יורד הסירה @


"המשט" האחרון של" נפתלי בזם.

יש, שאנשים מגיעים לגיל מופלג ואינך מודע אם הם חיים. ויש להיפך. אתה חושב שהאדם בחיים, בעוד שהוא כבר איננו איתנו. ויש סוג אחר והם בעיקר שייכים לתחום האמנות. היצירות שלהם מוצגות בארץ, המנגינות שלהם מושמעות, השרביט מורם כאן, הם לעתים מתראיינים בארץ, משתתפים באירועים בארץ, אבל הם בעצם בחוץ. הצייר והפסל הנודע נפתלי בזם שב אלינו רק לפני שנתיים וחצי, לאחר שלוש עשרה שנים שהוא נעדר ממנה.וחשבנו שהוא כאן. הפעם הוא באמת כאן, ויש להניח שמן המעגן הזה הוא יפליג רק להיסטוריה. האיש בן ה- 86 הוא במלוא מרצו, תוסס, יוצר ופעיל,ושט בים הזיכרונות הגדול שלו באמצעות סירה שעליה אספר.

הסיפור מתחיל באוגוסט 1938 ,שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.במבצעי ההצלה האחרונים הועלו לארץ ישראל נערות ונערים יהודיים מגרמניה במסגרת "עליית הנוער". עם עולים אלה בא הנער נפתלי בזם שנולד בעיר אסן בגרמניה. הנער הכחוש והשברירי הגיע באוניה שעגנה במרחק ניכר מחוף תל אביב, שכן ב"נמל" של תל אביב באותם זמנים, לא היה רציף שיאפשר עגינת אוניה גדולה.משום כך הועלו הנוסעים, ביניהם נפתלי, על סירה ערבית שהביאה אותם לחוף תל אביב. כולם ירדו בכוחות עצמם, למעט נפתלי אשר התעלף לאחר המסע המייגע והטלטול בסירת המשוטים. משהתושש הוא מצא עצמו בזרועותיה של הנרייטה סולד, מייסדת "הדסה" וה"האם" של "עליית הנוער"- רעיון שהגתה רחה פריאר, וסולד עמדה בראשו מראשיתו ופיתחה אותו למפעל עליה וחינוך אדיר. היא באה לנמל תל אביב לקבל את הצעירים.

הסיפור מסתיים, בשלב זה, ב, "סטודיו מטילדה", ביפו, סטודיו של נכדי מעיין- ביוני 2011 – שבעים ושלוש שנים מאז. מעיין פוגל וחברו בלימודים, אנדריי גרישקו, עומדים על סולמות ולמעלה, כמו במספנה, מצויה כבר "הסירה" יצירת פיסול וציור של נפתלי בזם. בניית סירה, זה עניין אחד, פיסול סירה מבית היוצר של בזם, הוא עניין שונה לחלוטין. שני הצעירים מדקדקים על פי הוראת האמן, בכול פרט, ולו הזעיר ביותר, בתמוכה כזאת ,ביתד עץ ,בריחוק,בקירוב,.בעוד שבזם מתרחק קמעה ומתבונן בקפידה אם זה מדויק לחלוטין, ואומר:בסדר!.

בין שני המועדים האלה מצויים חייו של ה"שייט" נפתלי בזם בגלים הסוערים של החיים. ככה באמצעות נכדי שלומד בעצם עיצוב תעשייתי, אך עוסק גם באומנות וגם באמנות arts and crafts התוודעתי ליוצר ולאדם מיוחד במינו אשר סיפור חייו דומה ליצירות שלו .

bezem and zvi  first  article 

בזם בשיחה אתי ב"סטודיו מתילדה" ביפו

ניצול שואה.

ארבע שנים לאחר בואו לארץ של נפתלי בזם נספו הוריו בשואה ולמעט קרוב משפחה אחד וכמה מכרים של משפחתו הוא נשאר שריד.עם בואו לארץ הוא התגורר גם בתל אביב וגם בחיפה. מכיוון שהנער נחשב לכשרוני בעיקר בתחום הציור, "עליית הנוער" דאגה לשלוח אותו ללמוד אצל צייר בשם קולביאנסקי, שהיה לו סטודיו באיזה מרתף ברחוב בן יהודה בתל אביב..בזם זוכר אותו כאדם שהקנה לו ידע ועודד אותו במלאכת הציור. לאחר זמן מה אבד הקשר בינו לבין האיש ועד עצם היום הזה בזם לא יודע מה קרה לו. מכיוון שהאיש נחרת בזיכרונו של בזם, ראיתי לנכון לחפש ואכן גיליתי באתר artispo.com אוטוביוגרפיה קצרצרה על האיש. ישי קולביאנסקי, צייר ופסל, נולד בליטא 1892. הוא למד בווילנה, וברלין אצל ליברמן ושטרוק. עלה לישראל 1933. היה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים בארץ ועיצב תפאורות לתיאטרון "הבימה". בשנת 1950 חזר לאירופה. ונפטר ב- 1970 .

נפתלי בזם היה כבר בשל להתקדם בתחום שלו. בראשית שנות הארבעים הוא בא לירושלים ובשנת 1943 התקבל בבצלאל,וסיים את לימודיו בשנת 1946.עם סיום הלימודים הוא התמנה לעוזרו של מנהל בצלאל אז, הצייר מרדכי ארדון. בבצלאל הוא הכיר את חנה ליברמן שעתידה להיות רעייתו לעתיד. לקראת מלחמת העצמאות כאשר רבים מן המעפילים גורשו לקפריסין, יצא בזם עם משלחת מורים למחנות בקפריסין כדי להקים מסגרות לימוד בכול התחומים לרבות לימודי אמנות..במחנה ליד לימסול הקימו נפתלי וחנה באחד הצריפים סטודיו לציור ולפיסול.כול מי מבין העולים שראה עצמו מסוגל לצייר, התקבל בזרועות פתוחות על ידי נפתלי וחנה.עם הקמת המדינה שבו השניים לארץ. הוא הספיק לשוב לירושלים כמעט לפני המצור על העיר

"רציתי מייד להתגייס, ולצאת למלחמה, מלחמת העצמאות שלנו, אבל משראו אותי מפקדי ההגנה, הם נבהלו. שלד אדם. שקלתי אז 40 קילו ובמשקל כזה אסור היה לגייס אותי"- מספר לי בזם. אבל פטור בלא כלום אי אפשר מצאו לו ג'וב אחר ודווקא במסגרת הפלמ"ח.מערכת הביטחון דאז, גם ההגנה וגם הפלמ"ח עסקו לא רק בלוחמה ממש אלא גם באמצעים אחרים, בין היתר אמצעי מודיעין, ריגול, או ל"פ( לוחמה פסיכולוגית) וכיו"ב. לשם כך היה צריך להמציא מסמכים, מזויפים כמובן, ומכיוון שבזם היה גם מאייר טוב, זאת המלאכה שחשבו להטיל עליו. מי שתיווכה בין אנשי הביטחון לבין בזם הייתה , חנה ליברמן ידידתו. חנה למדה בין היתר קאליגראפיה- עיטור של הכתב . והיא הועסקה על ידי ההגנה והפלמ"ח לצורך ציור והעתקת מסמכים

חנה המליצה על נפתלי, אך נפתלי כעס על בן גוריון שצווה על פרוק הפלמ"ח. בזם הודיע לממונים בהגנה שהוא לא מוכן לעשות את העבודה.הופעל עליו מכבש פטריוטי ומשזה לא עזר גם פיתוי. הם ידעו שבזם משתוקק ללמוד ולעבוד בפריז. הובטח לו שאם יעשה את העבודה יעזרו לו לצאת לפריז להמשיך בלימוד אמנות, שהייתה, כאמור, משאת נפשו. זה לא היה דבר של מה בכך להגיע לפריז באותם זמנים. אבל הרשויות עמדו בהבטחה וסודר לבזם איזו ג'וב בשגרירות ישראל בפריז ובשנים 1949-1952 הוא למד בפריז. אז הוא נישא כבר לחנה והם יצאו לפריז מייד לאחר המלחמה, ובשנת 1951 נולד להם הבן הבכור, יצחק. בשנת 1952 הם שבו לארץ..זאת הייתה תקופה קצרה אך מבחינתו של בזם מאוד פורייה ומענגת מכול בחינה שהיא ובעיקר באמנויות.

bezem paris two article bezek three paasport article

תחת שמי פריז                                             דיוקן האמן כאדם צעיר

                                    

אז  פריז הייתה עיר של אמנים ואמנות", נזכר בזם בערגה- "הכול היה פתוח כמו האוויר. נכנסת לבית קפה וישבת ליד אמנים גדולים ובשביל אדם צעיר כמוני, בן 24 לערך, זאת הייתה תקופה בל תימחה. נשָמתָ אמנות,ראית אמנות, שמעת אמנות".המקום הראשון שבו התחיל בזם להתמחות בציור היה מכון קתולי לשחזור ציורים דתיים עתיקים. "הדבר הראשון שלמדנו היה ציור קיפולים. קיפולים מסוגים שונים ובעיקר קיפולים של וילונות, של לבוש כנסייתי,שכמיות של כמרים וכיוצא באלה בגדים אשר ככול הנראה עם הזמן הם דוהים וצריך לשחזר אותם". הביא אותו לשם מכר וותיק של אחיו, מארֶק שוורץ, צייר ופסל ידוע, יהודי שהתנצר. הוא שקבל אותו בפריז בחום רב והוא שהבטיח לדואג לו בעת שהותו שם, רשמית, כשליח המדינה.

בזם אהב את המסגרת ואת הידע שרכש אך בשלב מסוים הוא הפסיק לפתע את לימודיו בסדנה יוצרת זאת. זאת בשל מחלוקת על ציור "העקדה". אמרתי לבזם כי גם אני שומר טינה מאז ילדותי לאברהם אבינו. דווקא לא בשל העקדה אלא משום שהוא גרש את הגר. ואני ריחמתי עליה, ומאד כעסתי על שרה, המרשעת,וגם על אברהם.,"אראה לך משהו"- אומר לי בזם בחיוך מאוזן לאוזן. כאן מתגלה לי בזם ה"מפוזר", נסיך האי סדר, כאדם בעל זיכרון פנומנאלי. מתוך עשרות ואולי מאות התיקים שמצויים אצלו הוא מאתר תוך דקה, שתיים את התיק,ושולף מתוכו את הציור שהוא צייר בשנת 1949 והוא תמונת הגירוש של הגר מביתו של אברהם יחד עם בנם ישמעאל, כשבקצה האוהל שרה עומדת ומציצה במחזה. תמונה זאת החזירה,כאמור, גם אותי לאחור, שנות דור. חרה לי מה שעולל לה אברהם וקנאתה של שרה הקשישה הקנאית. היום הייתי אומר למורה : "זה לא פייר". כשראיתי את התמונה של בזם ,הזיכרון החזיר אותי לאותם ימים כאשר לא רק למדנו את המקרא אלא חיינו אותו. וזה היה מרטיט.

ואז אני דוחק בבזם לחזור היכן שסטינו,כלומר עזיבתו של הסדנא הנוצרית. "ציירנו תמונות מתוך התנ"ך, הברית הישנה אצל הנוצרים ,ואחד הנושאים היה אברהם אבינו. באחד הציורים ציירתי את מעמד העקדה, כלומר כאשר אברהם מכין את המאכלת כדי לשחוט את בנו. זה לא היה מקובל על המורה והתעורר ויכוח מר, שבו טען המורה כי התמונה אינה לרוחו ואילו אני טענתי שאני כיהודי רואה עצמי נאמן למקור. הוא בשלו ואני בשלי. כאשר נוכחתי שאין טעם להמשיך בוויכוח,ויש שתי אפשרויות. או שאני אפסיק את הציור ואמשיך, או שאעמוד על שלי. ולכן נותרה לי ברירה אחת. עזבתי את המוסד הזה."- מספר בזם בלא מעט צער אך גם ממרחק הזמן הזה, כמי שמצדיק את הצעד הזה.על עקרון כזה לא מתפשרים.

bezem 51 hagar and son  out article four

גרוש הגר .פריז 1949

אשר לבזם, פריז בשבילו לא הייתה רק סדנא לשחזור מלאכת קודש. פריז באותם ימים הייתה סדנה אחת גדולה. מה עשו ציירים צעירים כמו בזם? הם לא היו צריכים לעבור בדיקות פסיכומטריות, ראיונות, ולהכין עבודות. " נכנסנו לכיתת סדנא, שילמנו חמישה פרנק, בחרנו בדוגמנית מתוך מבחר שהיה זמין באותו יום וציירנו."

השיבה הראשונה לארץ.

נפתלי בזם ומשפחתו הקטנה שבו לארץ בשנת 1952 והוא החל להתבסס בה כאמן. לפרנסתו הוא שימש כמאייר לפרסומים שונים בתנועה הקיבוצית ומאז השתתף בביאנאלות ובתערוכות בארץ ובעולם ושמו יצא לפניו כאחד הציירים הבולטים של ישראל. במרכז היצירה שלו באותו זמן עמדו כמה נושאים .אחד היסטורי- הקשר של העם עם התנ"ך, השני ,על הטראומה הגדולה של השואה שבה איבד את משפחתו. נושא אחר הוא התקומה -השיבה של העם לארצו.ונושא בולט מאוד הוא הנושא החברתי. המאבק היומי של האדם שעמל לקיומו. התלאות של העולים בבואם לארץ, החיים במעברות.כיו"ב. בזם היה סוציאליסט בהשקפת עולמו ודומני שהוא נשאר כזה,ואתייחס לכך בהמשך..

אחת היצירות המרהיבות היא על תקרת אולם קבלת הפנים בבית הנשיא בירושלים.הציור מחולק לריבועים ובכול ריבוע סיפור בתהליך הקמת של המדינה החל בעליות וכלה ביסוד מדינת ישראל. יש בציורים האלה הרבה צבע, הרבה סמלים וצורות גיאומטריות שונות שמאפיינות את היצירות של בזם .פרויקט לאומי אחר של בזם הוא תבליט השואה והגבורה אשר בקיר היציאה ממוזיאון יד ושם..יש בו ארבעה חלקים: השואה,הגבורה,( כמו מרד גטו ורשה) העלייה לארץ והתקומה.תהליך עיצוב התבליט נמשך קרוב לעשר שנים בשל העדר תקציב.

Copy of bezem yad vashem five

בזם ליד תבליט יד ושם- תמונת אלבום

הזיקה של בזם לדת היא זיקה סמלית. ככה למשל הוא תהה כיצד אפשר לצייר יהודי. המוטיב של הפסים בטלית חוזרים אצלו ביצירות שלו. לדעתו הטלית כסמל לא שייכת רק לדתיים. או דוגמה אחרת היא הדלקת נרות שבת של אימו. גם בכך הוא לא ראה דבר דתי. אצלו זה סמל, אולי של אור בחושך של הגלות.

בכתבת פרופיל על בזם שהתפרסמה במגזין התל אביבי,"עכבר העיר" לפני שנה, ב- 16 ביולי 2010 צוין כי ". יותר מפעם אחת רכש עבודה שלו בחזרה משראה שדבר מה חסר בה. "כמו בחיים – את מסדרת דירה כל החיים ולאחר כמה שנים את רוצה לעשות שינוי בדירה", הוא מסביר. "לפעמים אני מסתכל על ציור ואני רואה שאם אני אעשה פרח הוא יהיה יפה יותר, ואז אני מבין שאולי פרח לא מתאים כי יש משהו אחר". בכלל, הוא מספר, קשה לו להיפרד מעבודות. ……במצטבר ניתן להבין מהם כי כל חוויה שעבר, כל פסיעה שעשה וכל דבר שראה השפיעו עליו כאדם וכיוצא מכך כאמן. "זה היה ממש תיאטרון", הוא נוהג לומר על אירועים מכוננים שהיו לדימויים חוזרים ביצירתו: החיים כילד בגרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון, חוויות מבית הכנסת, המפגש המורכב עם היהדות כילד למשפחה חרדית שאינו מרגיש דתי כלל, העלייה לישראל, החשיפה לרעיונות הסוציאליסטיים ואימוצם, המלחמה על המדינה והגשמתה ועוד".עד כאן מתוך הכתבה הרטרוספקטיבית ב"עכבר העיר"

כמי שכה מייחל לשלב את השואה והתקומה, דומני שמעטים בין האמנים אשר נותנים ביטוי כה חד לקשר בין השניים כמו נפתלי בזם. אי אפשר להפריד בין השניים בייחוד כאשר מדובר בניצולים עצמם, שבזם הוא אחד מהם. אומנם ספק אם מלכתחילה ,כלומר אלמלא נשקפה סכנת חיים ליהודי גרמניה בשלטון הנאצי, הם היו באים לכאן. אבל בדיעבד אין ספק שלאחר בואם לכאן, התבססותם בארץ נבע מן ההכרה שהקמת המדינה היא הלקח הלאומי הגדול ביותר של השואה. ה"יקים" הם פטריוטים גדולים. מה שמייחד את בזם בעניין הזה,כאמור, שהוא ניצול שואה ולא שרידה. משפחתו נספתה והוא ניצל. והוא לא שוכח זאת .ויש כמובן עוד לקחים, שהם אוניברסאליים.

חזרה לאסן

שיחה עם נפתלי בזם, בסטודיו של נכדי ביפו או בסטודיו בביתו ברחוב ליברמן בתל אביב, היא משהו כמו הסטודיו עצמו. בלגן אדיר של מכחולים, שפופרות, דפים, ספרים,רישומים, מדפים עמוסים, ציורי ענק- כול אלה מפוזרים בכול מקום. אין שטח הפקר אין תחום מפורז. כול העמדות תפוסות. כאשר הוא מתייחס לפריט ,יש לו המצפן שלו.הוא קם, מביט לכאן מביט לשם והולך. מתבונן, צועד כמו גשש, מחפש , מרים ציור ענק ,מזיז כיסא, מטפס על סולם מגיע למדף והוא מוצא. הזכרתי את מציאת הציור של אברהם והגר,תוך דקה. גם הזיכרונות שלו הם כאלה. כול פריט באוסף הזיכרון נשלף, אך פה ושם אתה חש בערימה מבולגנת. גם כאן הוא מחפש, הוא חוזר הלוך ושוב והתוצאה היא שהוא שבצד החרוזים שהוא שלף ,הוא מעביר לך ערימה ומשאיר לך את המלאכה לעשות סדר,או לבקש ממנו שהוא יעזור לך. מכיוון שרשימה זאת לא רק שלא מתיימרת לשקף את סגולותיו האמנותיות של בזם, אלא גם לא להיות ביוגרפית, אפשר שגם בה יש אי אלה דיוקים, שיתגלו במרוצת הזמן . מכאן שזה לא כול הסיפור, אבל הסיפור כמו שהוא מופיע היה, הָיָה. בהקשר זה אני מבקש להדגיש שזה לא "פרופיל" רטרוספקטיבי על היצירות של האמן. בין היתר מכיוון שאני רק שוחר אמנות מן השורה ולא מומחה או מבקר אומנות. מי שמבקש לדעת יותר על בזם ימצא זאת בפרסומים רבים בכתובים וגם באתרים המקוונים. אני מתמצא יותר בסיפור ובסיפורת, וחייו ויצירתו של נפתלי בזם הם סיפור גדול.

bezek home bezek surching 1

בזם בסטודיו שלו- מחפש ומאתר

בכול זאת כשם שהזכרתי את עבודותיו הבולטות בארץ אני מזכיר את אלה בחוץ, שהוא עצמו מייחס להם חשיבות- מהותית או סמלית. כולם,בצורה כזאת או אחרת קשורים למקורות, ליהדות. אחד מהם הוא התערוכה שהוא הציג בבית הכנסת העתיק באסן, שבה נולד.בזם לא יזם את התערוכה אלא כומר תושב העיר. אותו כומר בן לאב יהודי ולאם נוצרייה ביקר באחד הימים ביד ושם בראש קבוצת נוצרים. הכומר ראה את התבליט של בזם ב"יד ושם",הוא התפעם ממנו, וביקש לפגוש את האמן.הפגישה נערכה בהשתתפות ידיד ישראלי של בזם. האמן , כמובן, דיבר גרמנית שוטפת, והוא יכול היה לנהל שיחה עם הכומר בשפתו, אבל החבר דיבר אנגלית ולכן השפה שבה שוחחו הייתה אנגלית. בדיעבד נראה כי בזם שמח על השתתפות החבר בשיחה אף שהאנגלית של הכומר הייתה מאוד רעה, אבל הוא לא צריך היה לדבר גרמנית. הכומר סיפר לו שבית הכנסת העתיק קיים, והוא היה רוצה שבזם יקיים בה תערוכה. באסן , עיר הולדתו של הצייר, היה אחד מבתי הכנסת הוותיקים והמפוארים בגרמניה של טרום המלחמה ששימש את הקהילה היהודית בת 2500 נפש, אשר כמעט כולה נספתה. בהפצצות בעלות הברית של ערי גרמניה לא נפקד מקומה של העיר אסן. זאת נמצאת במערבה של המדינה קרוב לגבול בלגיה לא רחוק מן העיר דיסלדורף. מטוסי בעלות הברית כתשו את ערי גרמניה בסביבה וגם אסן נהרסה.אך "מסתבר, כמו היהודים, בית הכנסת היה קשה עורף והוא נשאר על תלו"- אומר בזם- אבל הפנים התפורר". לבזם נראה הרעיון והוא הסכים לבקר במקום.

בזם הוזמן לאסן ונחת בנמל התעופה הבינלאומי של דיסלדורף הסמוך, שם פרשו בפניו שטיח אדום ומשלחת מכובדים בראשם ראשי העיר אסן חכתה לו. הוא ביקר בבית הכנסת. המבנה עמד על תלו אבל שכיות החמדה הדתיות נהרסו. והוא החליט שהוא יכין את התערוכה בישראל , וזאת הוצגה בית הכנסת העתיק. אשר לדיסלדורף השכנה, בה לא היה בית כנסת עתיק, אבל הייתה בה כנסייה עתיקה. והם פנו לבזם בבקשה שיעשה ויטראז' ' בבית התפילה הנוצרי. גם למשימה זאת נרתם בזם במלוא המרץ שמאפיין את האיש והוא הכין את הויטראז". הוא גדוש מוטיבים יהודיים מובהקים. בזם בשום אופן לא נפרד מן המקורות שלו גם כשמדובר היה בבית תפילה של נוצרים.

seven  chrch vitrage article

הויטראז' בכנסיית דיסלדורף

חנה ובניה… ובעלה.

אם תחפשו באתר "בזק" , במדור אנשים, את הכתובת: נפתלי בזם, תמצאו את השם חנה ונפתלי בזם, ברחוב ליברמן 4. בתל אביב. במקרה, שם משפחתה של חנה, היה גם הוא ליברמן. חנה נפטרה לפני שלוש שנים בקרוב ממחלת פרקינסון, מבחינה זאת יש רבים אשר שומרים את השם של בני או בנות זוגם בכתובת, ובמספר הטלפון אבל אצל נפתלי יש לזה משמעות מיוחדת.היא מצויה איתו נפשית. וזה היה גם כאשר הם לעתים לא היו ביחד, בשלבים מסוים של מחלתה.

חנה ליברמן נולדה בחדרה והייתה בת למייסדי הרצלייה. אביה היה "שומר", ובאחד מן הרישומים שלו הוא רכוב על סוס גדול. בתקופת המלחמה חנה הייתה נשואה לישראלי ששרת במסגרת הצבא הבריטי במצרים.השניים הכירו אחת את השני בבצלאל חנה הייתה יד ימינו של האמן, כאשר עוד הייתה נשואה. לימים נפרדה מבעלה ונישאה לנפתלי בטקס צנוע מאוד ללא כול אורחים.כאמור,היא הייתה אתו בקפריסין במחנות העקורים וסייעה לו גם בעבודות בסטודיו שלו.

חנה ילדה לנפתלי שני בנים. אחד, יצחק(איצ'ה) שנולד בפריז ב- 1951 והשני שלומי שנולד בארץ, כאשר חנה כבר הייתה חולה במחלקת פרקינסון. היא לקתה במחלה בשנת 1956 ואת הטיפול בצורת שני ניתוח ראש קבלה בגרמניה. הבן הבכור, יצחק היה בן מיוחד במינו, נער מחונן ,צלם מעולה, ספורטאי מצטיין הוא היה פעיל בתנועת מחנות העולים, והתבלט בפעילות פוליטית וחברתית. עם גיוסו לצבא רצה להגיע לקורס טיס, עבר את המבדקים .לטיס הוא לא הגיע, אך עבר בהצלחה קורס קצינים באותו חיל וחתם קבע לשנתיים. עם שחרורו נרשם ללימודי ארכיטקטורה בטכניון, סיים שנה א' , כאשר נהרג בפיצוץ והוא רק בן 24 .

זה היה – לפני שלושים ושש שנה, ביום שישי 4 ביוני 1975, יצחק נטל על עצמו את המשימה למצוא באזור ככר ציון בירושלים מקדחה שאביו הזדקק לה כדי להתקין פסל בירושלים. לכיכר הגיע מחבל שהתחזה לסבל הנושא מקרר.המקום תמיד עמוס ובעיקר בערבי שבתות. המחבל הניח את המקרר על המדרכה, ונעלם. הוא עורר חשד בקרב העוברים והשבים הירושלמים שמנוסים בגון אלה, ואלה הזעיקו את המשטרה אך המטען התפוצץ לפני בוא חבלני המשטרה.13 אנשים נהרגו במקום ועשרות נפצעו מהם שניים קשה בהם יצחק- שנפגע קשה בכול אבריו הפנימיים, פונה לבית החולים הדסה, שם נפטר מפצעיו לאחר שלושה שבועות. לנפתלי, ניצול שואה שהיה קשור מאוד בבנו, מות בנו בא לו כפרק ב' של השואה שבה נספתה כאמור משפחתו. זמן רב הוא לא התאושש מן המכה, וזאת גם השפיעה קשות על האם חנה.

אפשר והמכות שהונחתו עליו- מחלת רעייתו ומות בנו הבכור, הביאו את בזם למלא את החלל ביצירה, ויצירה בשבילו- פרושה פריז. הוא יצא בשנת 1995 ושהה במקום שנתיים.אבל לדברי שלומי בנו, זאת לא הייתה אותה פריז שאותה הכיר ושאליה חלם לשוב.גם השפה הצרפתית הקשתה על התקשורת, ונפתלי בזם הוא איש שיחה מובהק. הוא חשב לעבור לשווייץ ושלומי סייע בחלק האופרטיבי.הוא פנה לאפרים ושרה קישון, שהייתה להם גלריה בשעתם בתל אביב וחיו עכשיו בשוויץ וגם שם שרה פתחה גלריה, אגב שווייץ היא לא ארץ פשוטה אפילו לא לצייר מפורסם .בעצם היא ארץ קשה מאוד לזר ובעיקר כאשר אין לו כסף. "למשל כדי לשהות בציריך ולעבוד בה כזר, ואין זה משנה אם אתה צייר ידוע. אם אתה רוצה לגור ולעבוד בציריך, עליך להרוויח לכול הפחות 150,000 פרנקים שוויציים כדי שמס ההכנסה יוכל לנכות את הסכום המינימאלי.לעומת זאת באזל שנמצאת על גבול גרמניה וצרפת ומשמשת מעבר יומי לעובדים זרים נהוג בה סידור אחר אשר מאפשר לגור בה מבלי הון התחלתי של 150,000 פרנקים"- מספר בזם. . משום כך עבר בזם לבאזל בשנת 1999.שם המשיך ביצירה כמה שנים.

מנוחה נכונה.

כשנוחתות מכות על אדם ,אלה באות בצרורות. בין אם זה נגרם לבזם בשל מחלת רעייתו ששכבה במצב קשה בבית אבות בישראל, או בשל מצוקות אחרות, הוא לקה באיזה תסמונת שאת פשרה לא ידעו, והתקשו לאבחן אותה. התופעות היו כאבי ראש עזים, שיעול בלתי פוסק שלא אפשר לו לישון וכתוצאה מהעדר שינה הלך מצבו והתדרדר. לעזרתו באה ידידה שחיה במקום. בזם זוכר אותה כאישה רבת תושייה, משכילה אינטליגנטית ובעל גוף כבד עד כדי הצורך להתהלך על קביים. בהשתדלות שלה, בזם התקבל אצל מומחה בבאזל, שבדרך כלל מקדיש למטופליו חמש דקות ואילו לבזם הקדיש רבע שעה. האבחנה שלו הייתה שבזם לוקה במחלת ריאות קשה. כאשר אני שואל את בזם אם נערך לו שיקוף, או אולטרא סאונד הוא רק זוכר שעשו לו בדיקות וכל האבחנות נרשמו במחשב. ככה שכול אימת שהוא בא לרופא זה או למומחה אחר, הנתונים נלקחו מן המחשב .

אם להתרשם מן הדברים של נפתלי בזם, הרי שוויץ, כמסתבר לא רק שלא מאירה פנים לאנשים שאינם בעלי הון, אלא גם לאלה שזקוקים למזור. מדינה מוזרה שווייץ הזאת. בשלב הבא הוחלט לערוך קונסיליום,התייעצות, של חמישה רופאים מומחים ואלה נחלקו בדעותיהם לגבי מקור המחלה עד כדי איומים של תביעה הדדית בין המומחה מבאזל לבין המומחים מציריך.לפי בזם משהבחינו הרופאים שהפציינט שלהם מבולבל לחלוטין אמרו לו: ",אולי אתה לא נותן בנו אמון. אנו נשלח אותך לרופא מומחה יהודי, שהוא יחווה דעתו". בזם התקבל על ידי אותו רופא, יהודי ודתי, ודעתו הייתה חד משמעית והיא שאין הוא סובל ממחלות ריאות כלל ואת הסיבות לשיעול, להעדר שינה ולכאב הראש יש לחפש במקום אחר.

בעוד שלרופאים זאת הייתה אניגמה רפואית בזם עצמו הגיע למסקנה שחייו אינם חיים, והוא סיפר לי שביקש את נפשו למות, לשים קץ לחיים שאינם חיים. אף שאינני חושב שאיבוד עצמי לדעת עלה בראשו. זה לא בזם, אך התרשמתי שאילו נפטר מדום לב, או מחנק פתאומי וכיוצא באלה מיתות שבאות על הדם בחטף, הוא היה ברצון נפרד מן העולם הזה ומתלאות הנפש והגוף. הוא גם הפסיק לאכול. ככה או אחרת, משכלו כוחותיו ותעצומות הנפש שלו, במר לו ובייאושו הוא שאל את הרופאים מה הם מציעים. והם מסתבר היו גלויי לב עד כדי בוטות קיצונית. "הם אמרי לי: תתכונן למוות, ומה שנותר לך זה לבחור את המקום"- ככה בזם מצטט את רופאיו.זה היה בדיוק כאשר הוא התכונן לתערוכה,ובינואר 2009 הוא התבשר שחנה אשתו מתה. שלומי בנו מסכים עם הבחנת הרופאים כי מצבו של אביו היה סופני. הוא החליט שלמות הוא רוצה בישראל. זה היה זמן קצר לאחר מותה של חנה.

בעת היותו במטוס הוא הרגיש לא נוח, כאבי הראש לא פסקו והוא השתעל, אם כי פחות. כאשר יצא מן הטרמינל בנמל התעופה בן גוריון, השיעול פסק לחלוטין כאילו משהו פתאומי קרה לגופו, כאילו קם לתחייה.לראשונה, מזה שבעים שנה. אז הוא נשם את האוויר של הארץ כנער בן 14 בחיקה של הנרייטה סולד, ועכשיו כשהיה בן 84 הוא נשם מלוא הריאות את אוויר הארץ בצאתו מנתב"ג. עד היום הזה אין לו הסבר זולת העובדה שמזג האוויר החם הוא שגרם להפסקת השיעול ואחר כך פסקו גם כאבי הראש הכרוניים.שאלתי אותו: "חשבת נפתלי שמא מדובר כאן במשהו מן הסוג של אוטוסוגסטיה, כלומר כפי שכול דבר מצוי במוח שלנו, גם מחלות, גם הריפוי נמצא שם- ריפוי עצמי.". ,אולי",- הוא ענה. שלומי אומר כי מצבו לאחר שהגיע לארץ עדיין היה קשה. לביאה רעייתו של שלומי, המליצה לו על דיאטה סינית, ובזם מעיד שמאז הוא חש אדם אחר. כשאני ביקרתי אצלו בבית, האיש זז בצעדים נמרצים,טיפס על סולם, הרים תמונות ענק, שלף ספרים בלפיתה חזקה של ידי פסל. כאשר שאל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, כמו תה עם נענה, אמרתי שאשמח מאוד, עם שתי סוכרזית. הוא התנצל שאין אצלו סוכרזית, רק דבש והוא ממליץ.

בזם על החברה בישראל.

לא מתקבל על הדעת ששיחה עם אמן כמו בזם, לא תיגע במצב העכשווי בארץ. לכן שאלתי. "דעתי מאוד לא נוחה ממה שקורה כאן. הפער הולך וגדל גם בקיבוצים שהיו פעם סמל לשוויונות. הנוער סוגד לכסף. הערכים שהיו פעם בחברה אינם עוד. כמי שגדל על ברכי תנועה אידיאולוגית שוויונית, קשה לי מאוד לקבל את הנורמות החדשות החומרניות ששולטות בחברה הישראלית"- הוא אומר לי, בהיסוס רב. בזם היה והווה אדם צנוע באופיו וההוויה הארץ ישראלית והישראלית של פעם חסרה לו.הוא מחפש מילים כדי להוסיף, אך נמנע מכך. ככול הנראה מחשש שמא יתבטא בצורה חריפה, וזאת הוא לא רוצה. ככה גם לגבי המצב המדיני. " הרי תבין שאני אב שכול לבן שנהרג בפיגוע בירושלים בשנת 1975 על ידי מחבל ערבי, והוא בן 24 , בן שעזר לי ועזר לאימו החולה, לאח הקטן. זאת צלקת. איך אני יכול לשכוח. אבל מאידך אני שואל את עצמי איך אנו הישראלים, היהודים, מגלים יחס מפלה ולעתים משפיל כלפי לא יהודים, כלפי ערביי ישראל כלפי הפלשתינאים. זה גם לא נבון וגם לא צודק. אבל אני,כמו שאמרתי נמנע מתגובות פומביות בנושא זה."

יש לו דעה נחרצת יותר בתחום האומנות. בזם הוא חסיד הדיסציפלינה אבל זאת היא משמעת עצמית, מעין דידקטיקה מובנית במי שהוא אמן בהווייתו. אפשר לשכלל טכניקות של אמנות, אצל אמנים אחרים או במסגרות אמנויות, הוא אומר. " אני לא חושב שאפשר ללמוד אומנות. או שיש לך או שאין לך. לאונרדו דה וינצ'י לא למד אומנות, צזאן לא קיבל דיפלומה. כמו שניצ'ה לא למד לחשוב.במוסדות האקדמיה בארץ אפשר ללמוד על תולדות האמנות, אבל לא אומנות. אמנים ממש לא יוצאים משם." .בזם, ככול הנראה לא אוהב אמנות כשהיא ממוסגרת, והוא מצטט את הצייר מרדכי ארדון פטרונו , כמי שהתבטא כי "מוזיאון הוא בית קברות של הציור." בכך הוא ביטא דעה קיצונית, שאינני חושב שהוא שותף לה, וארדון עצמו לא התנזר ממוזיאונים. יש באמירה של ארדון יותר מהיסחפות וורבלית מאשר אמת צרופה. עם זאת ישנה כאן איזו אמירה, כאילו העוף הזה ששמו אמנות לא שייך למקום סגור. צריך לתת לו לעוף. המציאות הווה, הייתה ותהיה, אחרת. הודות למוזיאונים פנימיים וחיצוניים,הציבור לומד להכיר את לאונרדו דה וינצ'י, את צזאן ,את נפתלי בזם.גם את הסירה שלו.

yarkon boat eight              

סירת הירקון

"ההפלגה האחרונה".

הסירה מלווה, כאמור, את בזם, מאז בואו לארץ בשנת 1939 כמעט ערב מלחמת העולם השנייה והשואה. היא לא מניחה לו והוא לא מניח לה. בידיו ובמכחולו הוא משיט אותה לארבע רוחות השמיים.באלבום הראשון שפורסם בהוצאת מסדה בשנת 1972 , הכותרת הפנימית באותיות של קידוש לבנה מתחילה ב- סירות, ורק אחר כך "עולים,הורים, ארונות ,שולחנות וכסאות…..בפרק הראשון שמוקדש לסירות הוא מתאר את הסירה ככה:

היא נחתה לתוך חצרי-אחרי שריחפה זמן רב באוויר

עכשיו היא שקטה וסמוקה-על שהפכה לפסל מצויר

בשחור ואדום-סיפונה הזדקף

לצורת בית ובו חלון,דרכו מרחפת דמות גבר

זקן וכנפיים לו-מעץ אכול תולעים

ששה משוטים חזקים-מבקיעים את דפנות הספינה

שנים מהם הופכים פמוטים דולקים,שניים גלגלים

ורמחים שניים

בחצר האחורית של הבית אשר בסירה-צומח עץ אדום

עלים מנומרים לו,חדים כסכין.

זאת הסירה מלפני שנים ,כאשר באחד מימי קיץ טייל בזם על שפת הירקון והציץ לבית מלאכה לסירות.הוא ראה סירה מתפרקת, ושאל את הבעלים אם הוא זקוק לה. זה אמר לו שהוא מחכה שיפנו אותה שכן אין שימוש בה.בזם התבונן בה וראה כבר את יצירתו הבאה. אלא שהסירה הייתה גדולה מדי וצריך היה לנסר אותה. לאחר הניסור הוא לקח אותו לסטודיו, עיצב אותה, הביא אותה לחצר מוזיאון בצלאל בירושלים,צבע אותה. שם היא עמדה בחצר וגורלה היה כגורלה בבית המלאכה לסירות ליד הירקון . אלא שכאן הטבע בחוץ עשה זאת.

bezem and boat & bulders article nine

הקמת הסירה החדשה בסטודיו ביפו.בזם באמצע.משמאל-מעיין.מימין אנדריי.

עכשיו בסטודיו ביפו של נכדי מעיין ,הוא בונה מחדש את "תיבת נפתלי" שלו, כנראה האחרונה, אשר כפי המסורת של ימי קדם תישא אותו, בהפלגה לים הגדול ובה לא יהיו מלחי טרקוטה. יהיו בה סמלים של ניצולי שואה, עולים,הורים, ארונות כיסאות, שולחנות, נרות, צמחים, אריות ודגים, שבחברתם הוא חיי חיים מלאים, מיוסרים ומאושרים.כול אלה יפליגו אתו במסע האחרון.

beek home first album nine 

================================================

@ הזכויות לסיפור הזה ולתמונות שמופיעות בו שמורות,ואין לפרסם את הסיפור בשלמותו או קטעים ותמונות מתוכו ללא רשות המחבר.כמובן שניתן להפנות תשומת לב לאתר "זרקור" שבו מופיע הסיפור. צילום היצירות של נפתלי בזם ופרסומם בסיפור- באדיבותו של האמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: