויים: עינוגים. כלומר מותרות, ארוחות יוקרה, צימרים יקרים בארץ או נסיעות לחו"ל. ההבדל הוא שכול התענוגות האחרים מתפוגגים עם הזמן, לא כן הספר.

היצע וביקוש.

כול הוצאה לאור,גדולה כקטנה,יוקרתית יותר או פחות, חייבת להבטיח את קיומה, ובצדק, ומכאן נגזר כול השאר.מה שקרה בישראל,וזאת, לדעתי, התפתחות, חיובית מאוד, הוא שבעוד מספר המו"לים לא גדל משמעותית, מספר הכותבים גדל לאין שיעור.בדיוק כפי שצפה אורטגה ב"מרד ההמונים"  צעירים ישראליים שהצליחו להיות שחקני תיאטרון,מלחינים ומבצעים מוסיקה,מפיקים ובמאי קולנוע ,רוצים גם לכתוב,ורבים יודעים לעשות זאת.כדי לענות על הצרכים הללו נפתחו קורסים לא רק על ידי מכונים מוכרים שעוסקים בנושא הכתיבה, אלא סדנאות ביוזמת נשים וגברים שמקיימים אותן בבתים פרטיים, ויש לזה ביקוש רב.

ראיתי כתבי יד של כמה מהם והם מבטיחים.אגב, מדובר לא רק בצעירים. אישה מבוגרת, במונחים של היום לא כול כך, רק בת 71, הראתה לי כמה סיפורים קצרים שלה.הם היו יפים, והייתה בהם שלהבת יצירה, אף שכמובן אלה היו טעונים שיכתוב, עריכה וכיו"ב. עובדה זאת לעצמה, שאישה בגיל הזה אף שהייתי מוריד עשור מגילה הביולוגי, מנסה את כוחה בכתיבה, מעצימה כיום את תחושת היכולות של האדם,והיא בשורה גם לגיל המבוגר.תופעה זאת היא שבעצם הביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה,אשר יש בו משום עידוד, מעוט תהודה ככול שיהא, לכתיבה.לכתוב,לא נאומים,אלא סיפורת צריך לדעת,ולאו דווקא ללמוד דומני שהיה זה הסופר והפילוסוף ז'אן פול סארטר, כשנשאל איך כותבים ספר הוא השיב:"אני לא יודע".אבל השוק הוא קטן, ולא יכול לתת מענה לכול, ולכן הוא סלקטיבי מאוד.או יקר מאוד. מה שמוצע פה הוא להניע מצד אחד את הכותבים לכתוב ,ומצד שני -לפתוח את השוק. אמנם אין ריכוזיות בענף ההוצאה לאור, ואין רגולטורים אבל אין מענה לשאיפות של סופרים בכוח ובפעול.

אין לצפות שהמדינה תהיה גורם בעידוד כתיבת הספר העברי. סגירתה,ולו זמנית, של הספרייה בקריית שמונה מראה את המרחק בין הציבור לבין השלטון גם בתחום הזה. רק ממסד אטום,חסר מצפון ומצפן יכול היה לעמוד מנגד בשעה שתושבים ב"פריפריה" מייחלים למצער,לפינה של ספרייה.הנה,עוד אנטיתזה לתיאוריה של אורטגה. אצלנו, הבורים לא נמצאים למטה .

kiryat shmona article

עזרה ראשונה לספרייה בקריית שמונה

בדרך כלל שווקים פתוחים סינונימיים בראש וראשונה עם ירקות, פרות,תבלינים. כזה הוא שוק "מחנה יהודה", בירושלים שאין כמוהו בייחודיות שבו. "שוק הכרמל" בתל אביב לעומת זאת מציע יותר ביגוד וצרכי בית מאשר ירקות ופרות. אין שום סיבה שבעולם שלא תתווסף בו חלקה לדוכני ספרים. לקניה,למכירה,להחלפה או כתרומה כמו שזאת נעשתה למען הספרייה של קריית שמונה, במקום להשליך.מן הסתם לצרכי פרנסה יהיו עוד פריטים בדוכנים, העיקר שיהיו בו ספרים.בהקשר זה שמחתי לצפות בכתבה ב"מבט"( 5.9.2011 ) על יוזמה להקים מדפי ספרים משומשים בתחנות אוטובוסים .היוזמה היא של האדריכל דניאל שושן. היא סמלית כמובן, אבל אפשר מאוד והיא תשמש איזה "טריגר" להעתקה במקומות אחרים, לבד מהשרון שם ראינו את מימוש היוזמה. אגב בניגוד לירושלים בתל אביב אין כמעט חנויות להחלפת ספרים.תוכל לקנות ספרים משומשים אך לא לעשות החלפה.דוכנים כאלה ניתן להקים בשווקים שנערכים במועדים מסוימים, כמו "שוק רמלה, ,"שוק ככר דיזנגוף", "שוק דיזנגוף סנטר" דוכנים במרכזים אזוריים שמוקמים בערבי ששי וחגים, לכול מיני מוצרים ומזון ומאפים. מדוע שלא תהיינה בהם באסטות לספרים. אז נוסיף נוצה צבעונית לכתר של "עם הספר".

 camel market booksl article

מודל של שוק ספרותי.צילום ומונטאז'- צ.ג

כתיבה היא דבר מעולה. לנפש וגם לגוף. כול קרדיולוג יאמר לכם את זה. ובהקשר זה כמה אמירות ,אחת של משורר גדול ,השנייה של מדינאי גדול והשלישית של סופר גדול. האחת משלימה את השנייה.

המשורר גיתה: "יש ספרים שלא נכתבו מלכתחילה כדי ללמד,אלא כדי שיידעו הקוראים שהמחבר יודע דבר מה. המדינאי בנימין ד'יזראלי: הדרך הטובה ביותר להכיר נושא היא לכתוב עליו ספר. פרנסואה מוריאק, אחד הסופרים הצרפתיים הבולטים במאה ה-20 חתן פרס נובל לספרות,והאיש שעודד את אלי וויזל לכתוב את החוויות שלו על השואה: "סופר הוא בעיקרו של דבר אדם שאיננו נכנע לבדידות"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אנונימי  On 10/09/2011 at 11:33 am

    רשומה יפה.
    חסרה לי ההתיחסות לספרים דיגיטליים. באמאזון מכירות הספרים הדיגיטליים עוברות את מכירות הספרים הרגילים. בארץ השוק עדיין לא מפותח אם כי לא ברור מדוע – הרי הוצאת ספר דיגיטלי זולה עשרות מונים מספר רגיל – אין צורך בהדפסה, הובלה, אכסון וכיו"ב.

  • צבי גיל  On 10/09/2011 at 11:56 am

    לאנונימי.כול הכתובים בדיגיטלי,ולא רק ספרים,הם כיום המסה.לספר הדיגיטלי יש כמה בעיות טכניו כולל קריאה בשכיבה הפונטים באייפד הם קטנים וספר קל יותר לאחזה. מכול מקום,לא רק שאיןם להספיד את הספר אלא הוא מראה סימני התאוששות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: