הכיכרות בארץ הן לא להפגנות


דמגוגקראטים בתחפושת של לוחמים חברתיים.

"דעת הקהל" בישראל היא במידה רבה פיקציה. או שזאת נוצרת על ידי התקשורת או על ידי פוליטיקאים אינטרסנטיים בנסיבות מסוימות . הקהל בישראל אינו קהל אדיש אלא שעד כה הוא לא מצא את הדרך לתת ביטוי לעמדות שלו ולעוולות שנגרמות לו על ידי השלטון בתחומי הכלכלה, החברה וגם המדיניות. הוא יילך לכיכרות לבילוי, חלקו יצטרף לעצרת המונים בעיקר אם יעמידו לרשותו אמצעי תחבורה הלוך ושוב. אם הוא נותן ביטוי לדעותיו אזי בבחירות וגם אז בדרך השלילה. הוא בוחר לאו דווקא בראויים שעל דגלם חרות המאבק, החברתי או המדיני ויש להם קצת קבלות , אלא מדיח מי שלדעתו היו הבלתי ראויים. ואילו בין בחירות לבחירות אין בארץ דעת קהל נחושה. מי שמנצל עובדה זאת הם פוליטיקאים, ציניים,דמגוגיים צבועים שהם עצמם שקועים בתככים מולידי שחיתות או שנושקים לסביבה המזוהמת הזאת. העם עומד מנגד.

אנו רואים במדינה שלנו דוגמה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ובתור שכזאת מן הראוי שתהיה חביבה של המערב ובראש וראשונה ארה"ב. וכדי להסיר כול ספק אנו אכן דמוקרטיה ,אבל בעירבון מאוד מוגבל. יחד עם זאת כאשר קורה אירוע בחוץ שקורא לנו היום להיות בפנים IN לא נחמיץ הזדמנות כזאת. ליתר דיוק התקשורת מעודדת אותנו גם כן לעשות משהו.בייחוד כאשר קורים דברים כמו באחרונה. הנה במצרים שהייתה שלושה עשורים ויותר תחת שלטון אבסולוטי – העם, כמעט כולו, יצא לכיכרות ולרחובות והוכיח מה כוחו. או אז, לא מתקבל על הדעת שאנו נעמוד מן הצד. כלומר עם כול הצער שלנו, של השלטון וחלק מן הממסד הפוליטי והציבורי, על הליכתו של שליט שָכֵן שהסתדרנו איתו, הכליות הלב והתקשורת שלנו אומרים לנו: גם אנו צריכים לעשות משהו !!!. ההזדמנות באה עם ההחלטה על עליית מחיר מוצרים שונים כמו דלק, לחם ושירותים כמו תחבורה.אלא כאמור לא ראינו שום הפגנות. ורק הכתבים שחיפשו איזו רחשוש הלכו לתחנות דלק ולמרכולים, לשם הם הולכים בדרך כלל ,ודובבו אנשים על עליית המחירים. וודאי שההסתדרות הייתה חייבת להיאבק בגזרות. אבל כרגיל הדבר נעשה בתרועות גדולות, כדי שחלילה וחס הציבור לא ייצא לרחובות אלא על פי דרישת ההסתדרות החדשה. כלומר איום בשביתה ובעיצומים על פי החלטה מגבוה. לא של הממשלה, אלא של ההסתדרות. בכול מקרה- לא מלמטה אלא מלמעלה.

השאלה מדוע זה לא מגיע מלמטה, מה שנקרא grass roots – היא סוגיה שבה עוסקים סוציולוגים, פסיכולוגים חברתיים ופובליציסטים שנים רבות. על קצה המזלג נזכיר כמה סיבות לכך. הראשונה היא שמה שנקרא מעמד הפועלים שואף לטפס למעמד גבוה יותר ,שאיפה שאין טבעית כמותה, אבל משום מה הוא חושב שאם הוא ייצא לכיכרות הוא שובר את הכלים, שלהם יזדקק בטיפוס במעלה הסולם החברתי. הסיבה השנייה אף שנשמעת תמוהה היא שדווקא בקרב השכבות החלשות, הנימה הפטריוטית שבה משתמשים המנהיגים, מדבררת יותר אל ציבור הדפוקים מאשר המאבק החברתי. פטריוטיות לא עולה ממון, וגאווה לאומית ניתנת בחינם. ועוד אלמנט. האגו הלאומי קשור בהרבה מקרים בתחושת. עליונות. אתה אומנם נמוך בדרוג החברתי אבל גבוה בסולם הלאומי. יש מתחתך שכבות, לאומיות,דתיות ,חברתיות ובהשוואה אליהם אתה למעלה. סיבה נוספת,פרוזאית מאוד בתחום האכפתיות הציבורית: אנו עצלנים.פרשנים ופובליציסטים מוסיפים עוד ק"ן טעמים מדוע שקט אצלנו, למה לא יוצאים לרחוב וכיו"ב שאלות ותשובות. השאלה אחרונה,לא חביבה, היא מדוע אין מנהיגות מופת שתהווה דוגמה וכוח משיכה. אנו לא זקוקים שידחפו אותו.אנו זקוקים שימשכו אותנו

ואלי בכלל ניתן לוותר על הפגנה רבת משתתפים ובמקומה לעשות מין יום כיפור קטן, השבתה ליום, על חטאנו שהפקדנו את גורלנו בידי ממסד עילג,שסוע, מזלזל באזרח,אטום וחדל אונים ואישים.זאת תהיה מחאת המאה.

עד כה,אם קיים מאבק הרי שאת המאבק החברתי הישראלי מנהל האזרח סולו, במישור האיש, המשפחתי, או לכול היותר ,הקהילתי ,מול השלטון או בתיווך התקשורת. אורי אבנרי מראשי השמאל התבטא פעם ככה: "הרעיון שלנו הצליח, אבל התנועה כשלה". הוא התייחס לתנועת "שלום עכשיו," ולנושא של מדינה פלשתינאית. אפשר להקיש לתחום החברתי ולומר כי הרעיון קיים, תחושת העוול חזקה, אבל אין גוף שיוליך את הציבור הגדול הזה. מה שקרה במצרים לא יקרה כאן. להם גם לא היה מה לאבד. לציבור כאן- יש. נוסף על כך הציבור הישראלי ידבר הרבה אך יעשה מעט. יש חוגים ושדולות פעלתניות, כמו בתחום הסביבה, שעשו גדולות. הם יפגינו על ניסיון להרוס קולנוע וותיק בירושלים, או על כוונה לעקור עצים וותיקים בתל אביב. בטבריה אין אפילו שדולה שתמחה על עקירת עצים עתיקים כדי לרצף באבנים שביל לכוהנים. לעומת זאת בנושאי כלכלה וחברה הם עדיין לא הצליחו לסחוב את ההמונים. צריך איזה אירוע דרמטי מאוד של שמחה או של אסון, כזה שמתאים למטוטלת הרגשית שלנו, שיביא אותנו אל הכיכר

kikar rabin 2

                          כיכר רבין ריקה

"כול אנשי המלך"

בשנת 1949 הוקרנה בבתי הקולנוע הגרסה הראשונה של הסרט "כול אנשי המלך" ע"פ ספרו של רוברט וון וורן שעלילתו נסבה על אמריקני כפרי פשוט ,לוחם נגד שחיתות , שמגיע לדרגת מושל ובמהלך כהונתו הרמה הוא עולה במעללי השחיתות על זאת שנגדה הוא לחם. הסרט יצא בגרסה החדשה בשנת 2009 .לוחמים חברתיים כאלה שבמרצת הזמן השלטון סיאב אותם, היו וישנם באמריקה ,במקומות אחרים וגם אצלנו, בשלטון,ואנו עדים לכך. מדובר גם במי שאמורים להגן על ציבור העובדים. לדוגמה- הסתדרות העובדים הלאומית שבראשה עמד אברהם הירשזון, אשר בימים אלה זכה לחופשה ראשונה מבית הכלא, שבו הוא יושב בשל גניבת כספים..אשר להסתדרות העובדים הכללית, או החדשה- כפי שהיא נקראת, מאז שקיעת הגוף הזה שתרם רבות לחברה ולמדינה, המנהיגים הסתמכו על "המשמרות הפרטוריאניים" שלהם- הוועדים החזקים. שימוש באלה לא מצריך הוצאת המונים לכיכרות. חברי איגודים אלה רחוקים, כידוע, מלהיות מקופחים בשכר ובתנאי העבודה. אבל להם יש שאלטרים. אפשר לסגור את שדה התעופה, לכבות את החשמל, להפסיק את הזרמת המים ועוד כמה עם שאלטרים קטנים יותר. כול זאת כ"אות הזדהות", עם המקופחים כאשר במצב הקיים בהדק מחזיק יו"ר ההסתדרות. לאמתו של דבר במציאות הקיימת, אפשר ולעופר עיני אין חלופה אחרת להשיג משהו למען השכירים.וזאת ברירת המחדל. השאלה היא האם זאת חלופה לרתימת הציבור כולו במאבק. להנהגת ההסתדרות זה נוח, ומסתבר שגם לציבור. אבל בפועל מה שקורה הוא שבידי החזקים המפתח למערכה למען החלשים. ירצו יפגינו שרירים, לא ירצו לא יעשו זאת.

התועלתנות היא האידיאולוגיה השלטת. אידיאולוגיה שבמסגרתה,למשל, מכהנת אורית נוקד חברת קיבוץ שפיים כשרת החקלאות. זה האמצעי שמשרת את המטרה של התנועה הקיבוצית היום. צרוף של חקלאות ונדל"ן. .ואין זה חשוב אם נציגת התנועה הקיבוצית מכהנת בממשלה שהיא ימנית קלריקאלית. אנטי חברתית. העיקר שזה משרת את המטרה ולא של המצפון של הקולקטיב, אם יש לו.

באותה מידה אפשר לומר כי גם אילי ההון או חלק מהם פה ושם מטהרים את המצפון שלהם בתרומות שהם מעלים למוסד כזה או אחר, ואלה מתקבלות בברכה. אבל אצלנו יש בהם קללה, מכיוון שהמדינה רואה בכך גוף שפוטר אותה מאחריות שמוטלת עליה.זה לא המצב במערב. זה אמור גם לגבי עמותות שתומכות ברשת תמחויים. זה מתייחס גם למישור התקשורתי כאשר הכתב לענייני רווחה של ערוץ 1 מביא סיפור נוגע ללב על אדם או משפחה אומללים, שהכול קרס אצלם. כעבור יום או יומיים הוא יבשר לנו שנמצא פתרון לאותו אדם או למשפחה.זה חשוב, אבל זאת חלופה רעה, בקושי טיפול באספירין. וכי הכתב יכול לחשוף את אלפי המקרים שמשוועים לעזרה דחופה. לפי הודעת למ"ס המשק שלנו צמח בשיעור של 7.8% . לא שמענו ולא קראנו בכמה אחוזים הציבור שנמצא בתחתון נפל עוד למטה

במגזין ד'מרקר מן ה- 11 בפברואר כותב עורך המגזין סמי פרץ מאמר תחת הכותרת: קואליציית הפופוליסטים השבעים. בפתיח לרשימה נאמר: מי הסתער השבוע על האוצר? ח"כי הליכוד, שאישרו בעצמם את העלאת המס על הדלק,עופר עיני,( יו"ר ההסתרות- צ.ג) שאיבד את כוחו והחליט להפוך למגן הצרכנים, שרגא ברוש ( נשיא התעשיינים- צ.ג) שמתכוון לרוץ לכנסת ושלמה בוחבוט שלא דאג לבער את השחיתות ברשויות המקומיות……"

הוד "מעלותו"- שלמה בוחבוט

לפני שבוע כמה דקות לאחר הודעות ראש הממשלה ושר האוצר על ההקלות הכלכליות התאספו על הכרמל בחיפה כמה עשרות מפגינים שזומנו לשם באמצעות האינטרנט,( קהיר לעניים) ולצידם עמד יו"ר מרכז השלטון המקומי שלמה בוחבוט..אמנם כתב ערוץ 1 בצפון , לאחר שסקר את המפגן הצנוע השמיע את המשפט הידוע :" נמצא איתנו" שהמשמעות היא לכאורה, כי נתקלנו בו. אבל בשפת המקצוע פרוש הדבר גייסנו אותו, או נכון הרבה יותר הוא גייס את המדיה, והוא יודע לעשות זאת ברעש גדול שהתקשורת שומעת. הכתבה שודרה כאמור לאחר שראש הממשלה ושר האוצר הודיעו על ביטול הגזרות הכלכליות. זה לא עניין את שלמה בוחבוט והוא הודיע שמייד יבקש לכנס את "הפורום"- כלומר מזכיר ההסתדרות החדשה,יו"ר התעשיינים והוא עצמו כדי לדון בהחרפת הצעדים לרבות הפגנות המוניות נוסח מצרים.הוא כבר בעבר איים ב"אֵם כול השביתות".

שלמה בוחבוט הגיע לארץ כנער בשנת 1954 בגיל 12 במסגרת עליית הנוער. הוא עלה בסולם הרשות המקומית מפקיד במחלקה הסוציאלית בעיירה מעלות ועד למעמד של ראש המועצה המקומית. עם צרוף תרשיחה למעלות הפך שלמה בוחבוט לראש העיר. בתחום הפוליטי היה פעיל במפלגת העבודה ונבחר כחבר כנסת אך החליט כי לא רצוי למלא שני תפקידים ציבוריים ואולי אף נוגדים, בעת ובעונה אחת .מה גם שזה היה ערב קבלת חוק שמונע כפילות זאת. מכול מקום לאחר קדנציה אחת העדיף להישאר ראש המועצה המקומית ועכשיו ראש העיר.

לקראת הבחירות לכנסת ה- 17 עזב בוחבוט את מפלגת העבודה והצטרף לקדימה, ממנה פרש לאחר שנה‏‏. לפני שנתיים הוא נבחר ליו"ר מרכז השלטון המקומי. זאת נוסף על היות יו"ר ישובי קו העימות..שלמה בוחבוט עשה רבות לפיתוחה של מעלות וכיום היא עיירה יפה ומטופחת.ואלה שעוברים ב כביש 86 בגליל המערבי לא יכולים שלא להתרשם מיפי המקום אשר שינה צורה.

אולם יחד עם העלייה במעלה השררה גם הוא לקה בתסמונת הנפוליאונית . היו דיווחים בשעתם על עימות בינו לבין שר המשפטים יוסי ביילין ולפי ידיעה שהתפרסמה בשעתו בעיתון "הארץ", כאשר הוחלט לסגור את בית המשפט בנהרייה, זה אמר לביילין שישכח ממנו בפריימריס. שר המשפטים העדיף את סגירת בית המשפט על התזכורת בפריימריס. אצל ביילין האיומים השפיעו בדיוק בכוון ההפוך. היו גם דיווחים על מינויים בעייתיים, על רכישת רכב יוקרתי ושיפוצים בלשכה הדורה. כול אלה בלא למצוא רבב משפטי, אבל מה עם רבב מוסרי. אצלנו המוסר לא נמצא אפילו לא בחופשה ללא תשלום. המוסר אצלנו הודח. אני לא מדבר על אהוד ברק, ראש עבודה בשעתו, דייר במגדלי העשירון העליון, שהצית את מפלגת העבודה וכמו נירון ניגן בנבל למראה הבערה .אני מדבר על שלמה בוחבוט, אדם שמתיימר לייצג את האינטרסים של העובדים בתור שכאלה, שהתנהגותו לא עולה בקנה אחד עם הדימוי של לוחם למען צדק חברתי.

זאת הפוזה שבה הופיע באותו ערב בהפגנה הצנועה בחיפה. כאילו עמד בפני קהל של רבבות או של מאות אלפים. אבל מה זה משנה? בטלוויזיה הוא הופיע וזה העיקר.כי מהטלוויזיה הציבור אמור ללמוד מי המנהיג שמנהל בעבורו את המאבק על הדברת המצוקה הכלכלית, על טיפול במחוסרי בית, בחולים חסרי אמצעים, בתנאים מחפירים בבתי חולים, בקשישים, בצעירים מחוסרי עבודה. אולם טעות יהיה לראות את שלמה בוחבוט כיחיד מסוגו בארץ. הוא אמנם יותר פומפוזי מאשר עסקנים אחרים. אבל לעתים הצביעות שלהם גדולה יותר.

דרושה הנהגה אידיאליסטית ולא מתווכים חומרניים.

בסופו של דבר אני חוזר ומניח את החבילה בפתח המען הראשי – הציבור. מבחינה זאת מה שקרה במצרים היא תזכורת מרעננת למה שהציבור מסוגל לעשות כאשר תקשורת המונים אולטימטיבית- האינטרנט,(ולא הוותיקה) מחברת ביניהם. מה שהוא יכול ולא עושה. זה אכן היה grass roots במלוא משמעות המונח הצרוף המופלא הזה, במלוא זוהרו, ולו ככוכב שביט שנוצץ לרגע. המצב אצלנו שונה בין היתר מכיוון שהמציאות אינה לחיצה כפי שהייתה במצרים במשך שלושה עשורים. כלומר הדחף היה גם פיסי ולא רק פסיכולוגי. אזרחי מצרים, צעירים ומבוגרים, פשוטי עם ובעלי השכלה פרצו את ה"סגר", שבו היו מצויים. עכשיו הם עומדים בפני בעיה של מציאת מסגרת דמוקרטית הולמת שתיצוק תוכן לשאיפות שלהם. להם בניגוד לנו אין מסורת של חברה עם ארגונים ,תנועות ומוסדות דמוקרטיים. זאת תהיה מלאכה סיזיפית מאוד. אך יש מכנה משותף בינינו והוא מציאת הנהגה רעננה וראויה שתיתן את הדוגמה והמופת , אשר תתווה את הדרך, אשר תלך לכול קצוות הארץ כדי להסביר ולעשות למען שינוי פני החברה- שלהם ושלנו.

במכתב למערכת ,הארץ, ( 14.2.2011 ) כותב גדעון ברוידא מירושלים, בעקבות האירועים במצרים כי "כאן מקומם של צעירים ישראליים לפנות לעמיתיהם הצעירים במצרים ולבטא את המשותף להם: הרצון לחיות באזור שבו עידן המלחמות עבר ומתחיל עידן של טכנולוגיה,עבודה,יצירה וחופש ביטוי.גישה נקייה מפוליטיזציה ודעות קדומות של ישראלים צעירים יכולה להכשיר את הקרקע ליחסים מדיניים משגשגים".

אני חושב שגדעון ברוידא קצת נסחף, גם במעבר הגבול. שכן כול הדברים היפים שעליהם הוא מדבר- הכתובת שלהם היא בראש וראשונה כאן. והיה אם יתהווה תהליך כזה של קומץ אידיאליסטים, ורק כאלה דרושים לנו עכשיו, שיתחילו לפעול בשכונות,בעיירות, בקמפוסים,בקהילות השונות,ובקרב חוגים לאומיים נאורים לא יהיה צורך להוציא המונים בשלב הראשון . ואם יוצאו, אז זאת תהיה כהשלמה לעשייה.

אנחנו לא מצרָים ואין לנו לא פרעה עתיק ולא חדש אבל אנו משועבדים: להשתוללות הממסד,לגחמנות ולשוחד קואליציוניים. אנו מולכים כסומים ע"י רבים מן המחוקקים שאינם ראויים לשבת בכנסת. אנחנו עבדים, להלכה חשוכה וכתוצאה מזה לשעון קיץ חשוך, לבניית עשרות מקוואות ברובע אחד בירושלים, על חשבון דיור לצעירים. אין לנו מלחמה בדת, אלא בספסרים שלה. אנו אילמים לנוכח בזבוז כספי ציבור על גבעות וג'בלאות שנרד מהם, לסלילת דרכי מלך בהתנחלויות, שנפנה אותם, על חשבון כבישים בטוחים בישראל. אנו מתבוננים בשוויון נפש על הוצאות עתק לשמירה על ההתנחלויות, בעוד שישובי הדרום לא מוגנים מפני קטיושות. אנו חדלי אישים לנוכח בנייה בשטחים במקום לזוגות צעירים. אטומים ,להתאכזרות לקשישים,לחולים,לאנשים במצוקה שזכותם להיות מושלכים לאיזה פָחון עלוב,בצל הוילות, על החוף המרינות, וליד שדות תעופה משם נוחתים וממריאים מטוסי המנהלים של האוליגרכיה הישראלית.

כן, אנו משוועים לגאולה,לחרות מן השלשלאות של ממסד דורסני קלריקאלי אנכרוניסטי ,אנרכיסטי, ודמגוגי שהשתלט על אורחות חיינו, שמוליך אותנו או אל אפרטהייד או אל מדינה דו לאומית. אנו חייבים להשתחרר ממערכת אשר ניצלה את החולשה שלנו ושיתקה את הדחף הפנימי שלנו לשינוי ולפריקת עולה של רודנות חומרנית. הגרוע מכול שהם סרסו את האמונה שלנו ביכולת של עצמנו.

Those who dare winאם נעיז נצליח. ברק אובמה אמר שני דברים חשובים. אחד לפני הבחירות לנשיאות: כן. אנו יכולים.!!! ואחד אחריהן: עכשיו צריך לצאת לעבודה. הראשון הוא האמונה ביכולתנו. השני הוא מימוש היכולת הזאת. כאן ועכשיו. בשבילנו- זהו המסר מכיכר א-תחריר.

clip_image002

clip_image002[1]

clip_image003

clip_image004

clip_image005

clip_image006

clip_image003[1]

clip_image007

clip_image008

clip_image009

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גידי  On 18/02/2011 at 12:20 pm

    פצצה של מאמר!!!

  • אזרח.  On 18/02/2011 at 3:43 pm

    מצטרף לדברי גידי.

  • אורנה  On 18/02/2011 at 10:54 pm

    כול הכבוד לצבי גיל על הוא חושף בין היתר את פרצופה של התקשורת שמתיימרת לייצג את דעת הקהל. וכל הכבוד לו שהוא מצביע על הקהל שלנו שיש לו דעה אך הוא לא מצליח לבטא אותה בצורה קיבוצית.זאת הסיבה שבארץ מחפשים את הסמכות החזקה, את השליט שיכניס כאילו סדר בבלגן שלנו.מסתבר שיש לנו מה ללמוד גם משכנינו במצרים.בסה"כ פוסט מעולה.

  • זאביק  On 19/02/2011 at 1:13 pm

    העברתי את הפוסט למכרים שלי. אבל אני משוכנע שיש קוראים שיש להם תפוצה גדולה- או בלוגים- וחשוב היה שהם יפיצו את הפסט של גיל. זה לא מאמר זה מסר. זאת קריאהלכולנו בעיקר לצעירים, שנצא מן הארונות שלנו ושנבדוק את השרירים שלנו, שנעשה משהו שהנפש שלנו לא תתנוון. אנא עשו זאת.

  • תמי  On 19/02/2011 at 10:10 pm

    אתה מצייר ומתאר תמונה כול כך אמיתית שאנו כקוראים יכולים רק לקרוא עליה. אנו חלק ממנה,ולכן כאשר אנו מסתכלים במראה אנו לא רואים את התמונה הקולקטיבית.אילו הציבור הגדול הזה היה מתאסף בכיכרות, אפשר היה גם לראות ולא רק לקרוא. אני מאמינה שאפשר להוציא את ההמונים לכיכרות,אבל המטרה צריכה להיות ממוקדת. לא נוציא אותם על עוול אחד או שני. אפשר להוציא אותם למשל לקרוא לממשלה הזאת, שהיא באמת רעה בכול הפרמטרים, שתתפטר. היא ממשלת צללים. למען סיבה כזאת אפשר היה להוציא המנונים. שביתה ליום אחד לא תתבצע, כמו שלא הצליחה מחאה חלקית נגד " שעון הקיץ", שאצלנו צריך לקרוא לו "שעון החורף". גם על זה אפשר להוציא אנשים, אבל צריך מישהו שיארגן אותם שיסביר להם מדוע זה חשוב. אם ישתכנעו- יבואו , בעיקר הצעירים שביננו.פוסט חשוב מאוד- צבי גיל

  • רוביק  On 22/02/2011 at 2:18 pm

    בפוסט הזה יש מספיק חומר לחבר ממנו תוכן של איזה "מניפסט" ייחודי לנו בישראל.אולי הוא קצת חריף בסגנון, אבל בהשוואה למצב לשונו הוא לשון המעטה. המצב חריף יותר.זוכרים את שירו של ביאליק
    "קומו תועי מידבר צאו מתוך השממה……" ובאמת אנו נתונים בתוך שממה ערכית שירדה עלינו כמו האובך לפני יומיים.בניגוד לזה, שהתפזר מהר, סיום האובך הכללי עדיין לא נראה באופק.

  • עדנה  On 24/02/2011 at 1:21 pm

    במקום להוסיף תגובות- להפיץ,להפיץ,להפיץ ועוד פעם להפיץ. גם לנו יש אינטרנט. לא רק למצרים

  • אדיב  On 24/02/2011 at 6:50 pm

    עזנה צודקת – להפיץ להפיץ. שתהיה "כיכר" אינטרנטית לפוסט הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: