הימור מסוכן


מחלוקת בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארה"ב אינה תחרות של כפוף ידיים.

הצבת ההופעות הפומביות של הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו במוקד המאזן ביחסים שבין שתי המדינות, היא טעות עוועים. היא מטעה את הציבור ואינה מביאה בחשבון לא את מעמדו של הנשיא ארה"ב, באמריקה ובעולם, ולא את גבולות ההשפעה של הקהילה היהודית האמריקנית בכלל והשדולה- אייפק בפרט. הציבור לא מפרש נכון את המציאות, שלנו ,והמציאות הבינלאומית , כפי שזה בא לביטוי( ולו רגעי) בסקר "הארץ" שהתפרסם אתמול ולפיו חלה עלייה של 13% בתמיכה בנתניהו לאחר נאומו בקונגרס האמריקני.

העיתונות בישראל היא ,אפשר לומר , בעלת אופקים אוניברסאליים רחבים יותר מאשר עיתונים רבים במערב לרבות, מערב אירופה וארה"ב. לעומת זאת העיתונאות שלנו, ( כלומר העיתונאים הישראליים) חלק גדול ממנה נסחב לעתים לקרתנות והדימוי שלה, ברובו, מתקבל כפרובינציאלי. לדוגמה.ההתייחסות של עיתונאים לויכוח הפומבי בין נשיא ארה"ב לבין ראש ממשלת ישראל היא כאילו התייחסות למאבק בזירה בין שני מתאגרפים או ליד שולחן בין מכופפי זרוע. או כאילו מדובר באיזה שני עסקנים שמתמודדים ב",פגוש את העיתונות" באחד הערוצים שלנו.

מן ההתייחסות הזאת נגזרים הגדרות וביטויים.מן האופטיקה- "מי ימצמץ ראשון", מחומר נפץ- "אווירה טעונה",מעולם המיסוי-, "מס שפתיים", מעולם הבריונות- ",פרובוקציה", משרותי כיבוי- "כיבוי שריפות",וממלחמה ממש- "רוח קרב" . זאת נוסף על עצות של מומחים כמו, "הטעות של אומבה", "החטא ועונשו", שלא לדבר על כימיה, מונח מופרך לחלוטין ביחסים בין בני אדם בכלל ולא מכול שכן ביחסים בין ביבי לבין כול אדם אחר. במשדר ב"חצי היום" ברשת ב' של "קול ישראל, ביום ד' האחרון, שאלה המנחה ,אסתי פרז , את המרואיין(שכחתי מי היה המומחה לענייני רטוריקה) ," אז מי ניצח בנאומים- ביבי או אובמה".עד כדי כך. וככה התייחס לכך הציבור בישראל.

זה פן אחד של העמדת הדברים על ידי התקשורת. הפן השני הוא שזה בדיוק התפקיד שממלא איש הפעלולים והלהטוטן שלנו, ביבי נתניהו. בשבילו יש חשיבות כמה כדורים הוא יכול להטיל לאוויר ולתפוס את כולם או את רובם. הוא performer והוא מקבל את החשיפה בהתאם לכך. זאת הוא עשה בהצלחה בהופעה בפני שני בתי הקונגרס.ובאוטוסוגסטיה שלו האיש מאמין באמונה שלמה כי ההופעה ,כלומר הטקסט וההגשה הם העיקר.

יחד עם זאת, כמובן שמתחת לכותרות של התקשורת,או בשילוב ההערות של התוכן יש מהות של מתן רוח גבית לראש הממשלה. ככה מסכם ד"ר גיא בכור את מאמרו באתר gplanet מן ה- 21.5.11 : "כשם שמנחם בגין התעלה על שנאות פוליטיות והצטרף לממשלה ערב מלחמת ששת הימים,כך חייבת "קדימה" לנהוג עכשיו .יש רגעים שגדולים משאיפות אישיות…. ראש הממשלה נתניהו פועל לבד. הערבים נגדו, אובמה נגדו, ואם הוא מסתכל אחורה, לעורף שלו, גם התקשורת נגדו.זה לא יכול להימשך". מכאן עלינו להבין שרק מנהיגת "קדימה", ציפי ליבנה פועלת ע"פ שאיפות אישיות ואילו נתניהו פועל אך ורק מתוך אידיאה צרופה. אבל לא בכך העניין. כי מן הסיכום הזה אפשר לחשוב שד"ר בכר חושב אף הוא שהגיע הזמן לקחת סיכונים למען השלום. אלא שכותרת המאמר היא : זמן להחליף דיסקט,אנו נסחפים לעבר מלחמה.

אבל בקרב הפרשנים מן הצד הזה יש גם אופטימיים כמו יורם אטינגר בעיתון ",ישראל היום" .הוא מסיים ככה את המאמר שלו : מדיניות אובמה כלפי ישראל – המככבת בסקרי דעת הקהל בארה"ב -מייצגת מיעוט במפלגה הדמוקרטית, בציבור ובקונגרס, המהווה מבצר אהדה שיטתית לישראל. בכוח הקונגרס ליזום מדיניות ולהשעות, לשנות או להפוך על פיה מדיניות נשיא.

זאת קביעה שגויה לדעתי וגם שטחית. הקונגרס מעולם לא הפך על פיה את מדיניות הנשיא. הוא יכול להכביד מאוד. לדוגמה.הקונגרס חוזר מדי פעם בפעם ומחליט להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. שום ממשל, לא דמוקרטי ולא רפובליקני, לא מילא אחר החלטה זאת. זה לא עניינו של הקונגרס, במסגרת הפרדת הרשויות. נתניהו זכה בתשואות רועמות בהופעה האחרונה שלו בפני חבריו. אבל מי שקובע את המדיניות האמריקנית, הבינלאומית והביטחונית הוא הנשיא והממשל שלו. אף שהקונגרס חולש על הקופה הציבורית, יש בידי הנשיא כלים לא רק בהטלת וטו, אלא בפועל. באחרונה כאשר הרפובליקנים ניסו לשבש את הצעת התקציב, הממסד הודיע שאם התקציב לא יאושר, כול המיליונים בשרות הציבורי מפסיקים את העבודה מיד עם סיום שנת התקציב.שום חבר קונגרס לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה. אז מגיעים לפשרה שהממסד מוכן לה. זאת רק דוגמה אחת שיש בה כדי לפתוח את העין ולסבר את האוזן של הישראלי המצוי בכול הקשור לזירה הפוליטית באמריקה.

אגב,הטענה החוזרת ונשמעת מפי נתניהו כי במלחמה שמנהלת ישראל "אף בחור שלכם לא נפל", היא מאוד ערבה לאוזן אמריקנית. אבל אם מציגים זאת גם בהקשר שישראל היא חוד החנית נגד הטרור, כי אז יש גם פרוש אחר. והוא שאתם תספקו את כלי המשחית,ואנו נספק את " כוח האדם"(בלשון סגי נהור). האמריקנים שהקיזו את דמם במלחמות מחוץ לארצם מעדיפים עכשיו שמישהו אחר יעשה זאת ,גם אם המערכה היא שלהם. לוב היא הדוגמה האחרונה. לחברי הקונגרס שנבחרים במקומותיהם חשוב מאוד שמה שפחות להיות מעורבים בחיי אדם אמריקניים בעולם.מכול מקום, הקונגרס יכול להקציב כסף לרכישת מטוסיי חמקן על ידי ישראל , אבל מי שמחליט על כך הוא הנשיא והפנטגון.

אבל יורם אטינגר מנסה לפחות להציב את ה"מאבק" בין הנשיא האמריקני לבין ראש הממשלה הישראלי בקונטקסט הרחב של הזירה האמריקאית. אולם לפני שאני אתייחס לזה, וזאת לדעתי חייבת להיות ההתייחסות, כלומר הסימטריה או האסימטריה שבין שני האישים ומה הם מייצגים, אני רוצה כן לעשות השוואה אישית, דימויית וביצועית, בין השניים.ברק אובמה הוא נואם בחסד, הוא פוליטיקאי משופשף והוא מדינאי ראוי.ביבי נתניהו אף הוא נואם טוב , אף שהרבה מן הופעות שלו הן רפליקות. הוא לא מצטיין לא כפוליטיקאי, מחוץ למפלגה שלו, ובוודאי שלא כמדינאי .גם לא לאחר הנאום "ההיסטורי" בקונגרס האמריקאי .בעניין זה כותב עוזי בנזימן אחד הפובליציסטים והפרשנים המעולים בעיתונות הישראלית, שאני מרבה להביא מדבריו. בנזימן, הוא העורך הראשי של המגזין המקוון "עין השביעית"- הביטאון העיתונאי הרפלקטיבי הרציני היחיד בישראל (שעורכו המצוין הוא שוקי טאוסיג) וככה הוא נועל את מאמרו:: הייתה לדברים שהשמיע אובמה סגולה יקרה שנעדרה מנאומו של נתניהו בקונגרס: הם הדיפו כנות. אובמה הצטייר כמי שמשמיע חזון שהוא מאמין בו ומחויב למימושו. היסוד הזה היה חמקמק בטקסט שקרא נתניהו. לא כל מי שגורף 26 תשואות-קידה משכנע, בהכרח, יותר ממי שזוכה למחיאות כפיים מנומסות בסוף דבריו. בעידן הנוכחי, העולם כולו צופה בנאומים הללו ושופט אותם, והוא מבחין, בין השאר, בתוקפה של אמת עתיקה: הסגנון הוא האדם זה בעניין הדימוי .

אשר למהות, כלומר לביצועים,.לאובמה, שאמור להתמודד לכהונה השנייה כנשיא, יש כבר צרור של קבלות בכול התחומים. הוא קבע תקדים אדיר במדיניות החברתית של ארה"ב בהעברת חוק ביטוח בריאות. ואגב,לפני כמה ימים נערכו במדינת ניו יורק העלית בחירות ביניים לקונגרס וזכתה בהן נציגה דמוקרטית, ולפי פרשנים זה היה מבחן לתמיכה בחוק בריאות של הנשיא. –חוק הדגל של אובמה. יום לאחר מכן בא חיזוק למגמה הזאת כאשר הצעה רפובליקנית לשנות את החוק נפלה בסנט ברוב של 57 נגד 40 . זאת הצלחה רבה לנשיא.

אובמה עצר את הצונאמי הכלכלי שהביא על ארה"ב הממסד הקודם בראשות הנשיא ג'ורד' בוש הבן, הרפובליקאי. אובמה הציל את ספינת הדגל של התעשייה האמריקנית שהיא עדיין תעשיית הרכב, תעשייה שמעסיקה עשרות מיליונים במישרין ובעקיפין והיא סמל אמריקני.הוא שם קץ להשתוללות בשוק המשכנתאות,והוסיף מקומות עבודה, אם כי אלה טרם הדביקו את הביקוש. בתחום הביטחוני, כמפקד עליון של כוחות ארה"ב, כמובן שהעטרה היא תפיסתו של בן לאדן. אבל הוא גם מילא את ההבטחה שלו והוציא את הכוחות הלוחמים האמריקניים מעיראק. בנושא הגרעין האיראני,יש סימנים כי המרוץ של טהראן אחר הגרעין קצת הואט, אף כי לדעתי הם ימשיכו להתקדם לפיתוח נשק גרעיני,ויעצרו על הסף. בסופו של דבר אני לא בטוח שבמציאות מה גרוע יותר: נשק גרעיני בידי פקיסטאן, אשר לפי כול הסימנים לפחות חלק משרותי המודיעין שלה סייעו לבן לאדן, או טהראן שהמשטר הקנאי האסלמי הוא זהיר למדי כשמדובר בלחיצה על הדק. אפשר והמדיניות של אובמה – לחץ כלכלי מצד אחד ואיפוק מצד שני – בסופו של דבר תביא לאיזה שינוי בטהראן..

הזירה הפנים אמריקנית.

הסוגיה אשר בהקשרה הנשיא הופיע בפני השדולה היהודית אייפאק, -AIPAC והוא אף הזכיר זאת, היא עניין היבחרו מחדש של אובמה לתקופת נשיאות שנייה והוא כבר הודיע שהוא רץ. מבין הנשיאים,רובם ,או שהכהונה נקטעה עם הרצחו של הנשיא( לינקון, גארפילד,מקינלי וקנדי),ושלא הייתה עילה רצינית,מוסרית או פלילית למנוע מהם זאת- נבחרו לקדנציה שנייה(כולל ריצ'רד ניקסון שהודח באמצע הקדנציה השנייה בפרשת ווטרגייט ) . מבין אלה שלא נבחרו על ידי המפלגות שלהם לרוץ לכהונה שניה(פראנקלין פירס, מילדרד פילמור,צ'סטר ארתור ואנדרו ג'קסון) , רק האחרון כהן כנשיא שנבחר ואילו השאר היו סגני נשיא שבאו באמצע הקדנציה למלא מקום הנשיא.

בדקתי בויקיפדיה מה מספר הנשיאים במאה ה-20 שנבחרו מחדש. מתוך 16 הנשיאים רק 5 לא נבחרו לכהונה שנייה. ווליאם מקינלי נרצח, ג'ון קנדי נרצח, וורן הארדינג מת לאחר שנתיים בתפקיד,הרברט הובר הובס על ידי פרנקלין רוזוולט בשל המשבר הכלכלי,וג'ימי קרטר לאחר הכישלונות שלו באיראן הפסיד לרונלד רייגן. מכאן שגם לפי כללי ההסתברות, יש לאובמה את כול הסיכויים להיבחר לקדנציה שנייה, מה גם שעד כה הרפובליקנים לא העמידו מישהו שיוכל להתמודד אתו בהצלחה.

מאחוריי אובמה אמנם לא ניצבים הטייקונים האמריקניים, שנשארו עשירים לאחר גם המפולת בוול סטריט והמשבר בעקבותיה, והארכי שמרנים בייחוד מקרב האוונגליסטים, אבל יש לו תמיכה ציבורית רחבה מאוד.מלבד התמיכה כמעט מסיבית של עובדי הצווארון הכחול ובראשם האיגודים המקצועיים , רובה המכריע של האוכלוסייה השחורה וההיספאנית שמלאו תפקדי מכריע בבחירתו של אובמה כנשיא יתנו לו שוב את קולותיהם.

לפי הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה של ארה"ב משנת 2010 ,האוכלוסייה האמריקנית במאה ה-20 גדלה יותר מפי שלושה. אולם בעוד שהגידול השנתי מלידה גדל בקרב האוכלוסייה הלבנה ב-1.3% שהוא מן הגדולים במערב, בקרב האוכלוסייה הלא לבנה שיעור הלידה מתקרב ל-2% . בסה"כ לפי הנתונים הללו בעת הסקר היו בארה"ב 53% לבנים,46% מולטים,שחורים,לטינו- היספאנים וגזעים אחרים ו- 1.09% ממוצא אינדיאני, אסקימואים ואסיינים. גיבוי לממצאים אלה מוצאים בגידול בקרב הילדים. 45% מן הילדים מתחת לגיל 5 הם של הורים לא לבנים .

ועוד משהו קרה בבחירות האחרונות לנשיאות. עד לבחירות אלה שבהם אובמה היה מועמד של המפלגה הדמוקרטית, רוב השחורים לא השתתפו בבחירות( בהשוואה ליהודים שלסוגיה נתייחס בהמשך). הפעם יש להניח שחלקם הגדול ישתתפו בהצבעה,והקולות ילכו בעיקר לאובמה.

מכאן שהגורם האתנוגראפי, אף שהוא אבולוציוני ומתמשך, מבחינת האופק הפוליטי הוא מהפכני. לאמור אם המגמה הזאת תימשך,וכל הסימנים מעידים שכה יהיה, הרי בעשור הבא האוכלוסייה הלא לבנה תהיה הרוב בארה"ב.ויש להניח שהדבר הזה ימצא ביטוי בכול הרשויות- המחוקקת, המבצעת והשופטת- גם במישור המקומי וגם במישור הלאומי, כלומר בסנאט ובבית הנבחרים.וזה ישיק מן הסתם בכול הקשור במדיניות כלפי ישראל. זאת גם עם לקהילה היהודית תהיה השפעה מעבר לגודלה.

השפעת הקהילה היהודית האמריקנית

הקהילה היהודית בארה"ב, מצויה עכשיו בתור הזהב שלה, מכול בחינה שהיא וחרף מספר הולך וגדל של נשואי תערובת היא כמעט ולא איבדה אחוזים ניכרים מקרבה. המספרים מתאזנים בדרך כלל בגלל הגישה הליברלית לגיור מצד התנועות המתקדמות כמו התנועה השמרנית והרפורמית. התנועה האורתודוקסית היא מיעוט.זאת קהילה פעילה ותוססת ועם ריבוי המדיה המקוונת, מאות אתרים יהודיים מתפרסמים ונותנים ביטוי למגמות ולרחשי לב של הקהילה הזאת. כולל כמובן היחס של היהודים לנשיא אובמה. בבחירות האחרונות לנשיאות, ברק אובמה קבל 78% מקולות היהודים. בסקרים שנערכו בתחילת כהונתו 54% מקרב היהודים הביעו שביעות רצון מן הנשיא ואילו כעבור שנה השיעור ירד ל- 49% מתוך סקירה מאת סטיוון ווינדמילר The Jewish week .

ככלל, אחוז המצביעים היהודיים בבחירות, גם לנשיאות וגם לקונגרס, הוא גבוה מאוד והוא עשוי להגיע ל-80% בקרוב, אחוז גבוה בהרבה משל מיעוטים אחרים. היסטורית , התמיכה היהודית בדמוקרטים מול הרפובליקנים היא בממוצע 3/1 .ואם במערכת הבחירות ישנם גורמים במפלגה הרפובליקנית " כמו תנועת "מסיבת התה" של שרה פיילין, זה גם מפחיד את היהודים. אולם בכול זאת מדובר בקהילה קטנה בהשוואה לקהילה השחורה או ההיספאנית אשר, כאמור, כבר בבחירות האחרונות הגדילה את אחוז המצביעים בקרבה והיא תעשה זאת ביתר שאת במערכת הבחירות הבאה, כדי להביא לבחירתו של אובמה לכהונה שנייה. וקיים עוד גורם אשר מפחית את השפעת הקול היהודי והוא ה- reapportionment –שינוי בתחומים של אזורי הבחירה, דבר שבעיקר עשוי לתת אותותיו במדינות כמו ניו יורק, פנסילבניה, ומסֶטֶשוסֶטס במזרח,ואילינוי במערב התיכון.

מכאן שמרב הסיכויים הם שאובמה ייבחר לכהונה השנייה שלו, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי. וגם אם יחולו שינויים בקונגרס,כלומר שלא זו בלבד שהרפובליקנים ישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים (וזה כלל לא בטוח) ואף יצליחו להפוך לרוב בסנאט, זה יקשה מאוד על אובמה, אבל הוא יהיה זה שינהל את המדיניות ואז הוא יהיה משוחרר גם מ"אימת" הבוחר היהודי לכהונה שנייה.

אשר להשתקפות הפוליטית בישראל, העובדה שביבי קבל לכאורה הכשר בד"ץ מן הקונגרס, היא תופעה זמנית וחולפת, וניסיון של ספין "למכור את ההצלחה" באמריקה לציבור גדול בישראל. בטווח הקצר, הזכרנו את העלייה בפופולאריות שלו בעקבות הנאום, אבל בטווח הרחוק יותר, לא זה שייקבע את הצלחתו של ביבי. גם המאמצים שלו להוון את הנאום כלפי חברים באופוזיציה לא יצלח. "קדימה" לא רוצה ללכת בעקבות מפלגת העצמאות של אהוד ברק, ולהתאבד. אגב, ניסיתי לעקוב אחר התקשורת בארה"ב ובמערב אירופה והנאום "ההיסטורי" זכה פה ושם להתייחסות חד פעמים וגם זאת לא בהבלטה יתרה.זאת משתי סיבות יש להם בעיות קשות יותר כמו ההוריקן באמריקה, הכלכלה באירופה ועוד. ולא נעים לציין זאת, התקשורת העולמית לא מאוהבת בביבי והאיחוד האירופי והמדיה שלו תומכים במדיניות אובמה במזרח התיכון. היה ולא תהיה תזוזה בתחום הפלשתינאי,יש מרב הסיכויים שרבות ממדינות אירופה יצביעו בעצרת הקרובה בעד הקמת מדינה פלשתינאית, גם אם ארה"ב תתנגד..

ביבי נתניהו אמנם מכיר מצוין את הזירה האמריקנית,אבל מנהיג ישראלי שמנסה לעשות הון פוליטי באמצעות הקונגרס,מול הנשיא , עלול להביא גם מה שנקרא BACKLASH – כלומר בומראנג. יהודי אמריקה עם כול אהבתם לישראל הם בראש וראשונה פטריוטים אמריקניים.ההפסד יהיה כפול. גם שלנו וגם של הקהילה היהודית הגדולה והמשפיעה ביותר. ביחסים בין ידידים, יחידים או מדינות , יש חשיבות למינון הנכון. אנחנו, ביוהרה שלנו, שמקבלת השראה מן הממסד , ובעיקר מראשו. איבדנו מדד זה. יש לקוות שלא נלך בעקבות ראש ממשלתנו ונאבד גם את המצפֵן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dave  On 27/05/2011 at 10:41 am

    just great- in content and form

  • עדן  On 27/05/2011 at 11:57 am

    פוסט מבריק ומשכיל. הוא מצליח לצייר תמונת תלת מימד ביחסים שבין ישראל לארה"ב.זאת,בלי כול קשר למתן ציון לנאומיו של נתניהו בוושינגטון.

  • צבי גיל  On 27/05/2011 at 1:37 pm

    הנה מה שמצא חן בעיני חברי הקונרס,כפי שמציין צבי גיל,וזאת הכותרת ששלח לי ידיד בארה"ב,שמאוד מאוד בעד ביבי ומדינת ישראל

    'We Don't Ask Your Sons and Daughters to Die on Our Soil'

    By David French
    Posted on May 26, 2011 8:43 AM

    מדברי ביבי: "אנו לא מבקשים מבניכם ומבנותיכם למות על אדמתנו" ככה בין היתר מככב המוות ברטוריקה של ראש הממשלה שלנו.

  • צבי גיל  On 27/05/2011 at 1:53 pm

    מישהו אכן אימץ גם את השם ולא רק את התיזה- יבורך.לא היה לי ספק שאלה אחת האמירות שמצאו מאוד חן בעיני אנשי הקונגרס. הם אוהבים את הבחורים "שלנו"

  • אזרח.  On 27/05/2011 at 4:54 pm

    מפנה הסטורי במדינת ורמונט.

    http://www.democracynow.org/2011/5/26/vermont_poised_to_become_1st_state

    Vermont Poised to Become 1st State to Enact Single-Payer Healthcare

  • גולדבלט משה  On 28/05/2011 at 11:12 am

    דומני שהעימות הזה נועד יותר לצרכים תקשורתיים ופחות משקף,בשלב זה,מהות. אני מתקשה לראות כיצד ארצות הברית תלחץ למו"מ בטרם התגבש הפרטנר הפלשתינאי והוכרע אם חמאס בפנים או בחוץ ואם הוא מוכן לקבל את תוצאות המו"מ.גם מסיבות אזוריות איני סבור שארצות הברית מעוניינת בצעד בלתי הפיך כאן-בטרם התבהרה התמונה האזורית-נכון שעימות מתוקשר עם ישראל אינו מזיק.מבחינה פוליטית עדיין לא התקרבנו אפילו לגשר.

    אגב בין הנשיאים שלא נבחרו מחדש היית צירך למנות גם את ג'ורג' בוש

  • צבי גיל  On 28/05/2011 at 10:47 pm

    אתה צודק -משה גולדבלט. בוש האב הפסיד את הכהונה השנייה לביל קלינטון.אשר למדיניות הנשיא, ודאי שיש שיקולים רחבים,לא רק אלקטורליים, אלא חיצוניים , בין היתר, הקואליציה עם החמאס.אבל הנקודה שלי היא שטעות להתעמת עם נשיא ארה"ב בכלל ובאמצעות הקונגרס בפרט.גם בזירה הקיימת וגם בזאת הצפויה. אשר לפלשתינאים הם רוצים בשלב א' שהציפור שלהם בהצבעה בעצרת תהיה בידם, ואם הם יפנו אז העצרת ללא ספק תצביע ברוב גדול בעד, כולל מדינות באירופה.אז תתעורר השאלה לגבי החמאס.היה וננהל מו"מ עם הרשות הפלשתינאית החמאס עשוי להיות שותף רדום בעוד שמדיניות החוץ תנוהל על ידי הרשות(קרי פת"ח) .בניגוד לאחרים, אני חושב כי החלטה בעצרת לא תהיה בהכרח התפתחות שלילית ואף עשויה להביא לחידוש המו"מ.זאת כאשר מדינה פלשתינאית מוכרת להלכה.זה מוסיף ביטחון לצד הפלשתינאי.ואשר לחמאס, הרי מה שטוען עבאס הוא שגם אצלנו ישנם סרובניקים בכול הקשור בהכרה במדינה פלשתינאית, והם יושבים בממשלה.כבר עכשיו ישנם חילוקי דיעות בין חמאס דמשק לבין חמאס עזה.

  • צבי גיל  On 31/05/2011 at 4:50 pm

    כדי להרחיב את היריעה של הנושא מעבר להבטים שהזכרתי אני מביא את הדברים שהובאו לתשומת לבי,ולתתשומת לב הקוראים, של ידידי ועמיתי ד"ר נדיר צור

    דבר העורך – נדיר צור

    האם 'הכיבוש' החל רק ב-1967?

    הערכת מצב – 30/05/2011

    הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא החל ב-1967. המאבק על שטחי ארץ-ישראל מורכב הרבה יותר משאלת גבולות 67 שהפכה לאופנתית בשיח הישראלי והבין-לאומי. הסכסוך לא החל אפילו ב-1948. שני ציוני דרך אלה הם אסונות בעיני הפלסטינים וישראל חייבת להכיר בכך, אף שבעיניה אלה ציוני דרך מרנינים. הידברות ישראלית פלסטינית בלי דיון והסכמות בעניין פליטי 48 כמוה כטיפול בשן כואבת בלא לטפל בשורש הנגוע. זו טעותו של נשיא ארה"ב במתווה שהציג בנאומו וזו טעותו של ראש ממשלת ישראל שדוחה כל הידברות עם חמאס, למשל, בשאלה – מהו המחיר שחמאס מוכן להסכים לו (אם יש כזה) בתמורה לפתרון מלא של הסכסוך. בעיניהם של פלסטינים רבים ההכרה הבין-לאומית ביפו, בעכו, או בחיפה כשטחים השייכים למדינת ישראל דומה להכרה הצפויה של עצרת האו"ם במדינה פלסטינית בספטמבר 2011 – בעיניה של ישראל. אין זה קל לפוגג את התקווה הקיימת בלב רבים שמסירת כל שטחי הגדה המערבית למדינה פלסטינית תאפשר לישראל לשרוד תחת עץ התאנה וליונת השלום לעופף מגפן לגפן כשעלה זית בפיה.

    בנאומו לפני המושב המשותף של שני בתי הנבחרים בארצות הברית הבליט ראש-הממשלה בנימין נתניהו את הקשר בין העם היהודי, ארץ-ישראל ותורת-ישראל. וכך אמר: "זוהי ארץ אבותינו, ארץ ישראל, אליה הביא אברהם את בשורת האמונה באל אחד, בה התכונן דוד לקרב עם גוליית ובה חזה ישעיהו חזון של שלום נצח. שום סילוף של ההיסטוריה לא יוכל למחוק זיקה בת 4,000 שנה בין העם היהודי והאדמה היהודית."

    למרות שזכה לתשואות גם מחברים לא יהודים של בית-הנבחרים האמריקני ישנם בני דתות אחרות, לבטח מוסלמים, הכופרים בזכות העם היהודי לריבונות בארץ- ישראל. נוצרים וכן גם יהודים-חילונים רבים סבורים שההבטחות הרבות לאבות האומה המופיעות בספרי התורה, הנביאים והכתובים אינן מקנות לאזרחי ישראל היהודים החיים היום בארץ ישראל זכויות קניין בארץ.

    רבים מאזרחי המדינה היהודים הם בנים להורים שנקבצו ועלו לארץ מן התפוצות. במהלך דברי ימיה של ארץ-ישראל היגרו אליה והתיישבו בה גם לא-יהודים, בהם בני דתות שונות. אחדים מצאצאי המוסלמים בארץ ישראל מאמינים שאדמת הארץ נתקדשה עוד בעת כיבושה מידי הביזנטיים במאה השביעית לספירה ומאז הייתה ל'אדמת וואקף'.

    המשפט הבין-לאומי המסדיר את היחסים המשפטיים בין מדינה אחת לזולתה, ובין מדינות לארגונים בין-לאומיים, קובע בין-השאר כי החלת הריבונות במקום כלשהו בתבל אינה נתונה לשרירות ליבה של כל מדינה. אילו היה כך הדבר יכולה הייתה ישראל לספח את שטחי יהודה ושומרון, או כל שטח אחר ויכולים היו האיראנים לספח למשל את תל-אביב, או את הקריה למחקר גרעיני.

    עוד קובע המשפט הבין-לאומי כי אין מדינה זכאית לריבונות על שטח כבוש, למעט מקרים של התפוררות גמורה של הריבון שניגף במלחמה וכמובן בעקבות הסכם בין המדינה הכובשת למדינה ששטחה נכבש. בהקשר זה יש המבחינים בין השתלטות צבאית על שטחים בעקבות פעולות תוקפנות לבין השתלטות צבאית בעקבות התגוננות. לדידם, מדינה שנחלצת להגנה עצמית ומנצחת במלחמה, זכאית ליהנות מפירות הניצחון בחלק מן הטריטוריה של המדינה העבריינית. ההסבר לכך הוא בהסכמת הקהילה הבין-לאומית להצר את תוקפנותן של מדינות ולחייב מדינה עבריינית להרהר רבות בטרם תתקיף את זולתה.

    על פי משפט האומות המדינה המודרנית היא יחידה גיאוגרפית שיש לה ייחוד לאומי, ממשלה אפקטיבית ושטח ריבוני.
    זכותן של מדינות על שטחים מקורה בהחזקתם המתמשכת והמוכרת של השטחים שבחזקתה. על-פי אמנת רומא מ-1998, חלוקת שטחי תבל היא לאומית והקהילה הבין-לאומית מכירה בעמים שלפרטיהם יש קשרים משותפים ומסורת משותפת.

    מדינות העולם נבדלות האחת מזולתה בקבוצות החברתיות הנמנות עמהן, בתרבותן, בלשונן ובמורשתן. לכל אחת מן המדינות שטח גיאוגרפי התחום בגבולות. במרחב הפנים מדינתי מוחלת הסמכות השלטונית של המדינה ובמרחב הבין-מדינתי מוכתבת התנהגות בין-לאומית מוסכמת המכירה בין-השאר בסמכויות השלטון בכל מדינה ומדינה והמגבילה שימוש בכוח, איום לשימוש בכוח, וכן גם כיבוד השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית של מדינות ושמירה על זכויות אדם, כבודם וחירותם.

    בדין הבין-לאומי, הזכות המשפטית לבעלות על שטחים שואבת את תקפותה מהקשר שבין פרטים המשתייכים לאומה אחת לבין האדמה שבה הם מקיימים את חייהם הציבוריים. אדמה נקנית בהסכם; בהכשרה של זכות שהייתה מוטלת בספק ושעבר זמן רב מאז שנקנתה הבעלות עליה; בצירוף שטחים שנוצרו בעקבות שנויים בטבע, כמו ייבוש שטחים, או תזוזות קרקע; ובמקרים אחדים ומוגבלים גם בכיבוש.

    המשפט הבין-לאומי מכיר בשטחים ריבוניים, בשטחים נעדרי ריבונות שאינם נשלטים בידי מדינה כלשהי ובשטחים המשמשים מאגר משותף של כלל באי עולם, כמו למשל הים הפתוח. בעת מחלוקות על ריבונותם של שטחים תר הדין בין-לאומי אחר מאפיינים עובדתיים חוזרים בקשר שבין העם לאדמת המריבה. בין-השאר, נבחן משך זמנו של דפוס הקשר; עקביותו; בולטות הקשר וגילוייו לעין כל; וכן גם, הימצאות ראיות כתובות המאשרות את דבר הקשר.

    הדעת ניתנה גם למקרים שבהם הוגלה חלק מן העם מארצו והתיישב באדמת נכר. בהקשר זה יש לממד הזמן חשיבות, שכן ככל שנוקפים ימי הגלות יתיישנו זכויות הקניין על השטח שבמחלוקת ויעברו לידי המחזיק בשטח. יחד עם זאת, אם לכל אורך התקופה יתמיד העם הגולה לתבוע את ריבונותו בהצהרות ובמעשים ואם יושבי השטח מקרבו יתמידו לנהוג בשטח מנהגים של ריבון תוכר זכותו על הארץ.

    ב-1922 בעת חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית הכירה הקהילה הבין-לאומית בזכות העם היהודי לריבונות בארץ ישראל. ב'ועידת סן רמו' בעת החלת המנדט הבריטי על חלקי הארץ נאמר:
    "[The] Mandatory should be responsible for putting into effect the declaration originally made on November 2nd, 1917, by the Government of His Britannic Majesty, and adopted by the said Powers, in favor of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, […] recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country […]"
    שנים רבות לפני-כן ב-1799 בתצהיר חתום מאת נפוליאון בונפרטה, 'המפקד העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל היורשים החוקיים של פלסטינה' נכתב:
    "Israelites, unique nation, whom, in thousands of years, lust of conquest and tyranny have been able to be deprived of their ancestral lands, but not of name and national existence!
    […] Rightful heirs of Palestine! The great nation which does not trade in men and countries as did those which sold your ancestors unto all people (Joel,4,6) herewith calls on you not indeed to conquer your patrimony ;nay, only to take over that which has been conquered and, with that nation's warranty and support, to remain master of it to maintain it against all comers.
    Arise ! Show that the former overwhelming might of your oppressors has but repressed the courage of the descendants of those heroes who alliance of brothers would have done honor even to Sparta and Rome (Maccabees 12, 15) but that the two thousand years of treatment as slaves have not succeeded in stifling it.

    נדיר צור
    עורך "הערכת מצב" ו"על ימין ועל שמאל" ברשת ב'
    דוקטור למדע-המדינה, המתמחה בין-השאר, בפסיכולוגיה פוליטית.

    ________________________________________

  • חזי  On 02/06/2011 at 4:49 pm

    הקטע של ד"ר נדיר צור מוסיף מימד חשוב לפוסט

  • צבי גיל  On 02/06/2011 at 9:07 pm

    בהחלט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: